שלום וברכה

קראתי את דבריך שמהם מורגשת אהבת התורה ויראת השמים בה אתה חי, וקנאתי בך.

קנאתי ברצון שלך לדבוק בלימוד התורה למרות הכל,

קנאתי בבירור המעמיק שאתה עושה עם עצמך, כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולהישאר נאמן לקהילה ולתורה

קנאתי בכך שאתה לוקח אחריות על המצב, ומנסה למצוא את שביל הזהב שיאפשר לך להמשיך בחייך התורניים.

קנאתי בחלום הכביר שיש לך להיות גדול הדור הבא, ובכך שאתה דבק בו גם בזמנים קשים.

רוצה לומר לך על כל זאת, אשריך ויישר כח על כך!

המשך בדרכך זו ובעז"ה ישועת ה' כהרף עין.

לגופה של שאלה: אתה מתאר מצב שבו העול הכלכלי כבד. אשתך עושה את המיטב אך לא מצליחה להביא רווחה כלכלית הביתה, ועיניך רואות וכלות. מצד אחד לא נטשת את החלום להיות גדול הדור הבא (וגם אל תטוש אותו), ומצד שני האחריות הבסיסית שלך כאב וכבעל לא נותנת לך מנוח, ומטילה על כתפיך את הצורך לדאוג למצבו הכלכלי של הבית.

כיוון שלא ציינת פרטים אישיים שלך, כמו הגיל שלך, מספר הילדים, ומאפיינים אחרים של המצב בו אתם נמצאים כמשפחה, אמנע מלתת עצה אישית, ואתמקד יותר בקו הכללי, כפי שביקשת.

דורנו זכה במתנה נפלאה שלא זכו לה דורות אחרים. אנו מקבלים מגיל צעיר חינוך, המכוון אותנו הכי גבוה שאפשר מבחינה רוחנית ועליה בתורה ויר"ש. כל ילד הלומד בתלמוד תורה, מתחנך לכך שעליו להקדיש את כל חייו ללימוד התורה, ולהתאמץ לצמוח לראש ישיבה וגדול בישראל. זאת מטרת העל, זאת השאיפה שמציבים המחנכים שלנו אל מול עינינו, ובהתאם לכך מרבית הפעילות החינוכית הנעשית בשנות הת"ת והישיבה, מכוונת לשם. מצד אחד זו זכות גדולה שלא זכו לה דורות אחרים. ידוע בחינוך שכשמכוונים גבוה גם מגיעים גבוה, והצבת המטרה במקום הכי גבוה שאפשר בוודאי גורמת לנו להתאמץ ולנסות להתעלות בתורה ויר"ש ככל שניתן. מצד שני, כוונה זו צריכה להיות מחוברת למציאות. עול הפרנסה הולך ומכביד. מחנכים אותנו גם במקביל לגדל משפחות גדולות, מרובות בברכת ילדים וצאצאים, ויש צורך במשאבים חומריים כדי להחזיק כל זאת.

אם בעבר עול הפרנסה שהוטל על האישה היה אמור להספיק לחיות חיים סבירים יחד עם קצבאות שונות שנתנה המדינה, הרי שכיום היוקר מאמיר, מחירי הדיור מרקיעים שחקים, הקצבאות הניתנות ללומדי תורה ירדו למינימום (ובאחרונה גם הפסקת המימון למעונות נוסף על כולנה), ופרנסה חלקית או מלאה של האישה, הינה קומץ שאינו מצליח להשביע את הארי.

פתרונות שונים ניסו להינתן לכך, בדמות מקצועות לנשים שבהם ההכנסה מעט יותר גבוהה, כמו תכנות, חשבונאות, הנדסאים וכו'. זה יכול להיות טוב כפתרון ליחידים, בעיקר אלו המתאימות למקצועות אלו ומסוגלות להתקדם בהם בד בבד עם חינוך הילדים והחזקת הבית. אך כהוראה לרבים זה לא מוכיח את עצמו. רבים שוקעים למצב כלכלי קשה, ובמיוחד כשעול משכנתא כבדה מוטל עליהם מגיל צעיר, מצב ההייטק אינו בטוב, הצרכים החומריים הולכים וגדלים וההכנסה אינה מספקת לסיפוקם, וכאן שואל האברך אנא אני בא? כיצד אני מצליח לקיים את האידיאל עליו חונכתי מילדותי "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ומצד שני גם להביא טרף לפי הטף ולחיות ברמה סבירה??

חשוב לדעת בהקשר זה, כי אחת הרעות החולות הקיימות בהתנהלות בני האדם, זה העוני. עוני מנוול! עוני משחית! עוני גורם לקנאת איש מרעהו עד שזה את זה חיים בלעו, ועל כן ראוי להתרחק ממנו ככל שאפשר. דורנו זכה בכך שאנו מחונכים להסתפק במועט. ב"ה בין ציבור לומדי התורה ישנם רבים שהכנסתם מועטת, אך הם חיים בסביבה שכולה מסתפקת במועט, וטוב להם ב"קב החרובים" שיש להם בביתם. ב"ה סקרים מראים שרבים בחברה החרדית מרוצים ממצבם הכלכלי על אף שהכנסתם מינימלית, ובכך אין כל פגם. אדרבה, העוני אינו מדד אובייקטיבי של כמה כסף נכנס לחשבון הבנק בסוף החודש, אלא בעיקר מדד סובייקטיבי של איך שאתה תופס את עצמך. מי שאינו תופס עצמו כעני, גם אם הכנסותיו מינימליות אין בכך פגם. ילדיו הולכים עם אור בעיניים, הוא אינו חש שחסר לו דבר ואפשר להתנהל כך עד 120 בשמחה ובחדוות חיים. לעומת זאת ברגע שמגיעה תחושה של חוסר, אנחנו נמצאים בבעיה קשה. תחושה זו מחלחלת מההורים לילדים, לא רק אתה מרגיש אותה אלא גם הסובבים אותך, וחשוב מאד למגר אותה ולא להישאר במצב זה, כדי לא להגיע לרעות החולות שתיארתי לעיל.

אז מה עושים?

כיצד שומרים על שביל הזהב שבין הרצון לשבת ללמוד תורה לבין הצורך בהרמת מצבו הכלכלי של הבית?

כמובן שאין תשובת קסם ולא אתיימר לתת כזאת, אך בטרם נדון בדברים, חשוב לקחת בחשבון דבר אחד: פרנסת הבית גוזלת מזמנו של האדם זמן בלתי מבוטל, אך אינה סותרת עליה בתורה ויראת שמים. בדורות העבר וגם בדורנו אנו, ניתן לראות יהודים יראים ושלמים, חלקם בני תורה ובני עליה, רבנים, דיינים ויושבי על מדין, אשר עסקו לפרנסתם בשלבים אלו ואחרים של חייהם, והדבר לא פגם בכהוא זה בעלייתם בתורה ויראת שמים, יתכן אף שלהיפך. הדברים אינם סותרים ובוודאי שיכולים להתקיים זה עם זה. כך זה קורה בחו"ל, וכך גם בארץ בקהלים שונים. הבעיה היא, שכדי לשמור על כך שרובנו נלמד תורה שנים רבות מחיינו, חינכו אותנו שהדברים הללו סותרים, והדבר מהווה נבואה המגשימה את עצמה. בן תורה היוצא לעבודה מרגיש שהוא מפספס את העיקר, משוכנע שגדול הדור כבר לא יצא ממנו, וכך מתחילה ההידרדרות הרוחנית, באומרו לעצמו אם ממילא אינני עושה את חובתי הרוחנית, הרי שיכול אני להקל במקומות נוספים. כך הוא הולך מדחי אל דחי, וכולנו חוזים בנבואה המגשימה את עצמה, שמי שיוצא לעבודה מדרדר מבחינה רוחנית. ב"ה כיום יש גם מודלים אחרים. מודלים של אלו העוסקים לפרנסתם, אך דבקים בתורה ויר"ש לא פחות מציבור האברכים. את שעות הבוקר והצהריים הם מקדישים לפרנסה, אך בהיכנסם לבית המדרש בשעות אחה"צ או הערב, זוהרים פניהם כפני אברך כמדרשו. הם שקועים בתורה כל כולם, ומתקיימים בהם כפשוטם דברי שמאי "עשה תורתך קבע" ומלאכתך עראי. הדברים הללו אינם סותרים ויוכיחו אלו המצליחים לקיים זאת.

במקביל, ב"ה ישנם פתרונות שונים לפרנסה של בני תורה, היכולה להתקיים גם במקביל ללימודי תורה. העולם הפך לטכנולוגי, הרבה מהעבודה נעשית מהבית ומרחוק, ולעיתים מקצוע מכניס אינו דורש התרוצצות של ימים שלמים, אלא למידה משמעותית שבעקבותיה אתה יכול להשקיע שעות מועטות ולהתפרנס יפה. חייב לומר שזה לא קל, תקופת הלימודים קשה מנשוא בשל הצורך גם לפרנס, גם ללמוד וגם להמשיך ולעסוק בתורה ללא הפסק. זוהי תקופה שרבים נשברים בה, אך מי שרואה את התכלית ואת הסוף, מצליח לרוב לעמוד בכך.

כיוון שהמשק הישראלי משווע לידיים עובדות בתחומים מסוימים (הנדסה, מקצועות פארא-רפואיים, טכנאות, ועוד), הרי שהמדינה גם נותנת מלגות נכבדות לאלו הלומדים זאת. מלגות אלו מאפשרות גם למי שמשפחתו מרובה וצרכיו הכלכליים אינם מועטים, להחזיק את הראש מעל למים ולעבור את התקופה בהצלחה.

חשוב שתזכור, לצאת ללמוד מקצוע ולפרנס את ביתך זהו צעד שיכול להתקיים בד בבד עם המשך העליה הרוחנית. זכור כי עליך הוטל העול לפרנס את המשפחה מאז שהתחייבת בכתובה, ועליך לקחת את האחריות לכך. יחד עם זאת, הנך נמצא במסלול העולה בית א-ל, ואל תסטה ממנו. הבשורה היא שאפשר לקיים שניהם. זה דורש תקופה קשה, זה דורש זמנית חיים בתנאים לא קלים, אך מי שמסתכל קדימה ורואה למרחוק, מבין שלטווח הארוך זאת ההצלה. ההסתפקות במועט מבורכת אך העוני מנוול. הקו הדק שביניהם נחצה לעיתים קרובות בלי שאנחנו מרגישים. גם אם אנחנו מחליטים להסתפק במועט, לעיתים ילדינו סובלים מכך ומגדלים נוגדנים, הגורמים להם לבעוט בבגרותם. לכן כדאי לא להתקרב למחוזות הספק. בנושא הזה, אם יש ספק אין ספק. זכור שתוכל להמשיך ולהיות בן עליה גם בצאתך לפרנס. עשה מלאכתך עראי ותורתך קבע, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה ובעז"ה תהיה לך סיעתא דשמיא, תצליח בכל דרכיך, ותזכה להיות מגדולי ומאורי הדור שדורות של תלמידים ינהרו אחריו.

מאחל לך בהצלחה רבה,

ומוזמן לפנות בשאלות ספציפיות למצב שלך.

דניאל

[email protected]