שלום יקרה,
דוברת אמת וכנות.
אני אוהבת את זה, ומעודדת אותך לא לוותר!
ישנם שתי מישורים בשאלתך:
1. שכלי- מה המטרה, איך אני שותפה ולמה.
2. רגשי- מה תחושת הערך שלי, המשמעות שאני מוצאת בסיפור שלי.
מהשורות הקצרות ניכר שיש לך קשב נהדר לעצמך. את יודעת למה את זקוקה, ויודעת לעצמך שהשכל הוא לא הסיפור.
התחושות שלך הן מתוך החוויה הייחודית שלך, אבל הן אינן נדירות. תחושת חסרון ובלבול היא מנת חלקם של אנשים מרגישים וקשובים, כשיש חוויה בסיסית של חוסר אמון וקשר ראשוני קשה עם העולם.
אינני יודעת מה מהות הקשר שלך עם ההורים, מה היה סגנון החינוך והמסרים שקיבלת לא במילים אלא בתחושת הקשר. ייתכן וההורים היו נהדרים ועשו ככל שיכלו באהבה ומסירות, אבל התפיסה שלך לא היתה של ביטחון וחום.
"כגמול עלי אמו" הוא משל של הביטחון והטוב שאדם אמור להרגיש מול הקב"ה, אך הוא נכון כל עוד המשל (קשר אם-תינוק) תקין ומייצג את הקשר הגבוה והמקביל.
בעוד בורא עולם יצר עולם שכל מטרתו להיטיב הטבה אמיתית ונצחית (כפי שהרמח"ל מפרט בספרו המכונן "דרך השם"), המציאות נתפסת על ידנו אינה אלא הפרשנות שלנו.
בפרשת השבוע (שלח), המרגלים לימדו אותנו שאין עובדות יבשות. הכל פרשנות. בורא עולם יכול, ומוביל, את הכל לטוב מוחלט. למה ככה? כי זה חלק מהסיפור. אם לא הבנת- זו לא סיבה לשבור את הכלים, אלא לגייס כוחות וראיה שמפזרת את הערפל. זאת ניתן לעשות כשנשענים על הזיכרון הקדום של קשר אהבה. החוסן שלנו לא נבנה יש מאין, אלא בחוויה פנימית של ביטחון. ללא ביטחון זה- הכל "אפס", גם אם הוא הדרך לארץ המובטחת.
אם תרצי, נוכל ליצור ביחד חוויה קטנה של עוגן. אבל אנא ראשית בדקי אם את באמת מוכנה ומעונינת להתחבר למקומות הטובים בחייך.
אם לא, אני מבינה לגמרי ומציעה שתבררי את הצורך להחזיק בעמדה השלילית.
אם כן, נתחיל. סרקי את חייך ומצאי רגע אחד שבו חשת שלמה/טובה/בטוחה/ נינוחה/ רגועה.
העלי את התמונה של הרגע הזה. מה עולה לך? מה את רואה- בכל הפרטים? אילו צלילים את שומעת? איזה ריחות/טעמים/תחושות?
איזה רגש נעים עולה בך?
איזו מילה תזכיר לך את הרגע הזה?
תני לגוף לספוג את הנעימות, ולתת לה להתפשט. יעזור לך אם תוך כדי הזכרות תחבקי את עצמך בזרועות, לעידוד תחושה בטוחה וטובה.
– זה, למשל, רגע שבונה חוסן. אם החיים שלך היו עשויים מרגעים-רגעים שכאלה, האם את יכולה לדמיין שמשהו בחווית החיים היה משתנה לטובה?
אם לא, זה בסדר. זה רק אומר שצריך תרגול.
יקירה, את צודקת בעיני. קשה מאד עד בלתי אפשרי לחיות בעולם שנתפס כסבל, וקשה לך לחשוב על האחריות שלך בהבאת נפש נוספת לתוך מה שנחווה כסבל ללא מטרה.
כמו שציינת בחושייך המדויקים- הפתרון לא נמצא בשכל. את זקוקה לשינוי תפיסה פנימי-רגשי שלא ניתן להשיג באמצעות קריאה ולמידה. זוהי חוויה שניתן לעבור בטיפול נכון. מנסיון, זה אפשרי, ותהיה עבורך יציאה מחיים של מוות- לחיים מפכים. אשמח לעזור לך בהפניה מתאימה אם תרצי ותפני אלי בכתובת המייל הרשומה מטה.
בעוד אין לנו שליטה על המציאות, יש לנו כלי נהדר לבחור איזה חיים לחיות כאן בעולם. הכאב קיים, מסיבות טובות (שאין השכל פנוי לתפוס כרגע, ולכן נשאיר לפעם אחרת). אך סבל הוא עול מיותר. אפשר לכאוב ולחיות חיים מלאי אושר וסיפוק. זוהי קביעה נכונה לחלוטין, אך זכותך לא להאמין לי.
הדבר היחיד שתאמיני לו (בצדק!) הוא החוויה שלך.
נותר לך לעבוד עם הכלי היחיד שיש לך: את.
אני מאחלת לך שתזכרי, בכל תא ותא שלך, שהכאב הוא הזדמנות לאור גדול, ושתזכי לפתוח זרועות ולקבל את מתנות החיים באהבה. וכשתקבלי, באופן טבעי תחושי את התשוקה להעניק הלאה.
שלך בתפילה והערכה עמוקה לדרכך האמיצה,
שפרה
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
בנוסף לשינוי התפיסה בראש שדרך הפעולה לכך מפורטת בצורה נפלאה בתשובת המומחה- הרשי לי להוסיף שמההתרשמות שלי את סובלת מסוג של דיכאון מסוים דבר הגורם לך לראות את העולם בצורה כה אפלה תוך התעלמות מהדברים הנפלאים והיפים שיש לעולם להציע.
2 כדורי ציפרלקס ביום(נוגד דיכאון וחרדה) ולפתע ה"שחור' שהמוח יהפך ל"אפור" ותתחילי להרגיש אחרת. לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת. זאת "בנוסף" לתהליך הקוגניטיבי שעלייך כאמור לעבור.
מחזיקה אצבעות. אחת שהיתה שם.