שואלת יקרה

משתתפת בצערך ובצער חברתך. לאבד אדם קרב ודמות של הורה זה מטלטל לא משנה באיזה תקופה או סיבה זה קורה.

את מספרת על קשר של ‘אחות גדולה’ ושלא יצרת קשר מאז שאביה חלה. זה הגיוני… זו לא חברה שהיית מפטפטת איתה להנאתך…

ברגע של אסון גדול שמתרגש על אדם, הנטיה הטבעית שלנו היא להתכנס פנימה, לנסות לשמור על המאגרים של האנרגיה ושל הזמן או הכח והסבלנות למה שצריך באמת. ולכן בזמנים של קושי או אסון ח”ו יש איזה ריחוק טבעי שקורה.

אם כך, אז מהו תפקיד החברה והסביבה?

כל הרעיון של לבא לנחם אבל בשעת אבלו זה להיות שם בשבילו ולתת לו תקווה שהחיים יכולים להמשיך גם מתוך האבל. האבל הוא קשה מנשא. הרצון ללכת אחרי המת, או הנפילה לדיכאון היא כמעט טבעית… ופה התפקיד הגדול שלנו. להיות עם הרבה רגישות ואמפטיה והבנה, ויחד עם זה להית שם נוכחים כמו אומרים ללא מילים: יש סיבה להמשיך את החיים. צריכים אותך פה.

את שואלת האם לכתוב או להתקשר, מה ואיך להגיד.

אז כבר הבנת שברור ליצור קשר. לא כל כך משנה באיזו דרך או צורה.

הייתי ממשיכה את הקשר באותה פלטפורמה שהוא התנהל עד כה. אם טלפונית הייתי מתקשרת, ואם בכתב אז בכתב. (ואם היא לא עונה טלפונית אז תכתבי)

מה צריך להיות שם?

בעיקר חיבוק ומילים שעושות טוב בלב, שאת חושבת עליה בכל התקופה האחרונה, ושזה כל כך לא קל, ושאת מחכה לדבר איתה ולשמוע אותה. ולאחל לה שיהיה תקופה הכי קלה שניתן עם החזרה לחיים ובהתמודדות של אחרי….

ולך אני אגיד שהרגישות שלך והתבונה לשאול מה ואיך לכתוב

מעידה על הבנה עמוקה בנפש ועל מוכנות ללמוד שזה הרבה מאד!

מאחלת לך ולכל עם ישראל בריאות ורק שמחה

אודליה