שואלת יקרה!

משאלתך ניכר תסכול וכאב והרבה מודעות עצמית. את מתארת מצב שמלווה אותך בסיטואציות חברתיות שונות, ובתקופה האחרונה עם דגש על פגישות עם בחורים, כשמצד אחד את בחורה חברותית, ספונטנית, זורמת ומלאת עניין, ומצד שני – התכונות האלה 'נעלמות' כשאת בשיחה עם אדם אחד. אין ספק שיש כאן רגש חזק של חוסר אונים, בפרט כשאת מרגישה שזה התחיל לפגוע לך בשידוכים, ואפילו הצעה שהיתה נראית לך מוצלחת נכשלה אולי בעקבות המצב הזה.

בעצם ניכר מדברייך שיש לך כישורי חברה יוצאים מן הכלל. את יודעת להפעיל שיחה קבוצתית דינמית ולרתק את חברותייך לשיחה עם כישורי רטוריקה – זה דבר מדהים! הבעיה מתחילה כשאת מרגישה שכובד האחריות על ניהול השיחה נופל על צווארך, ואין שם מי שיעזור ויוסיף את החלק שלו, ואת הדבר הזה את חווה כשאת בשיחה עם אדם יחיד.

מה שמאוד מעניין הוא שלדברייך יש לך שתי חברות ותיקות שאיתן הבעיה הזו לא קיימת. את זורמת איתן ומסוגלת לדבר איתן בחופשיות שעות ארוכות ללא חשש.

כאן הייתי רוצה לעצור ולשאול: מה קורה כאן? איך זה מסתדר ששתי חברות לא מאיימות עלייך בכלל בשיח יחידני? אני מאמינה שאם תחשבי קצת תצליחי להזכר בעוד כמה מכרים/מכרות מבין בני המשפחה והחברה שאיתם את מרגישה בנוח ולא מאויימת משיחה אישית. מה משותף לאנשים אלו?

ההשערה שלי היא שמדובר באנשים שאת רגילה אליהם, ההיכרות ביניכם טובה ומעמיקה ואינך נמצאת במקום של צורך ליצור עליהם רושם מיוחד. הם כבר מכירים אותך על מעלותייך וחסרונותייך, אוהבים אותך ומקבלים אותך, ואין לך חשש שטעות או דיבור לא מוצלח או לא מרשים יוריד את ערכך בעיניהם.

האם את מתחברת להגדרה הזו?

אם כן, מה שקורה בשיח עם בני אדם חדשים או פחות קרובים וותיקים, הוא שמשהו בתוכך משדר לך שיש לך מחוייבות לקחת פיקוד על השיחה, ולא זאת בלבד אלא שמוטל עלייך להשאיר את בן השיחה בחויית שיחה מיוחדת ומרשימה שתיזכר אצלו לטובה.

המשפט שכתבת: "רק שלא יגמר נושא השיחה, אחרת זה יהיה אסון!" הוא משפט שממחיש זאת היטב. ניכר שהמושג של "שיח אישי" נתפס אצלך כדבר טעון ביותר הדורש אחריות כבדה ומלחיצה, וכאן צריך לעשות בירור פנימי כדי להבין: למה?

האם המצב הזה היה כך מאז ומעולם? האם זכורה לך תקופה שהצלחת לנהל שיחות אישיות בקלות? ואולי נשנה רגע את הניסוח מ"לנהל" ל"להשתתף" בשיחה אישית רגועה וזורמת?

האם היתה לך פעם שיחה אישית מלחיצה במיוחד שגרמה לך להתבלבל לחלוטין והשאירה אותך בסוג של טראומה וחרדה?

הרבה פעמים מצבים שגורמים לנו להימנעויות (כלומר-בריחה והתחמקות ממצב שמאיים עלינו) נובעים ממקרה כזה, שבאופן חד פעמי קרה משהו "נורא ואיום" והשאיר אותנו עם רגש קשה ומטלטל. נסי להזכר אם חווית אירוע כזה בעבר.

אם לא – יש דברים נוספים שמשפיעים על ההתנהגות והרגש שלנו ויכולים ליצור מצב של חרדה משיח אישי. לפעמים זו הגדרה שיש לנו בראש לגבי מצבים מסויימים, לפעמים זה אסוציאציות אישיות שלנו או פרשנויות שהתקבעו אצלנו עקב דברים שראינו וחשבנו. מעניין אותי לבדוק איתך – איך את מגדירה את המצב של "שיחה אישית"? מה זה מזכיר לך? מה זה מעורר בך?

שאלה נוספת שחשוב להבין:

במקרה שמשתררת שתיקה באמצע שיחה של אחד על אחד, מה הדבר שהכי מפחיד אותך בסיטוציה הזו?

האם עצם השתיקה היא דבר גרוע ומאיים? או אולי איך השני יחווה את זה ומה הוא יחשוב עלי? שהוא יפרש באופן שלילי את חוסר היכולת שלי לנהל את השיח בצורה זורמת?

התשובה לשאלה יכולה לעזור לך להבין על מה יושבת החרדה הזו, ואיפה יש מקום לעבודה. אם השתיקה מאיימת עלייך – נסי להבין למה, מה כל כך גרוע ברעיון ששני אנשים יושבים בשיחה ושותקים מעט? אולי זה אפשרי לעבד במחשבה את תוכן השיחה ובינתיים יש שקט? אולי גם בזמן כזה יכולה להיות אוירה נעימה, מכילה והדדית? משום מה צפות בי כרגע מילים מתוך שיר ששמעתי בצעירותי – "נשתוק מעט ביחד",  אולי זה דווקא יכול להיות רגע עוצמתי ומחבר?

ואם הפחד יושב על החויה של האדם שממול ועל איך שהוא מבין ותופס אותי – הייתי מנסה להבין, איך לדעתך מתקבלת תמונה של הפוגה והפסקה באמצע השיחה? איך זה מצטייר כשנושא השיחה 'מתקפל' ויש הפוגה של דקה או שתים? האם זה בהכרח אומר שיש כאן אדם חסר יכולת, אדם לא תקשורתי או לא מוצלח?

עוד שאלה לחידוד והבנה:

איך לדעתך אחרים מרגישים לגבי שיח של אחד על אחד? האם להרגשתך כל חברה או בחור שנמצא בפגישה איתך מרגישים אותו דבר כמוך – לחוצים מהשיחה ומרגישים אחריות כבדה לוודא שהשיח זורם ומתנהל?

אני מתארת לעצמי שאת מודעת לכך שהתשובה היא בדרך כלל שלילית; רוב האנשים אינם לחוצים כל כך משיח זוגי. ואדרבה, הרבה בני אדם יחששו לדבר בקהל ובקבוצה, 'רב שיח' מאיים עליהם, ודווקא בשיח פרטי הם ספונטניים ומרגישים ביטחון. איך לדעתך אפשר להסביר את זה? למה בעצם כשאת מגיעה לסיטואציה הזו עול האחריות נופל עלייך בלבד, והשני מרגיש חופשי? זו נשמעת אולי כמו שאלה מקנטרת, אבל יש כאן בירור אישי יסודי וחשוב – מה קרה אצלך שיצר את הפחד המצמית הזה מדו-שיח?

אני אמשיך כאן מתוך הנחה שאני מאמינה שתתחברי אליה, אבל אם לא – חשוב לעשות את הבירור האישי הזה ואולי תגיעי לתובנות ומסקנות שונות.

ייתכן מאוד שמה שיוצר את הרגש הזה הוא התפיסה שהצד השני בוחן אותך, בודק ומנסה "לחוות אותך" לאורך כל השיחה. כשאת משוחחת עם חברותייך הותיקות והקרובות, את לא במבחן, כבר יש ביניכן קשר חזק ואוהב ואת לא לחוצה ממה שהן חושבות עלייך. את ספונטנית וזורמת איתן כי יש לך ביטחון מלא שהן איתך, בצד שלך והכל בסדר (ודרך אגב, גם כאן מעניין אולי להבין – איך זה קרה? מתי ואיך נוצר הקשר ביניכן שהוא הגיע לשלב שאת כל כך בטוחה בו? האם עברת שלבים נוספים בדרך? או שכך היית איתן מלכתחילה? אולי זה אופי זורם ומקבל שידעת לזהות אצלן בתת מודע?).

אך עם אדם אחר שלא מכיר אותך לעומק – את מרגישה במבחן.

ואז קורה פרדוקס מעניין:

כשהמוח עסוק כל הזמן בבדיקה אם השיחה מתנהלת כמו שצריך – הוא לא פנוי באמת להיות שם.

זה דומה לאדם שהולך לישון ועסוק כל הזמן בלבדוק אם הוא נרדם. ככל שהוא טרוד בשאלה אם הוא נרדם – הוא פחות יצליח להרדם. אותו דבר קורה בפעילויות שונות שאנו לחוצים בהן ודווקא זה מה שתוקע אותנו.

אם רקדן מדופלם צריך לרקוד בפני קהל והוא עסוק במחשבה איך הוא נראה ואיך הריקוד יוצא – הוא יתחיל לצלוע ולא יבין מה קורה לו. הסוד הוא דווקא בטבעיות. כמו זו שקיימת אצלך באופן טבעי – בשיחה מרובת משתתפים.

ואיך יוצרים טבעיות…? זו שאלה פרדוקסלית… כי טבעיות באה לבד ולא נוצרת בכוח.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? הרי את רוצה להשתחרר מזה, רוצה להצליח בפגישות, וגם בשיחות רגילות.

נראה לי שהדבר הראשון הוא להשתחרר מהתפיסה שאומרת:

"אם לא אדבר זה אסון. אני חייבת להוביל את השיחה. אני חייבת להיות מעניינת".

ייתכן מאוד שהתפיסה הזאת יושבת על האופי שלך איך שהוא מתבטא בקבוצה. את מובילה, "בעניינים", מוסיפה צבע וחיות לשיח, ומצפה שאותו דבר יקרה בשיחה פרטית. צריך לעשות כאן סוויצ' – שיח פרטי הוא לא שיח קבוצתי ולא דומה לו. אם בשיחה קבוצתית מכירים צד מסוים שבך, הצד הכריזמטי, המצחיק והשנון, הרי שבשיח אישי יבוא לידי ביטוי חלק אחר לגמרי שלך. גרסה אחרת שלך, שבה את יותר שקטה, עמוקה, קשובה. גרסה שאולי גם את פחות מכירה, וזה בסדר גמור.

בשיחה פרטית, בפרט בהכרות עם בחור בפגישה (או עם חברה או כל אחד אחר) המטרה צריכה להיות – להכיר את השני. כמובן – גם לספר קצת על עצמך. לתת לאוירה להיווצר לבד, לא לנסות ליצור אותה בכוח ולא לחשוב עליה יותר מדי. נסי להגיע בגישה של: 'אני כאן כדי לשמוע אותך. ספר לי על עצמך'. בפגישות כדאי לפעמים להכין מראש כמה שאלות למקרה שאין שיחה זורמת, אבל גם כאן חשוב להבין שאין כללים מה צריך ולא חייבים שום דבר, תוכלי לעשות לעצמך בראש או בעזרת חפצים אישיים – כמה סימנים שיזכירו לך את נושאי השיחה האפשריים, והם יתחילו בהתמקדות באדם השני, לדוגמה – מה התחביבים שלך? מה הזכרונות שלך מ…? מה חשוב לך בXYZ…?

כמובן שתוכלי להוסיף את מחשבותייך וחוויותייך האישיות, וכשישאלו אותך – תעני ממקום טבעי ומשתף. אבל זה יהיה ממקום משוחרר מהעול הזה – שהמושכות נמצאות אצלך. המושכות לא אצל אף אחד, השיחה מתרחשת "לבד".

אני יכולה להעיד מניסיון – רוב האנשים זוכרים לטובה במיוחד – שיחות עם אלו שהתעניינו בהם, שגרמו להם להרגיש מלאי תוכן. ולפעמים אפילו בני שיח שכמעט לא לקחו חלק בשיחה – אבל שאלו כמה שאלות ונתנו לשני מקום לשתף ולשוחח – הם אלו שנזכרו תקופה ארוכה אח"כ כ"אנשי שיחה מרתקים". (יש ספר מתורגם ידוע שמאריך הרבה בנושא הזה, "איך לרכוש ידידים והשפעה" של דייל קרנגי. אם הסגנון הזה מתאים לך אולי תוכלי להעזר בו כדי להתחבר לרעיון הכללי).

וחוץ מזה, גם שתיקות במהלך השיח יכולות להיות נעימות ולא דווקא מביכות. אם מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, כחלק מהאינטגרציה, ככמה רגעים לעכל את מה שנאמר או לחשוב על נושא מסוים – אין בהן כל פסול. להפך, זה טבעי, זה נינוח, זה מוסיף "טקסטורה" לשיחה ויכול להזכר לטובה.

להפנים שיש אופציה כזו שהשיחה לא צריכה להיות מוכתבת במילים ודיבור מרשים, אפשר פשוט לתת לה לקרות לבד, לראות איך היא מתפתחת ולהנות ממנה בטבעיות.

ממליצה לך לחשוב על הדברים, להגיע לתובנות האישיות – שאת יודעת כנראה הכי טוב, ואאחל לך שתצליחי להגיע לנקודה הטבעית הזאת שתתן לך בהירות וביטחון בעצמך, בפגישות, בחיים ובכל מצב…

המון הצלחה!!

אביטל ר.