בס"ד
שלום לך שואלת יקרה,
קראתי את מכתבך מספר פעמים והוא מאוד נגע לליבי. מכיוון שאיני מכיר אותך ואת מצבך האישי באופן מדויק, אתייחס עד כמה שניתן בהתאם לתיאורים שהעלית, ואשתדל לענות על הדברים מתוך הזווית המקצועית והטיפולית.
ראשית, חשוב לי לציין שאיני איש הלכה או פוסק, ולכן בכל הנוגע להכרעה הלכתית נכון כמובן להפנות את השאלה לרב שמכיר את הנושא. יחד עם זאת, אנסה להתייחס לשאלה מכמה היבטים, ובעיקר מהזווית הטיפולית.
אני רוצה להתחיל דווקא מהנקודה שעלתה מאוד חזק מתוך דברייך, הכבוד והרגישות שיש בך כלפי הורייך ומשפחתך. ניכר מתוך הדברים שאת מכבדת את הורייך, חשוב לך שאנשים אחרים יסתכלו עליהם בכבוד, וקשה לך מאוד לומר דברים שעלולים להציג אותם באור שלילי. בעיניי, הרגישות הזאת היא דבר שראוי להערכה, והמטרה של טיפול בוודאי אינה לגרום לך לאבד אותה. יחד עם זאת, את מתארת שהקושי לדבר על הדברים כבר מפריע לך בתוך הטיפול, ואת אפילו משתמשת במילים שזה תוקע אותך. הזכרת גם שבמשך שנים היה לך קשה לספר על דברים שחווית מול משפחתך, למרות שהם השפיעו עלייך מאוד. לכן נדמה לי שכדאי להתבונן מעט על המשמעות של הדיבור בתוך טיפול.
אני מניח שהרגשת צורך מסוים לפנות לטיפול, וטוב שעשית זאת. אחת המטרות המרכזיות של טיפול פסיכולוגי, ובפרט בפסיכותרפיה, היא לאפשר לאדם מקום בטוח שבו הוא יכול לדבר באופן פתוח על החוויות שלו, על הרגשות שלו ועל הדברים שמעסיקים אותו.
בתפיסה הטיפולית שלנו, לדיבור עצמו, להתבוננות ולתובנות שנוצרות יחד עם המטפל יש משמעות רבה בתהליך. חז"ל כבר ביטאו את כוחו של הדיבור באמירה "דאגה בלב איש ישחנה", וחז"ל מביאים גם את הפירוש "ישיחנה לאחרים". כלומר, לעיתים עצם האפשרות לתת מקום לדברים שמעסיקים אותנו ולדבר עליהם עם אדם שיכול לסייע לנו, היא חלק מהדרך להתמודד איתם.
כל ההקדמה הזאת חשובה משום שאת מתארת שאת מרגישה שאינך משוחררת מספיק בטיפול בגלל החשש לדבר על הורייך. אם ישנם דברים משמעותיים בחייך שאת מרגישה שאסור לך לגעת בהם, יהיה קשה יותר לטיפול להגיע למקומות שבהם את זקוקה לעזרה. בטיפול חשוב שתוכלי, בתקווה יחד עם מטפלת שאת מרגישה בטוחה איתה, לדבר בצורה חופשית ככל האפשר על החוויה שלך.
חשוב לי להדגיש כאן נקודה נוספת, לדבר בטיפול על משהו שכאב לך או על משהו שחווית מול ההורים, אין פירושו לקבוע שההורים שלך "לא בסדר", ובוודאי שאין פירושו למחוק את כל הדברים הטובים שאת רואה בהם. אנחנו כמטפלים עוסקים במידה רבה בחוויה של המטופל, איך הוא חווה אירועים, מה הוא הרגיש, איזו משמעות הייתה לדברים עבורו ואיך הם משפיעים עליו כיום. לפעמים אירוע שנראה מבחוץ קטן יכול לעורר באדם רגשות מאוד משמעותיים, משום שהוא פגש אותו בזמן מסוים ובמקום רגשי מסוים. ולעיתים, כמובן, יש גם אירועים והתנהגויות משמעותיים יותר שהשפעתם ממשיכה לאורך זמן.
לכן, כשמטופל מספר לי על הוריו או על אדם אחר בחייו, אני לא מקשיב מתוך סקרנות ולא כדי להחליט מי "צודק" ומי "אשם". הפרטים חשובים כדי להבין את החוויה ואת הרגשות שהתעוררו בעקבותיה, ומתוך כך לנסות לסייע למטופל.
אני חושב שהנקודה הזאת חשובה במיוחד במקרה שלך, משום שאת חוששת שאם תדברי על הורייך, אולי משהו בכבוד ובהערכה שלך אליהם ייפגע. בעיניי, שני הדברים אינם חייבים לסתור זה את זה. אפשר לכבד הורים, לאהוב אותם ולהכיר בהרבה מאוד דברים טובים שהם עשו, ובאותו זמן לתת מקום גם לחלקים שכאבו לנו או השפיעו עלינו. לפעמים דווקא היכולת להחזיק תמונה מורכבת יותר מאפשרת בהמשך להגיע למקום שלם ורגוע יותר ביחסים.
כתבת גם שראית אצל אחרים שבשלבים מסוימים הייתה להם ביקורת רבה על ההורים, ועם הזמן הם ראו דברים אחרת ולמדו להעריך אותם יותר. את שואלת בעקבות זאת שאלה יפה וחשובה: אולי גם אצלך הזמן יעשה את שלו, ואם כך, למה בכלל לפתוח את הדברים?
בוודאי שעם השנים נקודת המבט שלנו משתנה. דברים שראינו בצורה מסוימת בגיל אחד יכולים להיראות אחרת בגיל אחר. אבל בעיניי אין בכך סיבה בהכרח להימנע מלדבר על הדברים כיום. מטרת הטיפול אינה לקבע את הפרשנות שיש לך היום או לשכנע אותך שההורים נהגו נכון או לא נכון. להפך, טיפול טוב אמור לאפשר לך לבדוק את הדברים, להבין מה שייך לעבר ומה עדיין משפיע עלייך בהווה, ואולי בהמשך גם לראות חלק מהדברים מזוויות נוספות. לפעמים הזמן אכן עושה את שלו, אבל לפעמים דווקא העיבוד של הדברים הוא זה שמאפשר לזמן לעשות את עבודתו.
לגבי החלק ההלכתי שהעלית, כאמור איני פוסק הלכה, ולכן איני רוצה לפסוק בנושא. עם זאת, באחד העלונים של "משמרת השלום" נשאל הרב פוקס שאלה מעין זו, וכך נכתב בתשובתו:
"אדם שזקוק לעזרת אנשי מקצוע בטיפול רגשי, מותר לו לפנות אליהם כדי לקבל עזרה ותמיכה, להוציא דברים המעיקים על פנימיותו וגם לשמוע עצות והדרכה לקראת העתיד. לפני איש מקצוע כזה מותר לשפוך את הלב על דבר שמצער או מעיק, לספר על עוולות שנעשו בעבר ולא משנה על מי הדברים אמורים. דיבורים אלו מוגדרים כלשון הרע לתועלת."
כפי שאת רואה, לפי הדברים הללו יש מקום ברור לדיבור שנעשה לצורך הטיפול והתועלת. יחד עם זאת, אם הנושא ההלכתי עצמו ממשיך להטריד אותך ומונע ממך לדבר בחופשיות בטיפול, הייתי מציע לך לברר אותו באופן אישי עם רב שאת סומכת עליו, כדי שתוכלי להיכנס לחדר הטיפול כשאת רגועה גם מבחינה זו.
ולסיום, הייתי רוצה לחזור דווקא לנקודה שבה התחלת. הרגישות שלך לכבוד הורייך אינה דבר שאת צריכה להילחם בו או לאבד אותו כדי להצליח בטיפול. אפשר לשמור על הכבוד הזה ובמקביל לתת מקום גם לעצמך, לחוויות שלך ולרגשות שלך. אלו אינם בהכרח שני צדדים שנלחמים זה בזה.
אני מאחל לך שתצליחי להיפתח בתוך הטיפול במקום ובקצב שנכונים עבורך, ושתוכלי להיעזר בו כדי להבין טוב יותר את עצמך ואת החוויות שעברת, ומתוך כך להתקדם למקום רגוע ושלם יותר.
ומאחר שאנו נמצאים בימים הנוראים, אאחל לך גמר חתימה טובה ושנה טובה ומבורכת.
יוחנן