שלום לך

מאוד תפס אותי מה שאתה כותב שאתה בטוח שהחיים שלך יידפקו, ואני תמה ולא מבין למה אתה חושב כך? לאדם יש תאוה, (כן כן, זו תאוה, במובנה הכי פשוט..) גם לך, ובע"ה כשתתחתן יהיה לך שימוש מועיל בה. למה לחשוב שחייך יידפקו? המחשבה הזו עצמה היא מחשבה שלילית והורסת ואין לה כל יסוד. ברור שאדם שחי בקדושה זו מעלה גדולה מאוד, אבל לא חסרים אנשים שצופים במה שאתה צופה וחיי המין שלהם תקינים לחלוטין. זה הרבה עניין של הסתכלות ושל בחירה.

אני סבור שמה שאתה צריך להבין, זה שאנשים חושבים שהדברים לא תלויים בהם, כלומר שהם לא שולטים בהם ומצד שני אכולים ברגשות אשמה שלא מקדמים לשום מקום, שזו סתירה פנימית. יש לאדם כח גדול מאוד לבחור בטוב ולעצב את חייו, רק שאדם צריך לעמוד על דעתו, רגשי האשמה אינם מקדמים לאחריות ולכן הם פשוט מיותרים, הם לא מקרבים את האדם לקב"ה, ר' נחמן אומר שהעצבות שאחר החטא היא גם מהשטן, כי היא מפילה את האדם מהאפשרות להתקומם.

מה שאתה כן צריך להבין, שהחיים בידיך, ואתה צריך לקום ולשאול את עצמך איזו מיניות אתה רוצה ואיזה חיים אתה רוצה? האם אתה רוצה חיי דמיון או חיי מציאות? והאם אתה רוצה לחיות קדושה או חלילה דברים אחרים? אני לא יודע איפה אתה בשידוכים, אבל אני חושב שגם אם כרגע זה תאורטי אתה צריך להשקיע בהבנה של יחסי איש ואשה ולהבין למה אתה לא רוצה לעשות את מה שאתה עושה, לא כי יש לך פחד שזה יהרוס אותך אלא כי אתה רוצה משהו אחר, כי הבנת. אני מחכה אצלך להבנה, מצפון ורגשות אשמה זה ההיפך מהבנה, המניע בהם הוא הפחד והחרדה ולא ההבנה. ההבנה היא ראשיתה של לקיחת האחריות ולכן אמרו המקובלים שהתשובה מתחילה מספירת הבינה. רגשות המצפון והחרדה רק משתקים אותך מלקיחת אחריות. ההבנה היא התובנה שאני אחראי לחיי ואני מבין שכך אני רוצה שהם ייראו ולהוביל לשם. זו ההתחלה של ההשלטה של המוח על הלב, כאשר המוח הוא המושכות. אין הכוונה להדחקה בכוח של היצרים כי זה לא עובד, אלא לבנייה של הבנה פנימית של חיי ולקיחת אחריות עליהם מכחו של הלב.

במידה רבה, הנפילה עצמה יוצרת תודעה של שפיפות שעליך להתגבר עליה, אתה שפוף למול החיים, ולכן מצד אחד אתה מרגיש נשלט וחסר מעצורים, ומצד שני מלא בנקיפות מצפון שגם עליהן אינך שולט. אני קורא לך להתרומם, אתה יכול לבחור לחיות את חייך ולעצב אותם כפי רצונך האמיתי, גם אם זה לא יהיה ב100 אחוז אל תתן לנפילה לעצב אותך כל הזמן. שים לב לסתירה שאתה חי בה, מצד אחד אתה מלא נקיפות מצפון כאילו אתה שולט בעניינים ויש לך אחריות על מעשיך, ומצד שני אתה מסתכל על עצמך ביאוש, האין זו עצת היצר? אם אתה שולט ובעל בחירה, אז תעצור את זה. לעצור לגמרי? ה' לא מבקש ממך ברגע זה לעצור לגמרי, אלא ליצור מצב שזה לא שולט עליך.

בנוסף, נגעת בשאלתך אכן בכמה נקודות נכונות שחשוב להתייחס אליהן, אחת מהן היא מה המניע שלך להליכה אחרי התאוה? זה נכון שכשזה מוגזם זה לרוב בא כתחליף לחיים, החיים משעממים ואנחנו מוצאים את הריגוש הגדול בחטא. למה החיים משעממים? מה חסר בחיות שלנו שהחיים כה משעממים? החיים באמת כשהם בריאים ופתוחים אינם משעממים, הם מלאים עניין ותשוקה, כן, תשוקה. עשה בחייך משהו אחד שיכול לעורר בך תשוקה, אל תהיה גנרי, אל תלך אחרי מה שרוצים ממך אחרים אלא תעורר את התשוקה הפנימית שלך במה אתה רוצה? מה הדבר שמקסים אותך? שמוציא אותך מכליך וגורם לך תחושת חיים? תעשה את זה. זו ההליכה אחרי הלב הנכונה, שמאפשרת לך לקיים ולא תתורו.. כשאדם חי בתשוקה והחיים עובדים ויש יצירה, זו התרופה הטובה ביותר נגד החטא, זה אחד הפירושים למה שחז"ל אומרים על התורה כסם מוות ליצר. וכך הרמב"ם אומר שכשיש שם דברי חכמה אין מקום למחשבת יצר, אין הכוונה לקריאת תהילים אלא שהתודעה תפוסה במשהו שחשוב לה, בתשוקת החכמה, או בכל דבר שהנפש משתוקקת אליו, גם אם אינו עוצמתי כמו חכמה, אבל לך כלומד תורה ברצינות אולי החכמה היא הנדרשת, אבל זה צריך להיות משהו משלך, משהו שבאמת תופס אותך והוא ציפור נפשך, משהו שבאמת מחיה אותך, אחרת לא עשינו כלום..

בנוסף, חשוב שתקיים מחסום בריא בינך לבין החטא, משהו שירחיק אותו, גם אם לא ימנע לחלוטין. תרחיק אותו ככל שתוכל אבל לא בצורה מלחמתית, לא בצורה של מלחמה נגד עצמך כי אז האני הקטן שלך ימרוד ויגיד אני רוצה דווקא. (אחד הדרכים הוא לחסום את הישירות של החטא, תוך הבנה ולקיחה בחשבון שעדיין תחטא ולהשאיר לזה מקום קטן, שהילד שבך יוכל לומר שהוא עוד יכול לחטוא ולא חסמו אותו לגמרי, כך לא יהיה מרד.. כך הדעת הבוגרת שבך תוכל להפעיל שיקול דעת רציני יותר ולהתגבר על החשק של האני הקטן).

דבר נוסף שיכול לקדם אותך מאוד היא ההשקעה שלך בעבודת ה' ובתפילה בצורה רצינית, אם הנך לוקח את הקשר עם ה' ברצינות, הדבר יכול לתת לך כוח חיים וחיוניות שאתה שואב מהקדושה וזה יכול להגן עליך מפני החטא, גם מבחינת ההרחקה עצמה מהחטא כי אתה קרוב יותר לה' ויראת ה' נעשית מוחשית יותר, וגם שהחיבור הרוחני יעניק לך כוח חיים, תרגיש את אהבתו של הקב"ה אליך ותהיה עם יותר אהבה עצמית, הרבה פעמים החטאים האלו שמשפילים את האדם וערכו בפני עצמו נובעים אצלנו מחוסר כבוד והערכה עצמית, ולפעמים עד כדי שנאה עצמית, אך הקשר שלך עם הבורא יכול להשיב לך את הערך של חייך, את האהבה שלך לעצמך, את תחושת החיים שתקבל מהמקור הרוחני ולא תצטרך לחצוב לך בארות נשברים. אולי גם כדאית ההתבודדות והדיבור עם ה' כדבר איש אל רעהו (לאו דווקא בגישה של ברסלב, הדיבור עם ה' פתוח לכולם), ועיון מתמיד בספרי חסידות ויראה שמעודדים את ההתקשרות עם ה' ומעמיקים אותה, אלו יכולים להיות לך לעזר רוחני.

לא נכנסתי כל כך לכל הצדדים התאורטיים שהעלית כי להרגשתי לא זה עיקר בקשתך, אלא החיפוש שלך אחרי תובנה שתתן לך עוצמה. שתאפשר לך להשיב לעצמך את כבודך. וגם אם אתה לא מצליח לעצור, לפחות תצליח לכבד את עצמך גם כשאתה לא מצליח ולזכור שאתה אדם בצלם אלוקים שיכול לעצב את חייו באופן הנכון וזה לא יכול להיות שלא, גם אם כרגע זה לא מצליח לך.

עם כל זה שהנך נעזר באנשי מקצוע, וזה בהחלט חיובי, עליך לזכור ששום איש מקצוע לא יכול להחליף את העבודה העצמית שלך. כדאי מאוד שתפסיק את המלחמה שלך בעצמך ותלמד לנהוג גם ביחס לכשלונותיך כבן דעת, שחושב ומבין ומקבל החלטות בנחת ובכבוד לעצמך ולדרך שלך. תבנה את עצמך ובע"ה גם בעיה זו תחלוף כלא היתה.

השאלות ששאלת לגבי האם זה באשמתך או לא, הם כאמור לא באמת רלוונטיות, כי התפקיד של רגשות האשם זה לחפש את הדרך לתקן, מה שאתה זקוק לו כרגע זה לא הניסיון להשקיט את מצפונך, אלא השימוש הנכון באותו מצפון ששם בך הבורא, להעלות אותך על דרך המלך דווקא בכיוון של לקיחת אחריות בריאה על מי שאתה, חרף כל כשלונותיך. למה הדבר דומה, למחלה עם סימפטומים, דרך אחת היא לראות בסימפטומים סימן שקורא לנו לרפא את המחלה ולטפל בה מהיסוד, ודרך אחת היא לנסות לטפל בסימפטומים ולהעלים אותם. המצפון הוא הסימפטום, הוא כאבי הראש המראים שיש לנו בעיה, ועלינו לקחת אחריות על חיינו, לעשות הכל שבאפשרותנו ולהתפלל לטוב.

סמוך ובטוח שתקבל את הכח לצאת לדרך חדשה

בברכה

אריה מ.