שלום לך

ראשית, כל הכבוד לך, העיסוק בשאלות מרכזיות כאלו, הוא לא כ”כ מצוי, למרות חשיבותן. חשיבה מעמיקה, כמו שמשתמעת מדבריך, מצביעה על חיפוש פנימי מבקש אמת.

מכיוון, שנושא השאלה לכשעצמו הוא עמוק ורחב, בהחלט ייתכן שלא עמדתי על דעתך כראוי. על כן, אדון בדברים בצורה פתוחה, מתוך ניסיון לגעת בנקודות כפי הבנתי. כמובן, שאם טעיתי, אתה מוזמן להאיר את עיני.

א) שאלתך הראשונה (1) נושאת צליל של התקוממות, “אנחנו לא עבדים של אף אחד” ! אינך לבד, זו היא בעצם התפיסה העולמית הרווחת, מעת מהפכת השוויון הצרפתית בסוף המאה ה18 ועד התפיסות הליברליות של ימינו. בשנים עברו אנשים חיו תחת משטרים מלוכניים ודיקטטוריים, שבחלקם היו גם תחת השפעות הדת ואנשיה. תפיסות של “חיי עבדות לק-ל שכל השפע נתון בידיו” לא היו זרות. כיום, לאחר שנים של שינויים דמוקרטיים, בהם האדם היחיד אדון לגורלו, לדעותיו, ולמעשיו. תפיסות של אדון – עבד נשמעות כמופרכות בעליל.

כ”יהודים מאמינים” (כפי שהגדרת את עצמך) בק-ל אחד ונצחי ש”לא יחליף ולא ימיר דתו”, עלינו להבין את מהות עבודת ה’ גם לאור התפיסות הליברליות. אולי ננסה קודם להבין מהי עבדות ומה כ”כ מרתיע בה (אקטואלי באווירת חג החירות המתקרב). ניתן לומר, כי “שלילת החירות” היא נקודת החושך שבעבדות. אדם אמור לחיות את ה”אני” שלו, סיפור של אדם הנאלץ לחיות חיים המנוגדים לטבעו, רצונותיו, ושאיפותיו – למטרת סיפוק רצונו של אדם אחר, היא בעינינו דבר נורא. כעת, עלינו לבחון מהי עבודת ה’ ? האם היא כיפוף ושעבוד ה”אני” הטבעי שלנו למנוגד לו, או שאדרבה, מדובר בחיבור של העצמי שלנו למקורו האמתי והטבעי. [גם אם לפעמים החיבור הזה דורש משמעת ושעבוד עצמי של יצרים. כמו ספורטאי מצטיין שהספורט בנשמתו, ולשם כך, הוא נתון לדיאטה מחמירה ואימונים מפרכים. האם הוא עבד לספורט ? או שאדרבה דווקא כך הוא מתחבר לחייו הטבעיים. יתירה מזו, אפשר לטעון כי הנשלט בידי יצריו (“בא לו”) או כללי חברה וכדומה, הוא הוא העבד האמתי הכבול לתאוותיו. דווקא מי שמסוגל לשלוט בעצמו ולהוביל להגשמת היעד שלו, הוא בן חורין אמתי, הוא פוגש את העצמי שלו]. בשביל להבין את מהות עבודת ה’ ננסה לעבור לשאלות הבאות שלך.

ב) שאלת (2) “אם הקב”ה כ”כ נעלה למה שהוא ירצה עבדים”. שאלה טובה מאוד, “וכי הוא צריך לבריותיו” ?. נתייחס קודם כל לעובדת “עליונותו של הקב”ה” שציינת, לפני עצם השאלה. (הדברים וודאי ידועים לך מעיסוקך בפילוסופיה). אנו מאמינים ב”עליונותו” של הקב”ה על העולם, לא רק בזמן – כמי שקדם לעולם. אלא כעליון במהות – אחד ויחיד, אינו גוף, כל יכול ובלתי מוגבל כלל, מה שמוגדר כ”מציאות מושלמת שאין בה חיסרון כלל” (תכונות המתבקשות ממי שברא יש מאין). מי שמושלם ללא חיסרון, אינו זקוק לשום תוספת משום נברא ובוודאי לא “עבד בשר ודם”. כך שעבודת ה’ שלנו אינה מוסיפה ונותנת לו מאומה ח”ו. אז – אם כן – לשם מה ? התשובה הפשוטה היא, איננו עבדים בשבילו, אנו שלו מצידנו, “כי זו האמת”. וזאת, כי העולם שנברא ע”י בורא יש מאין, הוא יצירה התלויה בידיו בכל רגע (כתכונת יש מאין התלוי בעצם הווייתו במהווה שלו). הוא אינו שולט חיצוני, על העולם כיחידה בפני עצמה. אלא חלק ממנו הבטל אליו, כמו איבר – רגל או יד – של אדם, שאינו עומד בפני עצמו, (ולא רק כפוף לשליטתו) אלא חלק ממנו שחיותו הימנו. האם נתאר לעצמנו איבר המתנהל בפני עצמו לעצמו ? “היתפאר גרזן על החוצב בו” ? זו המציאות האמתית “כי הכל ממך”, אנו עובדים אותו ובטלים אליו כי אנו באמת שלו, גם אם לא נדע מה ולמה, וגם אם זה לא מוסיף לו כלום. גם התורה והמצוות שנתן לנו היא הדרך שנתן לנו להצליח לשרוד בהכרה הזאת בצורה המושלמת. (העובדה שיש לנו בחירה, לסטות מהאמת שלפנינו ולא להכיר בה, ולפעמים גם קשה לנו להתמודד עמה, לא תשנה את המציאות). וכפי שכתב הרמב”ם בפרק י’ מהל’ תשובה “עושה האמת מפני שהיא אמת” (“…וסוף הטובה לבא”, כי האמת מהיותה אמת היא גם הדרך לטובה, אך איננה התכלית).  דברים אלו מתייחסים לחובת ומהות עבודת ה’ – מצידנו, למה (מצידו) הוא רצה בכך אם זה לא מוסיף לו כלום, נדבר בהמשך. כעת נשוב לשאלתנו, האם כשאנו מכירים באמת, וחיים לפיה, אנו בני חורין או עבדים ? טבעיים או מאולצים ? כמו שילד קטן השומע להוריו אינו עבד אלא בן חורין במקום גידולו הטבעי, כך אנו “כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי”. הכבול לתאוותיו העצמאיות, כילד סורר, הוא העבד המשועבד ליצריו.

ג) לאור דברים אלו, ארצה לנסות להתייחס להצעתך שלך על מטרת העולם, “איזון בין קודש לחול”. אשאל בלשונך, “אם הקב”ה כ”כ נעלה למה שהוא ירצה את החול” ? אם הבנו שאפילו “עבדים” הוא לא צריך, למה שיצטרך את “החול”? יותר מזה, כיצד קיימת בכלל מציאות של “חול”, הרי “הכל ממך” וכנראה יש לו בכל דבר תכלית מסוימת (גם אם איננו יודעים מהי), אז איך יש כאן “איבר נפרד” שקיים, כביכול, בפני עצמו – “חול” ? מציאות שאנו גם צריכים למצוא את ה”איזון” בינה ל”קודש”, שהוא, כביכול, חלקו של הקב”ה, האם הקב”ה הוא רק “שותף” כלשהוא בבריאה ? גם ל”חול” וגם ל”הנאה האישית והחברתית” יש מטרה שלשמה ברא ויצר אותה הקב”ה. כדברי חז”ל (אבות ו’) “כל מה שברא הקב”ה בעולמו לכבודו ברא”, שומה עלינו לחפש בכל דבר את ה”לכבודו” שישנו בו. “לכבודו ברא” היא בעצם המטרה המרכזית לבריאת העולם, כמש”כ הרמב”ן בפירושו לפ’ בא “יתקבצו בריותיו ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו … ואין לנו טעם אחר בבריאה”. ולמה ? כי זו האמת ! נאמר לפניו “בריותיך אנחנו” כי באמת “בריותיו אנחנו” ! לא ?

ד) נסיים בשאלה הדוחקת, אבל מה הוא צריך לכל זה אם הוא מושלם בתכלית ? אענה (כמו יהודי טוב) בשאלה. ומה זה משנה ? הרי זו האמת ! אנחנו כאן, בעולמו של הקב”ה ! . אינני בא בדחיה בעלמא, אלא זו גם התשובה האמתית. האם בשכלנו הדל נוכל להבין את מה שעומד מאחורי מעשיו של מי שמציאותו מושלמת ואינו מוגבל ? משיגי הגוף לא “ישיגוהו”, וכך לא ישיגו את “מניעיו”. ככלל, את “טעמי הבריאה”, ניתן ללמוד כהגדרת מטרות “שלנו” בבריאה. כמנהל מפעל המגדיר את מטרת המפעל, בשביל לתת לעובדיו את היעד שעליהם להשיג. אך איש לא יבא בסוד חפצו להקים את המפעל. [“להיטיב לברואיו”, אינה תשובה מספקת למטרת בריאת העולם על ידי המושלם בתכלית. כי הלמאי לו להיטיב ? “טבעו” להיטיב ? הרי זו שוב הגבלה. שוב, כפי שהזכרנו בקשר לדברי הרמב”ם, האמת היא גם הדרך לטובה האמתית, כי הרי זו האמת. ולכן, “מטרת” הבריאה ( – “מטרה” כהגדרת משימה כמוזכר) היא “גם” ההטבה האמתית לברואים. אך הנקודה המרכזית היא “האמת” ו”סוף” הטובה לבא].

שוב, זהו נושא עמוק, ובו הרבה נושאים מסתעפים. קשה להרחיב במסגרת צרה זו. אם לא הבנתי נכון את שאלתך, או לא עניתי כהוגן, אתה מוזמן להאיר את עיני.

הרבה הצלחה בלימודיך וביישום המסקנות

שרוליק