דלג לתוכן
אני לומד בישיבה קטנה שיעור ג יש לי עוד מעט מבחנים בישיבות גדולות
ואני מרגיש שאני יודע את החומר אל לא מאמין בעצמי יש לי חששות מה יקרא אם אני יטעה בשאלות שישאלו אותי במבחן קבלה
או שישראל אותי המשגיח שאלה שאני לא ידע מה לענות לו אני מפחד שאני יצליח בכלל להתקבל לישיבה
בבקשה תנו לי עצה איך להתגבר על הקושי הזה שאני לא יוותר לעצמי שאני תמיד ימשיך ללמוד ושאני יאמין בעצמי כמו שאחרים מאמינים בי
שואל יקר, בחור ישיבה נפלא, שלום לך!
השאלה שלך היא מצד אחד קלאסית, כי כמעט כל הבחורים בשיעור ג' מוטרדים ממנה. אך מצד שני, העובדה שבחרת לפנות ולשאול אותנו, מעידה על בגרות, ורמה אישית. בחרת לא סתם להתבשל בחששות ובפחדים, אלא לשאול עצה ותושיה.
אתה גם הגדרת יפה את החששות שלך.
הכי נהניתי מהסיום, בו אתה מבקש עצה כיצד להאמין בעצמך כמו שאחרים מאמינים בך. איזו אמירה נפלאה! אתה מבין בשכל שאתה בחור מעולה ואחרים מאמינים בך, אך מצד שני אתה מזהה בעצמך חוסר באמון העצמי. איזו הכרה עצמית משובחת!
ובכן, לגופם של דברים, כפי שכתבתי, אם לא היית חושש, הדבר היה מעורר סימני שאלה… כל פעם שאדם ניגש למבחן, בפרט כשמדובר במשהו שקובע לו את העתיד, הוא נלחץ. זה טבעי ונורמלי. ספציפית לענין המבחנים בישיבות, יש כמה נקודות שכדאי לדעת.
1. עיקר ההחלטות של הישיבות הם על סמך אינפרומציה שהם מקבלים מהישיבה, וזה עיקר הקובע לקבלה/אי קבלה של בחור, ולא המבחן.
2. מטרת המבחנים אינה נגד הבחור אלא לטובתו, לראות שהוא מתאים למקום, כי אם זה לא מתאים לו, אז לטובתו לא כדאי להיות בישיבה זו. גם הבוחנים שמים לב בעיקר על האישיות של הבחור, הם רואים את האצילות שלו את המידות שלו כמה הוא בן תורה. המבחן הוא רק לראות שהוא יכול להתחבר ולזרום עם סגנון השיעורים או עם החברים. היו בחורים שממש לא ידעו במבחן וראשי הישיבה לא התייחסו לכשלון של השאלות כי הם ראו את היופי של בחור, את הרצון, כמי שבוחנים אלפי בחורים, הם מבינים יותר מכולם שיכול להיות שבחור יתבלבל מתוך לחץ, ובמקרים כאלה, הם משקללים את זה. הרי גם הם לא רוצים לוותר על בחור מצויין, רק בגלל שהוא התרגש… מי שמכיר את מה שקורה בשטח, יכול לספר על פעמים רבות שראש הישיבה אמר, אמנם הוא התקשה להזכר, אך הבנתי שהוא מתרגש, ואני מקבל אותו (בהסתמך על הבירור המקדים, או על האישיות הטובה של הבחור שניכרת גם אם הוא מתרגש).
3. כמו בכל מצב בחיים, זה הזמן להתחזק באמונה, לזכור ולשנן, שאנחנו עושים הכל בשביל להתקדם ביר"ש ובתורה ועושים את מה שד' רוצה מאתנו, והוא רוצה שכעת נלמד את החומר לצורך בחינה והוא ידאג כבר להצלחה. אם ד' רוצה, כל כחות שבעולם לא יעצרו ונתקבל, וזה מה שבדרך הטבע הנורמלית יקרה. ואם יש תכנית אחרת, אז גם היא חייבת להתקיים. ובכל השנים ראינו בחורים שלא התקבלו לישיבה שהם רצו, ולבסוף הצליחו פי כמה וכמה בישיבה שהגיעו אליה לבסוף, ומה אנחנו יודעים?
4. מה שיכול לסייע באופן ודאי הוא להתפלל ולשפוך שיח לפני הבורא ית', ולדעת שבכך מילאתי את מה שאני יכול לעשות, ומכאן ואילך הכל בידי שמים, ושוב, בדרך הטבע לא אמורה להיות בעיה.
אחרי שעסקנו בענין הספציפי של המבחנים לישיבות, לא יהיה נכון להתעלם ממה שאתה מתאר אודות חוסר אמון בעצמך. המבחנים לישיבות אולי הציפו את זה על פני השטח הרגשי שלך, אבל כנראה שזה היה שם תמיד. כך נראה מדבריך. (זה לא בהכרח כך, כלומר, יתכן שהלחץ מהמבחן גורם לך להרגיש חוסר אמון, אבל בחיים הרגילים אתה לא נפגש בזה, ואז אין כאן באמת אלא ענין של לחץ שמעורר מחשבות פסימיות ("אני בודאי אכשל…", "אין לי סיכוי…"). אך יותר נראה מתוך דבריך שאתה מזהה בעצמך את הנטייה לחוסר אמון בכשרונותיך וכוחותיך, גם לא בזמני לחץ).
גם זה ענין שכיח, בפרט אצל הבחורים הטובים. אלה שבאמת יש להם 'מה למכור', ודוקא הם לרוב סובלים מדימוי עצמי נמוך, יכולות להיות לכך סיבות שונות – בראש ובראשונה דפוס אישיות מולד שנוטה לכך (ומצוי בעיקר אצל האיכותיים בעלי הנפש העדינה); היסטוריה כזו או אחרת בילדות; משפט לא מוצלח שנאמר לבחור; ועוד. לצורך הענין עכשיו, אין נפק"מ מה הסיבה, וזה גם לא יהיה נכון לחפור על כך.
השלב הראשון לקראת תיקון, הוא ההכרה בעצם המצב הזה. כלומר, להחזיק יחד את ההבנה שיש לך כוחות וכשרונות מצוינים, יחד עם המודעות העצמית לכך שבתחושה הרגשית אתה לא חווה את זה. וכפי שאתה עצמך תיארת זאת כך. ההגדרה של המצב, יחד עם זה שלא נבהלים ממנו, נוטל את העוקץ מתוך הקושי, ומאפשר התמודדות נכונה.
שנית, צריך לדעת שהרבה פעמים זה ענין של גיל ההתבגרות הסוער, שגורם לאדם לחפש את מקומו ואת זהותו, ולדחות את מה שיש לו, כביכול "כל זה איננו שווה לי". הנטייה בגיל הזה היא לעזוב את מה שיש לי, ולחפש את עצמי באופן חדש. והתוצאה מכך היא חוסר אמון בכוחותיי (כי הכוחות הללו הם הזהות הקודמת שלי, ועכשיו אני לא מתחבר אליה). עם הזמן הנפש מתייצבת ומוצאת את מקומה. השלבים (הלא נעימים לפעמים) בדרך להתעצבות אישית, הם חלק מהתהליך הטבעי והבריא שבחורים עוברים.
בנתיים כדאי למצוא מישהו לדבר איתו על התחושות שלך, זה מאד עוזר. בסך הכל יש כאן מטען רגשי שמפריע לרגש להתחבר למעלות האישיות, וכשנפרק את המטען באמצעות שיחה, או כל דבר שעשוי להרגיע, ממילא תבוא רווחה פנימית והכרה רגועה באמת האובייקטיבית אודות עצמך ומעלותיך הנפלאות.
אני מבקש לחתום את הדברים ולאחל לך הצלחה רבה בהמשך הדרך
ודבר אחד אומר:
אילו הייתי ראש ישיבה או משגיח, הייתי מקבל אותך לישיבה שלי אך רק על סמך השאלה שלך, שכל כך הרבה יופי ועושר פנימי ניבט ממנה!
שלך
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
אני ארצה לחזק את חכם ישי ולומר לך בחור צעיר האמן בעצמך.
החלטתו של הקב"ה כל יום להשיב את נשמתנו הוא מעשה של ביטוי אמון בנו.
אמון ביכולות שלנו ונוכחות שלנו שעושות טוב ולהתחיל מחדש.
הקב"ה מחזיר את נשמתנו נקיה וזכה להמשך עשייה ועבודה בעולם הזה.
האמון של הקב"ה בנו הוא המקור לאמונה שלנו בעצמנו בכוחות שלנו ויעוד שלנו .
וכתב רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהרן
והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו שגם הוא חביב בעיני השם יתברך לפי גדלות טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.
וכבר מבואר עניין זה כמה פעמים שאין זה ענווה להיות במוחין דקטנות חס וחלילה וצריכים לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענווה באמת.