שלום וברכה, שאלה יפה ומעניינת; תודה!

יש בהחלט סיפורים כמו שציינת. אנחנו מכירים בעיקר את הקיצוניים שבהם, אלה שמספרים על אנשים שהיכולות הלימודיות שלהם היו נמוכות מאד- וזכו להגיע להיות גדולי עולם.

אבל יש עוד המון סיפורים "שבאמצע". סיפורים יותר "רגילים". והאמת, שלכל אחד יש סיפור כזה. טעות לחשוב, שמצד אחד יש כאלה שנולדו עם כשרונות והיה להם מאד קל, ומצד שני יש כאלה שלא היו להם יכולות בכלל, והיה להם מאד קשה. לא, אלה הם הסיפורים הלא שגרתיים. אלה הם המיעוט שבסיפורים, והם מפורסמים דווקא כי הם מיעוט, דווקא כי הם לא הסיפורים הרגילים, הנפוצים.

כי לכל אחד, לא קל בלימוד תורה. לכל אחד יש את התחומים שבהם הוא מתאמץ, שבהם קשה לו. יש מי שחזק בהתמדה ובהספק, אבל פחות מתחבר לעיון ולפלפול, יש מי שאוהב את דברי הנביאים ופחות מתחבר לגמרא, ויש מי שלהיפך.

ולכן, המסקנה היא שגם לנו יש סיפור. הסיפור של כולנו, שיש ימים שהתורה מאירה פנים יותר, ויש ימים שהיא מסתירה את פניה מאיתנו. שיש תחומים שבהם אנחנו מרגישים "שייכים", ויש תחומים שאנחנו מרגישים כזר ואורח.

וגם לאותם גדולי עולם שהזכרת, גם להם יש התקופות האלו. הן מלוות תמיד את המסע שלנו אל התורה. אין אף אחד "שהגיע", אין מי שכבר אין לו עמל.

הרב יצחק הוטנר זצ"ל, מגדולי בעלי המחשבה שבדור הקודם, כתב כך באחד ממכתביו המפורסמים:

"רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם."

עוד רגע ונדבר על פסים מעשיים יותר, אבל לפני זה אני רוצה לשתף אותך בתובנה שלי לגבי אותם סיפורים שהזכרת.

האם לכל אחד מובטח שיזכה להיות גדול הדור? אני בכלל לא בטוח. האם כל אחד צריך לצפות לנס שפתאום היכולת הלימודית שלו תזנק באופן על טבעי? אני ממש לא משוכנע. אבל-

האם בגלל שלא אהיה הריקאנטי, או מהר"ם שיק, או הרב עובדיה יוסף; זכר צדיקים וקדושים לברכה- אז לא אהיה מחובר לתורה? זה כבר משפט לא נכון ואפילו מסוכן. כי לתורה יש הרבה דרכים שאפשר להתחבר אליה, הרי שבעים פנים לתורה. התורה יכולה להאיר לנו גם אם לא נגיע למדרגות העליונות האלה.

ובשביל להתחבר לתורה גם מהמקום שלנו, ולא להיות מתוסכל ממאמצים שלא העלו תוצאות, ובשביל לא להמתין לנס פלאי שיופיע ולהתאכזב מאי הגעתו- צריכים לזכור: אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. צריך למצוא את התחום שבו אני ארגיש "מחובר" לתורה. שבו אני ארגיש שאני לומד ומתחבר ונהנה. למצוא את השיעור שמכוון לרמתי, למצוא את התורה שלי. זה יכול להיות תהילים, משניות, גמרא, מדרשים, הלכה בעיון, הלכה בבקיאות, מוסר או חסידות.

הרבה פעמים אנחנו משרטטים לעצמנו בראש דמות של גדול בתורה, או סגנון של לימוד, ומחליטים שרק זה השלמות, שרק כך נראה לימוד אמיתי. אבל זה לא נכון. לימוד אמיתי הוא לימוד שמכוון לרמה שלי ושמחבר אותי לתורה ולנותן התורה, הקב"ה.

והמציאות מוכיחה, שאם שומרים על חיבור קבוע לתורה, גם אם לפעמים מדובר בלימודים "פשוטים" יותר (אין דבר כזה באמת בתורת אלוקים), וגם אם הלימוד הוא פחות לעומק, הרצף עצמו יתן לנו כח וחשק לחפש תחומים חדשים בתורה, להתרחב לנושאים נוספים. העיקר- לא לעזוב את התורה. לא להתייאש.

וכן, יש בתורה כח על טבעי להתחבר אליה, גם כשמבינים וגם כשלא. ויש כח בתורה להבין דברים שלא הבנו אתמול. אבל העיקר לא לעזוב אותה, ולמצוא את הדרך שלנו אליה.

הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, מגדולי מקובלי ירושלים, עבר חיים לא קלים. קשיים גדולים מאד בבית. והוא סיפר, שבאותן תקופות קשות, הוא היה לומד הרבה נ"ך. זה יכול להישמע מוזר: אדם ברמתו, בטח התאמץ ללמוד ש"ס בעיון בסוגיות קשות, או העמיק בכתבי האר"י.. אבל לא. בתקופות קשות שכאלה, הוא חיפש משהו שיכול להתאים לו לתקופה ההיא, משהו שישמור על החיבור לתורה ולרבש"ע.

ואח"כ הקב"ה הרחיב לו וסייע לו, והוא היה יכול להעמיק בדברים אחרים.

אני מאחל לך הצלחה תמיד, ושהשי"ת יזכה את כולנו לקבל תורה מתוך אהבה וחיבור.

בידידות, נתן