שלום וברכה לך שואל יקר

קראתי את הדברים שכתבת בעיון רב והרגשתי את הכאב העולה מתוך המילים שלך.

אני רוצה לפתוח בשורה התחתונה: התחושה הפנימית שלך שמשהו בטיפול הקודם היה שגוי, היא מובנת וטבעית לחלוטין.

ייתכן מאוד שהמרחב הטיפולי איבד את ייעודו המקורי, והפך למעין כלי שנועד ליישר אותך לפי ציפיות חיצוניות, במקום לטפל בפצעים שלך.

תחושת המחנק שתיארת מעידה על אינסטינקט בריא שזיהה משהו נכון: ריפוי אמיתי לעולם אינו יכול להיכפות עלינו מבחוץ אלא צריך לבוא מתוכינו.

אבל כאן בדיוק נמצאת נקודת המפנה שניגע בה . אם הריפוי לא יכול לבוא מבחוץ, המשמעות היא שהעבודה הזו נמצאת באחריותך הבלעדית.

ההחלמה חייבת לצמוח מתוכך, מתוך החלטה פנימית שלך, ולא כתגובה למה שאשתך עושה או מצפה ממך.

וכעת אנסה להרחיב בעצם העניין

כאשר מתרחש משבר זוגי כמו שאתה מתאר ובמיוחד כזה שמעורבת בו פגיעת עבר קשה שהשפיעה על האמון והביטחון הבסיסי שלך, נדרשת זהירות עצומה בדרך שבה ניגשים לעניין על מנת לתקן.

מהתיאור שלך עולה חוויה קשה מאוד סביב האופן שבו הוצג לך הטיפול.

כאשר הטיפול הוצג לך כדרישה שנועדה להפוך אותך ל"בעל ואבא בריא" ולהעלות אתכם על "דרך המלך", נוצרה כאן סביבה שיש בה בעיתיות מסוימת. גם אם נניח שהכוונה בבסיסה הייתה באמת לשקם את המשפחה וליצור עתיד טוב יותר, התוצאה בפועל הייתה שהפוקוס הוסט כולו אל התפקוד שלך. ברגע שהוצבת בעמדת "הגורם שצריך תיקון", התחושה שנוצרה אצלך היא של הסרת האחריות מהפגיעה המקורית שחווית בעבר ומחיקת הכאב שלך.

הדרך הזו שרק אתה צריך את הטיפול ודרך זה תבוא הישועה. יש בה מעין כביש עוקף שדרכו נכנסת התמודדות זוגית מול הבעיה. וכאשר באמת ישנה בעיה זוגית ובין בני הזוג נוצר הרושם שרק האחד מהם צריך לגשת לטיפול הרי שהמרחב הטיפולי מאבד את היכולת שלו להיות מרחב בטוח עבור המטופל משום שהוא נמצא שם כסוג של "אשם" המרצה סוג של עונש המשמש כמעין תנאי לחזרה לשיגרה. וכמובן שמאוד ייתכן שאשתך אינה מתנה זאת מתוך כוונת זדון מחושבת ועדיין כך לא יוצרים מרחב טיפולי

ישנה נטיה ידועה בה האדם במקום להסתכל פנימה ולהביט בנבכי נפשו הוא מפנה את עיניו החוצה וכך הוא בעצם מגדיר את האחר כבעיה הזקוקה לתיקון,

וזו היא פשוט דרך הגנה. וייתכן שהמניע של אשתך לעשות כן הוא מעין מנגנון הישרדות  שנועד לחסוך ממנה את הכאב, והקושי העצום שיכול להיות בלקיחת אחריות על פגיעת העבר. ייתכן שהיא באמת ובתמים רוצה שיהיה לכם טוב ולשקם את המשפחה, אלא שכרגע אין לה את הכלים הרגשיים או את האומץ והכח לעמוד מול ההשלכות של מעשיה, ולכן היא נאחזת באותו "כביש עוקף" שמעביר את מלוא משקל התיקון אל הכתפיים שלך.

השלב הראשון בהחזרת הקשר הבריא בינכם הוא ההכרה בכאב שלך. מאוד יהיה קשה לדבר על בניית העתיד ועל פתרון בעיות התקשורת בזמן שהיסודות המעורערים בינכם מקבלים מענה.

כאשר הטיפול הוצג לך כדרישה ש"מעכשיו עולים על דרך המלך", ייתכן שהרגשת שדילגו על השלב הזה, ולכן פעלת מתוך התגוננות ועצרת הכל. אבל כאן בדיוק מונחת האחריות שלך: לעצור את הטיפול ולברוח ממנו זו תגובה הישרדותית טבעית, אך היא לא תפתור לך את הבעיה אלא רק משאירה אותך פגוע במקום.

את הכלל הזה אנו מוצאים בגמרא ע"ז יז. במעשה של רבי אלעזר בן דורדיא. כשחיפש ריפוי ותיקון לנפשו, הוא פנה החוצה וביקש מההרים, מהגבעות ומהשמיים שיעזרו לו. רק כשהבין שהישועה לא תבוא מאף גורם חיצוני, הוא אמר את המשפט ששינה הכל: 'אין הדבר תלוי אלא בי'. זוהי המשמעות האמיתית של מיקוד שליטה פנימי – ההבנה שההחלמה והתיקון שלך לא יכולים להיות תלויים באשתך או בהכרה שלה בכאבך, הם תלויים אך ורק בך.

האחריות שלך כעת אינה לחכות שאשתך תבין לבד מה חסר או לדרוש ממנה להשתנות, אלא לקחת פיקוד על המצב.

עליך להגדיר לעצמך קודם כל, ואחר כך גם לה, את הסדר הנכון עבורך: להבהיר שאינך יכול לדלג לשלב של "תיקון זוגי" מבלי שתחילה נבקש לרפא את הפצע שלך וייתן לו מקום.

ובמקביל, האחריות העמוקה ביותר שלך היא כלפי עצמך לא למנוע מעצמך את הריפוי שאתה מאוד  זקוק לו רק בגלל זה לא נכון לחשוב להמנע מטיפול משום ממלא את השני ברגש מסוים בין אם זה עצב ובין אם זה שמחה גם אשתך לא היתה שמחה בטיפול זה לא היה נכון להמנע ממנו.

וכאן אנו מגיעים לאותה נקודה עמוקה וכואבת שכתבת: "לא מגיע לאשתי בעל בריא".

המשפט הזה נאמר בצורה מאדו כנה כביטוי למאבק הפנימי שאתה חווה. כאשר הרגשת שמבטלים את הכאב שלך ומצפים ממך לתפקד כרגיל, בחרת בנשק של הימנעות. אבל במקום לקבוע עבורך מה המשמעות של העצירה הזו, אני רוצה להזמין אותך לשאול את עצמך כמה שאלות שייתכן שיסייעו לך לדייק יותר ולהגדיר את דרך שלך לעצמך

• כשאתה אומר "לא מגיע לה", האם יכול להיות שאתה בעצם אומר: "אם הפצע שלי הוא בלתי נראה עבורה, אני אדאג להישאר 'חולה' כדי שהיא תיאלץ לראות אותו"?
• האם ייתכן שההימנעות מהטיפול הפכה עבורך לדרך להחזיר לעצמך תחושה של כוח, בתוך סיטואציה שבה הרגשת חוסר אונים?
• האם יכול להיות שהפכת את החולי ואת הסבל שלך להוכחה החיה לכך שנעשה לך עוול?
• והשאלה החשובה מכולן: מי באמת משלם את המחיר על המאבק הזה? האם ייתכן שעל מנת למנוע ממנה את "פרס" השלווה, אתה מקריב במו ידיך את איכות החיים שלך ואת זכותך הבסיסית להחלמה?

כפי שאתה עצמך כותב, "אני לא רוצה לסבול". אתה מזהה היטב שמאבק הזה הפך לחרב פיפיות. כך שזהו נשק שמופנה קודם כל כלפיך. האחריות שלך היא לשחרר את האחיזה בנשק הזה  לא למענה, אלא למענך. אתה ראוי להרגיש טוב.

האחריות שלך לפנות לטיפול כעת אינה קשורה לזוגיות. אתה זקוק לטיפול משום שטיפול נכון יעזור לך להעביר את השליטה מהחלק החרד והכואב שבך אל החלק השקול, כך שתוכל להבחין בין סכנות אמיתיות בהווה לבין השלכות של פחדים מהעבר.

כאשר אשתך אומרת שאתה חייב ללכת לטיפול אז כפי שאמרתי קודם היא מעביה את מוקד האחריות אליך זו פעולה שניראת כמקילה מעלינו שכן האחריות היא כעת על האחר אבל היא לא מקדמת לשום מקום.

שכן זה שהשני אשם זה יכול להיות בהחלט תירוץ טוב עבורי אבל זה לא כלי שמקדם הלאה. עצם ההלכה לטיפול מסייעת לנו להבין שמיקוד השליטה השליטה הוא בעצם בידים שלנו. ולכן עליך לקחת אחריות על הבנייה שלך מחדש, עד שתגיע למצב שבו היציבות שלך, הביטחון שלך ותחושת הראויות שלך, אינם תלויים ביחס של אף אדם אחר גם לא בהסכמה של אשתך לראות את הדברים מנקודת מבטך.

לסיכום: ההחלטה לחזור לטיפול כעת, מתוך הבנה שהריפוי הוא באחריותך הבלעדית, היא הצלחה האמיתית שלך. ברגע שאתה פונה לטיפול עבור עצמך – בתנאים שלך ובאופן ששומר על פרטיותך  אתה מפסיק להיענש ומפסיק להעניש. זהו הצעד הראשון והחשוב ביותר בחזרה לאחריות המלאה על חייך. תזכור למיד ההחלמה שלך שמגיעה לך ובעצם היא בידים שלך

מאוד מקווה להצלחתך

בברכה

[email protected]

טל