שלום וברכה שואל יקר.

אני קורא את השאלות שלך, ואני מבין את הקושי, ומעריך מאד את המוכנות להעמיד את השאלות שמפריעות לך ולשאול אותם כמו שהם. אנסה לתת סדר בנושא שאתה שואל.

ובכן, יש חילוק גדול בין מה שהתורה עיקמה כמה אותיות בשביל לא להוציא דבר מגונה מפיה (פסחים ג א), למה שהתורה דנה בעניינים שהצנעה יפה להם. התורה תורת חיים היא, וכיון שהיא תורת חיים ודאי היא צריכה לדון בכל העניינים הקיימים בין אם הם עניינים שבצנעה ובין אם הם לא. התורה צריכה לצוות אותנו עליהם ולתת לנו הנחיות איך ומה לעשות, מה מותר ומה אסור. ההנחיה לא להוציא דבר מגונה מן הפה, זו רק הנחיה איך למעט ולומר את הדברים באופן העדין ביותר ולמעט בהוצאת הדברים מן הפה באופן גס, כי עד כמה שאפשר להבין את הדברים ללא הוצאת המילה המגונה מהפה למה לומר אותה. מסקנת הסוגיא במסכת פסחים שכאשר אמירת ההלכה תיהיה קצרה יותר אם תאמר בלשון פחות יפה עדיף ללמד בלשון קצרה ופחות יפה מאשר להאריך ולדבר בלשון נקיה יותר, כי כך הלימוד יובן יותר ‘כי לעולם ילמד אדם לתלמידו בלשון קצרה’, כלומר בראש ובראשונה אנו רוצים שהתלמיד לא יתבלבל ויבין את דברי הרב, וזה עדיף לנו מהשתמשות בלשון נקיה יותר [כמובן שהגמרא עוסקת שם בדקדוק רב של לשון נקיה, עד שהעדיפו לומר ‘איננה טהורה’ מאשר להשתמש במילה ‘טמאה’, לא מדובר על מילים מגונות ממש]. כלומר, כשצריך לדבר מדברים, אין טעם בעולם לא להורות הלכות, לא להביע את העמדה של התורה גם אם מדובר בדברים שהצנעה יפה להם. התורה צריכה להביע את עמדתה בכל נושא, ואין חילוק בין נושאים אלו לכל נושאים אחרים. נכון יש כללים היכן ללמד, מבואר בתלמוד (חגיגה יא ב) שאין דורשין בעריות בשלשה. יש צורה איך אומרים את הדברים, ולעולם ניזהר בלשוננו, אך לא לומר ולא לדבר זו לא אפשרות כשיש צורך בכך. בקיצור, אין שום טעם בעולם לא לפרש וללמד הלכות בדברים שהצנעה יפה להם, כי תורה היא וצריך ללמדה.

יש בנושא זה דבר נפלא, בפרשת ויצא (בראשית כט, כא) נאמר, ‘וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ’, חכמי המדרש (בראשית רבה ויצא פרשה ע סימן יח) שאלו ‘אמר רב אייבו אפילו אדם פרוץ אין אומר כלשון הזה, כך היה יעקב אומר הבה את אשתי ואבואה אליה? אלא כך אמר לו, אמר לי הקדוש ברוך הוא שאני מעמיד י”ב שבטים, עכשיו הרי אני כבן שמונים וד’ שנים ואם אין אני מעמידן, עכשיו אימתי אני מעמידן, לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי’. המדרש שואל שאלה, והתשובה לא מובנת מספיק. מה בכך שהוא צריך להעמיד י”ב שבטים? סוף סוף, כך לא מדברים. נראה שחז”ל נתנו לנו בדבריהם הקדושים אמירה מכוננת מאד בנושאים אלו, הנושא העיקרי זה לא מה שיוצא מהפה, אלא היכן מונח האדם. אם אדם מונח בקיום צו אלוקי, אם אדם עסוק בקיום רצון הבורא, ורצון הבורא הוא שיביא ילדים לעולם, ממילא ‘ואבואה אליה’ מתפרש כמעשה קדוש. פרוץ שמדבר על נושא כזה כל עיסוקו הוא בחלק של התאווה, בחלק הגשמי והגופני, ולכן מילים אלו מקבלים תוכן נמוך. התוכן שיש במילים הוא התוכן של האומר אותם, וכאשר האומר יוצק תוכן קדוש, הרי אותה ביאה ביאת קודש היא, ודבריו דברי קודש.

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל (אגרות משה יורה דעה חלק ה סימן לד) נשאל אם מותר ללמד עניני אישות ופרו ורבו וכדומה על פי תכנית הממשלה בבית הספר. הגאון זצ”ל השיב בזה הלשון ‘דודאי שאין ללמד דבר זה, שיש מקום להערעור שערערו עליהם שהם דברים שמגרים יצר הרע ח”ו, משום שלא דמי כלל למה שלומדים בסוגיות הגמרא, שתורה מגנא ומצלא’. רבי משה פיינשטיין ביאר כי לימוד עם נערים נושאים שכאלו לא מושכים את הנוער לעסוק ביצרם, כי ‘תורה מגנא ומצלא’, כלומר קדושתה של התורה מגינה את הלומד בה שהימשכותו מתוך התורה תהא לקדושה ולא חלילה לטומאה. וכך מובא בשם החזון איש (דרך שיחה עמוד פ) ששאלו את החזון איש אם ללמוד בישיבה פרק ראשון של מסכת כתובות עם בחורים, וענה שאין לחשוש כי תורה אינה מזיקה.

ובאמת כל מי שמכיר את עולם הישיבות יודע שכך הם פני הדברים, בישיבות לומדים סוגיות עמוקות בנושאים אלו, ויעידו אלפי בחורים שלא עלה בלבם כי הוא זה ממחשבת טומאה חלילה בשעת לימודם, ולדעתי זה אחד מן הדברים היפים המלמדים על רוח הטהרה הנפלאה שיש לבחורי ישראל. ובטוחני שאם תמצא מי שיאמר לך שעלה על לבבו מחשבות טומאה בשעת לימוד סוגיות כאלו, לא משם באו לו המחשבות, אלא הוא שקוע בהם עד צווארו ממקומות אחרים, לא לימוד התורה גרם לו לטמאות את ראשו. המשפט שהבאת ‘נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה’ הוא משפט יוצא דופן, וגם משפט זה כשהוא נאמר בתוך בית המדרש אינו מקבל את הפן המגונה שבו, מלבד מה שנאמר בלשון נקיה, כמבואר בדברי רש”י שם, שכובסיה זה רק רמז בעלמא.

סוף דבר, כל השאלה היא רק היכן הראש מונח. מי שראשו מונח בטומאה, ימצא טומאה בכל מקום, המשפט שכתבת שבבית המדרש נחשפים לדברים שמגרים את יצר הרע, הוא משפט לא נכון עובדתית. בית המדרש מלא בלומדי תורה טהורים וקדושים, אני חושב תמיד בלבי שאילו היו אנשי הרחוב נחשפים לרוח הטהרה של לומדי התורה, אילו היו נחשפים ליופי הזה של בחורים שלומדים נושאים כל כך טעונים במשא, שהיה יכול לעורר בהם יצרים, והם בטהרתם לומדים סוגיות אלו ללא רבב של מחשבה רעה, היה זה אחד מההוכחות הניצחות על סגולתה הנפלאה של תורתנו הקדושה, ועל מעלתם הנשגבה של לומדיה. ממש נפלא לראות בחורים שלומדים סוגיות בסדר נשים, ברוח טהרה וקדושה וכל רואה יתפעל מרום השגב שלהם.

אני מבין לרוח הטהרה הנושבת בך, כפי הנראה אתה חושש שבחורים צעירים עלולים לחטוא מחמת לימוד בסוגיות אלו, אבל מניסיון ומהיכרות של בני נוער רבים אומר לך שדברי הגאון רבי משה פיינשטיין והחזון איש הם עובדה מוגמרת, אין נזק בא מלימוד תורה.

חשוב לציין כי יש הסוברים אחרת, היו בתי מדרש שהקפידו שלא ללמוד מסכתות מסדר נשים עם בחורים, זכורני שהייתי נער צעיר בן שש עשרה למדתי בישיבת בין הזמנים בישיבת המקובלים של הרב יצחק כדורי זצ”ל כשהוא ראה שאני לומד מסכת יבמות הוא העיר לי, שבחור לא ילמד סדר נשים. שינה שיטה כזו, אך בישיבות ליטא לא סברו כן, בישיבת וולאז’ין למדו את הש”ס לפי סדר, וכשהגיעו ללמוד מסכת נדה לא עקפו עליה, גם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א סיפר שלמד מסכת נדה כשהיה בחור, ואני מכיר גם בחורים שהוא התיר להם ללמוד מסכת נדה. זו היא השיטה שקבלו מגדולי ליטא כבר כמה דורות.

אם תחפוץ בבירור יותר של שאלותיך אני וחברי המשיבים תמיד לרשותך.

היה ברוך

שלמה

sh4101199@gmail.com