שלום לך

תודה על מכתבך.

אני רואה בתוכו מעין דו שיח בינך לבין המצפון המייסר אותך. המצפון לא מדבר, הוא רק שולח אותות, תחושות עמומות – ‘יש לי ייסורי מצפון שכאילו אני עושה משהו לא בסדר’.

לעומתו אתה עונה במילים: ‘זה לא אמור לפגוע בלימוד התורה שלי ובסדרים, ואני רוצה את זה על מנת לשמור על כושר, וגם בשביל פיתוח אישי שלי, אני מרגיש קצת כבוי רק ללמוד ולא לעשות עם עצמי שום דבר’. חתיכת ‘נאום’ בשביל תשובה למצפון שלא אומר כלום ורק משדר משהו על ‘לא בסדר’. הוא לא מסביר מה לא בסדר, למה לא בסדר, אבל לך כבר יש תשובות.

אולי כדאי לחכות קצת עם התשובות ולהבין מה בעצם השאלה. לתת למצפון לדבר, ולמעשה להכריח אותו לדבר. העובדה שהמצפון אינו צריך לדבר, מציבה אותו בעמדת עליונות, הוא תמיד יישאר התובע, הצודק, ואתה תהיה בעמדת התגוננות. זה עלול להביא לכך שגם אם ‘תנצח’ אותו ותכריע בעד לימוד אמנות לחימה, זה תמיד יהיה מעמדת ‘כפוף ובוכה’, עמדה שלא מאפשרת ‘ללכת על זה’ ולהביא תוצאות טובות.

לכשעצמי, אני חושב שאתה צודק ולא המצפון. לימוד אמנות לחימה נשמע רעיון מצוין, שעשוי באמת לענות על הצרכים שמנית, ועל עוד צרכים כמו חיזוק הבטחון העצמי, חיזוק האישיות, הקניית תחושת שליטה וחיבור למציאות ועוד ועוד. (אולי כל זה נכלל במילותיך הקצרות ‘פיתוח אישי’). ואילו הטענה שזה ‘לא בסדר’ היא טענה קלושה, שבקלות ניתן לקשר אותה למחוזות ה’סי פאסט נישט’ וה’מה יאמרו’ וכיוצא בזה.

אבל דווקא משום כך עליך לתת יותר מקום לדיבור מצד המצפון. לפתח את העמדה שלו ולנסות להבין האם יש בה עומק ומהו. האם יש כאן אינטואיציה בריאה של מעבר משמעותי שאתה עושה בחייך, מעבר שהוא יותר משמעותי מ’פשוט ללכת וללמוד אמנות לחימה’. הלימוד הזה הוא כניסה לעולם חדש, זר, לעיתים עלול להיות בעייתי, והכניסה לעולם כזה יכולה להיות מפחידה ומאיימת.

שוב, לדעתי האישית, זה לא יכול להיות סיבה להימנע. האדם לא אמור להיות כל החיים בתנוחה אחת מקובעת מחשש לעשות תנועה אחרת, זה לא בריא, לא אנושי ולא הגיוני. יש לך כל כך הרבה סיבות טובות לעשות את הצעד הזה, הוא נראה כצעד מתבקש והגיוני. אבל עדיין כדאי להקשיב למצפון. כתבתי למעלה סיבה אחת – כדי שההכרעה תתקבל באופן שלם, בהרגשה שאכן הצדדים מוצו, ולנטרל את העליונות האוטומטית של המצפון. אבל ישנה סיבה נוספת – האינטואיציות שהמצפון חש בהן, גם אם הן אינן מספיקות כדי לבטל את התכניות – עדיין הן משמעותיות ביותר, בשביל להיות מודע למשמעות של הצעד שאתה עושה. מה המשמעות? זה תלוי מאד בהקשבה לקולות המצפון.

באופן משעשע משהו, נראה שדווקא מושגים מתחום אמנות הלחימה אמורים לאפשר לך להבין טוב יותר את הסיטואציה. האופן שבו אמור להתנהל ה’מאבק’ בין המצפון לבין הרצון, אמור להתנהל, ככל מאבק בין שני צדדים, באופן שבו כל צד מכבד את הצד השני, מקשיב לו – לא רק למילים, אלא לשפת הגוף, לאנרגיה, למכלול השלם של צד שכנגד – ומתוך כך באה ההכרעה. עצם המושג של ‘אמנות לחימה’ מבטא שלחימה איננה רק הפעלת כח אלא היא אמנות, יש בניהול הלחימה עצמה עומק ומשמעות לכשעצמו.

אני מציע לנהל את המאבק במצפון באותו אופן. גם אם ברור לך (כפי שזה נראה, ואני בהחלט מסכים לכך) שאתה רוצה ‘ללכת על זה’, עדיין כדאי לברר יותר לעומק מה רוצה המצפון, מה טיבם של אותם אותות שהוא שולח לך, שאתה קורא להם ‘ייסורי מצפון’.

יתכן מאד שבירור מעמיק שכזה יציף קונפליקטים עמוקים יותר ויטלטל אותך. יתברר לך שהרצון שלך ללמוד אמנות לחימה ו’לעשות משהו עם עצמך’ מבטא תהליך עמוק שעברת בתוך עצמך, תהליך שמציב אותך ממול לדמות הראשונית שלך, לדמות הקלאסית שלך כחלק מ’קהילת האברכים’. ישנה נטיה לראות את התהליך הזה במבט סוציולוגי (חברתי), כלומר, כמעבר מ’לעשות את מה שכולם עושים’ לעבר ‘לעשות מה שצריך’. אולם לאמיתו של דבר בדרך כלל מדובר בתהליך משמעותי יותר שמטלטל את המושגים הבסיסיים של טוב ורע, של נכון ולא נכון, של המטרה שלך בחיים והאופן הנכון לחיות. זה מטלטל לא רק ברמת האידאולוגיה, ה’השקפה’, אלא ברמת הדימויים, האופן בו אתה חושב על החיים.

כל זה, אני מהרהר, יכול להיות טמון באותו מאבק מצפוני מקומי סביב שאלת ‘אומניות הלחימה’. הקשבה עמוקה לקולות המצפון וניהול הדיאלוג יכול להיות דבר משמעותי ביותר, אבל קשה להבטיח מה תהיינה התוצאות שלו. אנו חיים בתרבות שבה ‘השתקה’ ו’הדחקה’ הם מילים בלתי לגאליות, ומשכך אין משקל לשאלה מה תהיה משמעותו של הבירור הפנימי. אולם אין חובה לקבל זאת, ואפשר לקבל בהחלט עמדה החותרת לדיון מקומי יותר סביב השאלה הספציפית שמטרידה אותך; בזה, כפי שכתבתי, אני מזדהה לחלוטין עם הרצון שלך וחושב שעליו לגבור על המצפון.

אני מאחל לך שכל החלטה שתקבל תהיה לתועלת ויהיו מעשיך לרצון.

יצחק