שואלת יקרה

שלחת שאלה חשובה, נגעת בכמה נקודות, אשתדל להתייחס אליהן.

א.

הדילמה שפתחת בה, לגבי הבעייתיות הקלאסית שעלולה להיווצר כאשר מטפל אינו לוקח בחשבון אפשרות של חסימה או חוסר שיתוף מצד אשה חרדית כלפיו, כי היא לא מרגישה מספיק בנוח – נכונה מאד.

חובת הבירור היא על המטפל, עליו להיות עם פתיחות מחשבתית ומעשית, לבדוק בישירות וברגישות שהאשה לא יושבת מכווצת ודרוכה. זה חלק מהאחריות שלו להיות כל הזמן במודעות עצמית, מודעות לטיפול שיהיה בצורה נכונה, מודעות לסטינג, מודעות עצמית לעוד דברים סמויים מהעין, חשובים ביותר, שעליו לקחת בחשבון.

עליו לשאול, ממש להזמין ולשאול, מה ההשקפה שלה, מה היא צריכה כדי שהפגישה תהיה מתאימה עבורה לא רק מבחינה הלכתית אלא גם מתאימה לתחושות שלה, שאין כאן מתח ‘כביכול’ משהו לא טוב קורה מבחינתה, ואם יש מתח – אז בא נחשוב מה לעשות איתו, ואם יש צורך – ולא פעם יש צורך… אז לשקול לגופו של ענין, חלוקת עבודה הנושאת אופי מותאם.

למשל, ניתן לצרף במקביל למטפל העיקרי, מטפלת/יועצת זוגית משנית כעבודה משותפת בקו-תרפיה, או להפריד נקודתית ולערב בצל הטיפול הזוגי גם טיפול פרטני עם מטפלת, תוך חיבור ותיאום בין המטפל למטפלת הפרטנית.

ואם מסיבה כלשהי כל זה לא מתאפשר, אז המטפל צריך לשאול האם אפשר להמשיך את הטיפול הזוגי.

בכל מקרה המטפל חייב לפתוח את כל השאלות, כל הזמן, לא להניח שום הנחה כמובנת מאליה, כל דבר צריך להיבחן ולהיבדק ולהגיע למסקנות, כאשר גם המסקנות הן מסקנות להיום אבל בעוד איקס זמן אתה בוחן מחדש את המסקנות עד כמה הן תקפות להיום, וכן הלאה.

זוהי מיומנות קריטית הנדרשת למטפל, היכולת לא להפסיק לשאול שאלות, ולהמשיך להחזיק את השאלות… להיות בכנות עם עצמו ועם המטופלים, לשקול מהי טובתם באמת, מה טובת הטיפול, לדעת ליזום גם סיום טיפול, הפסקה, הפנייה, ועוד.

אציין כי עד היום לא ראיתי מקרה שבו לא נמצא שום פתרון, וכן ראיתי עבודה זוגית טובה עם מטפל במגזר החרדי שהיתה לתועלת, לגבי הדילמה שהעלית, זה כמובן תלוי מאד מי האשה, תלוי מה קורה בזוגיות, וכמה האשה רוצה ונלחמת על ההצלחה של הטיפול, עד כמה היא מוכנה להיפתח.

חשוב להבדיל בין להיפתח לבין להיות חשופה. אשה לא צריכה לבוא ולספר לפרטי פרטים – זה להיחשף.

מספיק שהיא תפתח ותאמר, למשל, קשה לי שבעלי אלים לא רק בחיים המשותפים אלא גם ביחסי אישות, אבל אין צורך לפרט איך זה מופיע במציאות כדי להבין ולהתייחס, ובכלל מטפל לא צריך לשמוע פירוט על שום דבר, כולל כמובן בעולם האינטימי, הפרטים הקטנים הם לא בהכרח חשובים, הכי חשוב זה להביא את החוויה, להביא את הרגש, להביא את הזיכרון כמות שהוא נחווה, ולזה חשוב להתייחס ולגעת בתהליך.

ב.

בהיבט הטיפולי, מלבד הפרמטר של כמה אנשים יושבים בחדר ומאיזה מין, ישנו פרמטר נוסף: באיזה גישה עובדים.

ככל שהמטפל עובד בגישה דינמית, כל הנושא של העברה והעברה נגדית מאד חשוב. נקודת המוצא היא, שכל אינטראקציה אנושית כוללת מעין שחזור של יחסים מוקדמים, וממילא בחדר הטיפול היא גם מאפשרת תיקון שלהם.

העברה כוללת טווח רחב של התייחסויות. למשל, אם דמות האב המופנמת אצל המטופלת היא של אבא תוקפן, היא עלולה להשליך ולתפוס את המטפל כדמות תוקפנית, וכן הלאה. כמובן שכל העברה מכילה בתוכה הרבה העברות, שהרי דמות האב מכילה הרבה חלקים, בהיבט הזה צריך לברר מה דמות האב מכילה, ולקחת בחשבון שמה שהיא מכילה מועתק באופן כזה או אחר על ראש המטפל, וזה מה שבונה כאן את המערכת הטיפולית.

בהקשר הזה, כאשר נוצר חשש שמטופלת מפתחת רגשות כלפי המטפל, חלק מאחריות של המטפל היא לקחת בחשבון שיש שם אפשרות של העברה בכיוון מאד מסוים, בכיוון של ציפיות כלפיו, ולבדוק את זה איתה ולהעלות את זה בפניה.

להגיד לאשה, תראי, אנחנו פה יושבים, את אשה ואני גבר.. יתכן שיש פה עוד דברים שפועלים בתוך החדר (לא צריך לפרט משיכה או לא משיכה), שלא מאפשרים זרימה מלאה של הטיפול, והם מועברים בתוך הסיפור, ומגיע לך שתהיה לך עבודה טיפולית נכונה, את משלמת על זה ואת זקוקה לזה, בא נבחן את המשמעות לגבי המשך הטיפול.

גם למטפל אסור להתעלם מהאפשרות שעלולות לעלות בו תחושות כאלה, לשום מטפל אסור להשלות את עצמו שהוא חסין מהתנהגות לא אתית, וכבר אמרו חז”ל: ואל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב, ד).

מטפל כדי להגן על עצמו ועל הטיפול, צריך לדעת לשאול כל הזמן: איפה אני נמצא בחיים, מה מטריד אותי, מה חסר לי.

כולל מודעות מיוחדת למצבי חיים וגורמי לחץ סביבתיים. החל מאיכות חיי הנישואין שלו עצמו, וכלה במשברים, מחלות, אובדן וכדו’. אם חסר לו משהו, אבל זה לא קשור למה שקורה בחדר, נניח הוא לא שומע מספיק מוזיקה מרגיעה… אז שום דבר לא עלול לחדור פנימה. אבל אם החוסרים של המטפל עלולים להתמלא ממה שקורה בתוך חדר הטיפול, זו קטסטרופה!

כל הביטויים של העניין הזה, מעלים מיד את השאלה שצריכה להישאל בהדרכה הטיפולית: מאיפה האשה הזאת הסתננה לך אל החיים האישיים, איזה ריק יש לך בעולמך שהיא נכנסה לך פנימה..

הכלי הזמין עבור המטפל שעשוי לסייע לו בהתמודדות כזו, הוא להנכיח ולהעלות את זה בהדרכה, כאשר לעיתים גם התייעצות עמיתים יכולה לעזור.

הנחת העבודה (הפרוידיאנית) באה ואומרת, ברגע שהעלית מסף הלא מודע אל המודע, עצם העלאה כבר מייצרת שינוי, באופן טבעי מופנים כוחות ואנרגיות רגשיים ותודעתיים למה שעלה על השולחן, זה כבר לא נשאר אותו דבר מהרגע שזה עלה למעלה, האדם או תוקף את העניין או לוקח את זה בחשבון או מתייחס, לא משנה כרגע, אבל יש שינוי ברור של התקדמות או אפילו הסתערות של כוחות כנגד או לנוכח החומר שעל השולחן. גם עצם העובדה שהרגש מדובר ומתומלל עם המדריך, ההכלה הזו לכשעצמה מקהה אותו.

כמובן, שאם המטפל לא מצליח להיעזר ולהיחלץ מיד, הוא חייב על המקום לשחרר את הטיפול.

עליו להביע חזק מאוד את הצער וההתנצלות שלו, לבוא ולומר: חשבתי בכנות שאני יכול ללוות את הטיפול הזה, אבל מסיבות אישיות שלי אני רואה שאני לא יכול ללוות אותו.. אין צורך וגם זה לא יהיה נכון לפרט מעבר לכך, ומכאן עליו להפנות הלאה.

ג.

לגבי שאלתך, האם נכון לומר כי בגלל ערכי הצניעות יש לפסול על הסף אפשרות של טיפול זוגי במגזר החרדי, גם כאשר יש צורך אמיתי בכך – התשובה היא שלא.

בחז”ל אמרו “גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב”ה שנכתב בקדושה ימחה על המים” המקום היחיד שהותר למחוק את השם הוא בבדיקת סוטה, עבור השכנת שלום בית.

על מרן הסטייפלער זצ”ל הובא, שלמען השכנת שלום בית היה מוותר על הנהגתו המיוחדת שלא תכנסנה נשים לחדרו, ונסמך על מה שאמרו חז”ל (סוכה נג, ב) “ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, אני על אחת כמה וכמה שחייב לשנות ממנהגי למען שלום בית”. (“במחיצתם” מאת הרב שלמה לורנץ, ח”ב עמ’ 556).

ומי לנו גדול מאהרן הכהן, שעליו אמרו חז”ל: “הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום” (אבות א, יב) ודייקו חז”ל בלשון הכתוב כי בפטירתו בכו “כל בית ישראל” – לא רק אנשים אלא גם הנשים, בזכות שהיה מטיל אהבה בין איש לאשתו (הובא ברש”י עה”ת במדבר כ, כט).

ובמפרשים כתבו, שאהרן היה עושה שני דברים מתחלפים, שדיבר עם האיש עניין אחד ועם האשה עניין אחר עד שהיה עושה שלום ביניהם, ומפני כך היו האנשים בוכים עליו בכייה מיוחדת, והנשים בוכות עליו בכיה מיוחדת (גור אריה, שם). לכאורה ניתן ללמוד כי כבר בדרכו של אהרן היה צורך לקיים פגישות נפרדות עם האיש והאשה כדי להשכין שלום בית.

בכל אופן, כפי שציינתי בתשובה הקודמת, בטיפול זוגי מקובל שמטפל מזמין באופן יזום אחד מבני הזוג לפגישה פרטנית, כמובן כשזה נדרש לפי מהלך העבודה הטיפולית, לעיתים יש דברים שצד א’ רוצה לחדד, להגיד, לגלות, מבלי שהשני יפריע ומעוד כל מיני סיבות, וחשוב שתהיה אפשרות לאיזושהי פינה להגיד משהו. למשל, בת זוג יכולה לבוא ולהגיד, רגע – שים לב, בעלי משקר.. זה יכול לקחת חמש דקות מחוץ לפורמט המשותף, אבל זה נחוץ.

הצורך נובע גם מכך, שבסופו של דבר המטפל הרי לא יודע הכל, והמטופלים יודעים הכי טוב על עצמם.. לכן חשוב להשאיר את היוזמה למפגש אישי גם אצל המטופלים, באמירה לפיה: אם מישהו מכם רוצה להגיע לבד – זה בהחלט אפשרי.

ד.

מצד הלכות יחוד, בכל מקרה ראוי להתייעץ עם מורה הוראה איך לנהוג הלכה למעשה.

כמראה מקום, מבקש להפנות למה שהובא בשם מרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שנשאל לגבי מקרים שפסיכולוג מטפל באשה ולהיפך, ונתן עצה לצאת ידי כל החששות, שיוסכם כי המזכירה תכנס להפריע פעם או פעמיים במהלך הפגישה (הובא בשו”ת אבני ישפה ח”ה סי’ קמו). בהתאם לכך, כאשר מטפל נדרש לשבת לבד בפגישה עם אשה, ניתן לסכם שמישהו נכנס ומגיש פתק כלשהו גם אם ריק.. כדי ליצור קטיעה של המרחב, וכדי לעמוד בגדר ההלכתי של “פתח פתוח לרה”ר”.

כמו כן, מקובל להציע באופן מוסכם, שגם כאשר נדרשת פגישה פרטנית עם האשה, בכל מקרה הבעל גם יבוא וישב במסדרון או בחדר סמוך כאשר הדלתות פתוחות.

זאת ועוד, מומלץ שהמטפל יהיה כל הזמן תחת הסרטה מוקלטת (ללא קול), באופן שנועד להגן לא רק על המטופלת אלא גם עליו, למקרה שתעלה טענה על התנהגות בלתי הולמת מצידו, ולדעת חלק מהפוסקים יש בזה מעלה גם מצד הלכות יחוד.

ישנם מכונים שבהם העבודה הטיפולית המשפחתית נעשית מעבר למראה חד-כיוונית, באופן שמאפשר שיתופי פעולה בדרכים שונות ובצורה גמישה, החל מהדרכה חיה לפי הצורך או מפגשי צוות להתייעצויות עמיתים, וכלה בצירוף אנשי צוות נוספים לפי ההתמחויות שלהם (כדוגמת מומחה לטיפול מיני, להתמכרויות ועוד), בהתאם לצרכים הייחודיים של כל משפחה. עבודת צוות גם היא מעלה מצד הלכות יחוד.

בהתאמה לעידן שאחרי הקורונה, ניתן אף לקיים טיפולים זוגיים ופרטניים באמצעי וידיאו דיגיטליים בזום וכדו’, מבלי לפגוע משמעותית באפקטיביות של הטיפול.

באופן כללי, ניתן למצוא מטפלים זוגיים המוכנים לתפור חליפה לפי מידה, עורכים אינטייק ולאחר התרשמות מוכנים לתת מענה גם בצורה לא סטנדרטית, בונים אד הוק פורמט טיפולי לפי הצורך הספציפי.

מאחל שנזכה להיות מתלמידיו של אהרן, ולהרבות כבוד שמים בכל מעשינו.

בברכה,

חיים עוזר ה.

נספח.

כנספח בשולי התשובה, מבקש לנצל את ההזדמנות להציף שוב את המודעות לסכנה שבפריצת גבולות הקדושה.

כמדומני שיהיה נכון להכליל ולומר כי מול כל דמות סמכות טיפולית, רוחנית או חינוכית, עלולה להיווצר מידה גבוהה של קשר ותלות המעלה חשש מפריצת גבולות חמורה מול מי שהופקד או הפקיד את עצמו בידיה, ואכן הפרת גבולות מלווה את עולמות התוכן הללו כמעין רוחות רפאים.

מידי תקופה אנו נתקלים בפרשיה נוספת המציפה אותנו בהלם גדול, של פגיעה חמורה ומתמשכת שהתרחשה בתוך יחסים טיפוליים / הדרכתיים / ייעוציים, גם בעולם התורני.

לרוב לפוגעים ישנם גם צדדים מרשימים ביותר, כדוגמת ידע, הישגים, כריזמה ורגישות, מצב זה הוא שעורר את אמון הנפגעות וגרם להם להיכנס ליחסים של תלות הולכת וגוברת תוך “הערצה עיוורת” כלפי הדמות הפוגעת, באופן שהקשה עליהן להכיר בפוגענות שעיוותה את היחסים בזמן אמת.

כאשר החששות מתפרסמים, המהפך הקיצוני והמפתיע בין הדמות החיצונית המרשימה/החביבה, הדמות של איש החינוך/הטיפול המוערך, העסקן ברוך הכישרון, רב הקהילה הנערץ – אל מול החשדות הקשים, מעצים את תחושת חוסר האונים של כולנו, כאשר מתברר שאנחנו לא יכולים לנבא באמת מי הוא מה… וקשה לנו עם עולם נטול ודאות.

יתרה מזאת, לרוב אלו שפוגעים לאורך שנים, דואגים שיהיו בחייהם אנשים רבים שיחשפו אך ורק לצדדים החיוביים והמרשימים שלהם, כאשר באמצעות שימור המוניטין הטוב הם למעשה יכולים להמשיך לפגוע במחשכים בקומץ קטן של מטופלים פגיעים יחסית.

לכן כשנחשפת פרשיה של פגיעה, כמעט תמיד מתייצבים אנשים רבים וטובים ומגינים בחירוף נפש על האדם החשוד בפגיעה, הם מספרים שהם מכירים אותו היטב, כחבר אישי / מטפל / מורה / רב מוערך וכן הלאה, וברור להם שאין כל קשר בין המעשים המיוחסים לו לבין האדם הנפלא שיצא להם להכיר מקרוב ולאורך זמן רב.

גם הנפגעות חשות בלבול רב נוכח הסתירה בין החוויות שלהן לבין תדמיתו הטובה והנערצת של הפוגע, לכן הם גם יחששו להתלונן כי מי יאמין לסיפורם כשיש לפוגע כל כך הרבה מליצי יושר שצפויים להטיל ספק בנכונות התלונה, ואף לכעוס ולהאשים את המתלוננות בטענות שונות ומשונות.

יושם לב, כי גם מטפלות/מחנכות עלולות לפרוץ גבולות עם מטופלות/תלמידות, וכבר התפרסמו מקרים קשים גם במגזר החרדי.

ועדיין רוב הפוגעים הם כמובן גברים, ו’אין אפוטרופוס לעריות’ ו’לפתח חטאת רובץ’, לכן ההבנה הפשוטה היא, שחובה להקפיד ככל שהדבר ניתן, לכל הפחות בטיפול שעיקרו פרטני, שלא להפנות אשה למטפל ולא גבר למטפלת. ובכל מקרה, תמיד לשמור על עין פקוחה – בבחינת “כבדהו וחשדהו”!