שלום לך שואל יקר

הספקות שמתעוררות בך הן טבעיות והגיוניות בהתאם לכך שאתה מתבגר ומתבונן, ויש לך זמן וחכמה לחשוב מה טוב לך יותר. אם אני מבין נכון אתה מרגיש שיש פער בין סוג הקשר הזוגי שטוב לך ומתאים לך, לבין סוג הקשר שאתה יכול לממש בעולם שלנו. ואתה שואל האם יש הצדקה וטעם למה לא להתקשר בצורה שמוצאת חן בעיניך יותר.

יותר מזה, יש תחושה כביכול בעולם שלנו עצם הכמיהה הזו היא איננה לגיטמית. היא מעוותת. היא לא רואיה ומגונה. כאילו אתה דורש דבר שהוא מגונה מבחינה מוסרית, יש אין ספור דמויים שליליים שבני הדור הישן היו מכנים את זה – אגואיזם, ילדותיות, נרקסיזם, פינוק, וכו' פעם שמעתי מחכם אחד שהביא בעניין הזה את דברי רש"י: שמי שתרגם 'ושמח עם אשתו אינו אלא טועה, כי הכתוב הוא ושימח את אשתו' כלומר תפקיד האיש בזוגיות הוא רק לתת ולתת ולתת. והתחושה היא כביכול מעבר לגדר יש מי שנותן לגיטימציה לרצונות והצרכים האלו, שכן פמיניסטיות טוענות במובהק שהן מוכנות לקבל חולשות של גברים. ושהצורך של גבר להיות גיבור הוא כבר מיושן בעיניהן.

בתוך כל זה אתה חש כמיהה לזוגיות אחרת, ושואל את עצמך למה אתה מרגיש שהרצונות שלך הם כל כך גרועים, ומה רע כל כך במה שהעולם בחוץ כביכול מציע. והאם יש באמת לעולם הישן סיבות אמיתיות למה כדאי יותר שגבר רק יתן ויתן. ואולי אם תקבל תשובה מספקת תמצא את עצמך מרוצה בתפקיד שהוטל עליך.

אני חושב שראשית כדאי להבין את הקשר והמניעים של הרעיונות הגדולים מימין ומשמאל, ואח"כ לדון לגופו של עניין. בנוגע לגינויים שאת השומע בראש שלך כלפי הרצון להישען על אישה, גינויים שאתה משייך להשקפת הבית היהודי. הגינויים האלו במהותם נולדו מהפחד והבעיות שהכמיהה הזו מביאה לזוגיות. התחושה שהציפיות הגבוהות שגברים מביאים איתם לזוגיות ההיעלבויות והיעדר בוגר אחראי בתוך הקשר, מביאות את הזוגיות כיום לשברים. ולעיתים קרובות גורמות לבחורים לא לשאת נשים מלכתחילה.

אני מכיר סדנאות לבחורים מבוגרים שנועדו לחנך אותם לכך שתפקידם בזוגיות הוא לתת ולהעניק. יש בזה הגיון עמוק, כי באמת ברור שהצפיות המודרניות מזוגיות מעמיסות עליה חלומות שבעבר אף אחד לא ציפה להגשים, וממילא הקושי להתחתן גדול ואח"כ הקושי להיות מרוצה גדול. אותו דיין שהזכיר את דברי רש"י אמר את זה בדיון גירושין של יהודי חשוב ראש חבורה בישיבה חשובה עם שבעה ילדים, שהתגרש בגלל שאשתו לא תומכת מספיק בחלומות שלו. הקש שבר את גב הגמל מבחינתו היה, העובדה שהוא הציע לה להזמין את התלמידים שלו למסור חבורה והיא לא הראתה התלהבות.

מובן מאליו שזה רק טריגר שהדליק סוג של קרירות ואדישות כללית בקשר. אבל זה משקף מגמה הולכת ורווחת של גברים שרוצים יותר אהבה ויותר תשומת לב, נעלבים יותר, מצפים לחמלה וחיבוק לתמיכה ועידוד, כועסים ואימפולסיביים כשאינם מקבלים את מה שהם רוצים. אבל העולם לא עדכן את הנשים שהן נדרשות לתת את זה, וספק אם הן רוצות או מסוגלות לרצות את זה, ככלות הכל מה נחמד ונעים בגבר שרוצה כל מה שאישה רוצה? אף אחד לא חינך נשים לכך שהן צריכות לעודד ולהעריץ ולתמוך בגבר כשהוא מבטא חולשה וגם ספק אם אפשר לחנך לזה. ככלות הכל, זוגיות ואהבה הן שוק חופשי, אי אפשר לשים כבלים על הלב, ובשוק החופשי חזק מושך חלש דוחה.

אישה רגישה ורכה מושכת לא בגלל החולשות שלה, אלא בגלל החוזק המיוחד שיש ברכות, בגלל הכוח העקיף שהן נושאות. במובנים רבים הכוח העקיף שאישה נושאת איתה שווה ערך לכוח הישיר של גבר. למשל אף גבר גברי לא יסרב מול דמעותיה של נערה וזה עצמו הכוח השנים המיוחד. אבל כאשר גבר צעיר יבכה הוא רק ימשוך דחיה, אין בזה שום קסם. באותו אופן במלחמות הגדולות נשים בדרך כל מוגנות יותר מגברים, וגם בפיגועים לא מעט נשים זכו לחנינה בניגוד לגברים. אלו הן זכויות היתר שהאנושות מעניקה לנשים בעקבות הרכות שלהן. זוהי עוצמה העטופה בכביכול חולשה.

אנשי הדור הישן שמגנים את הכמיהות האלו אצל גברים, פשוט רואים את החורבן שזה מביא על חיי הנישואין של רבים. גירושין ומריבות ההיעלבויות לא נגמרות, וכעסים אימפולסיביים של גברים שלא קיבלו את מה שהם רוצים והם פשוט 'מוצפים'. אני לא מזלזל באותם גברים באמת קורבנות של תרבות שמציעה להם את מה שאינה יכולה לספק, ושמוכרת להם אשליות כדי שיסכימו לוותר על מבנה החיים הישן.

ומה עם ההבטחה הפמיניסטית לקבלה של חולשה גברית? ראשית, אף אחת לא יכולה להבטיח דבר כזה. עסקי הלבבות הן שוק חופשי, אי אפשר לכפות אהבה, ונשים לא באמת מחפשות ילד נוסף לטפל בו. בטח לא כשיש לו שערות על הפנים. [גם גברים לא מחפשים אישה לטפל בה אלא רק מרחב רך כדי לחיות בו בחופשיות, שלא כמו בסביבה גברית] הרעיון הפמינסטי בצורתו המלאה הוא רעיון אוטופי המזכיר מאוד את הרעיון הקומוניסטי. צדק לכולם שיוויון לכולם. אבל אף אחד לא שואל את עצמו מה באמת השוק צריך, או מה באמת הלב צריך, ודומה שבסוף הם מעדיפים את הצדק והשוויון על פני כלכלה פורחת ואהבה מלבלבת.

בעצמי ראיתי כתבה בעיתן פמניסטי המאריך להבהיר לאישה שמוצאת את עצמה במה שהם מכנים 'זוגיות טפולית' כלומר זוגיות שבה היא נדרשת לתמוך הרבה בגבר שלה ולעודד אותו כי האו עובר תקופה קשה והוא לא מוכן לטפל, שעליה לשקול בצרוה רצינית גירושין. כי זכויותיה הפמיניסטיות דורשות שהיא זו שתקבל תמיכה, שהתמיכה הזו שהיא נדרשת להעניק היא סוג של ניצול גברי ישן בלבוש חדש. כללו של דבר ההצעה שאתה מציג בתוך רעיון פמיניסטי שקיים במערב, הוא בעיקרו זוגיות שאיננה מבוססת מגדר. ושמתאימה מטבעה למערכות יחסים קצרות לא מחייבות נקיות מכל מסגרת חיצונית כלכלית או הורית.

זוגיות חברית קצרה כזו לרוב מלאה כוח גם ללא רעיונות פמינסטיים. כי בשלבים הראשונים של הקשר עצם נפילת החומות בין שני בני אדם מרגשת, ומעוררת סקרנות ומשיכה. בהמשך החיים כאשר הזוג נדרש ללהטט בין אוטונומיה והתמזגות, נדרשת חכמה יתירה כדי לשמר מחד את התמיכה ההדדית הנאמנה והיציבה, ומאידך להיות חברים פשוטים וישירים, המגלים עניין זה בדרמות הרגשיות של זה.

אם תשאל מה מציע הפמיניזם כדי לקיים מערוכת יחסים אוהבות ויציבות ארוכות טווח, התשובה היא שהיא אכן לא ממש מציעה, אדרבה העמדה הפמיניסטית המלאה רואה בנישואין מוסד דכאני שראוי להעביר מן העולם. הפמיניזם רואה לפני הכל את האהבה האינדיווידואלית של היחיד ואת החרות שלו. מתוך מכוונות לטווח קצר, ומוכנות לשאת פירוק עתידי של הנישואין.

אם תשים לב, הנקודה העיקרית שעליו סובב הציר זו שלמות הנישואין והיציבות שלהם. הרעיונות הפמניסטיים [לא במובן של צדק שוויון זכויות בפני החוק ושוויון הזדמנויות אלא במובן של צורת התקשרות עם גברים] הם אוטופיים ולא מציעים תשובה לשאלות, כיצד קשרים ארוכי טווח יתקיימו ובאיזה עולם יגדלו ילדים? הפחד מפני הדבר הזה, מביא את הצד השמרני לגלות חשדנות ואיבה כלפי כל כמיהה נשית או גברית שאיננה תורמת ליציבות הבית. אין בכך כדי לומר שכל הפחד הזה מוצדק בהכרח, כי ייתכן שהרבה דברים יפים אנחנו מפסדים רק מתוך פחד.

אפשר לומר שהשאלה שלך היא ביטוי למי שנלכד בתוך מלחמה, כשהכדורים שורקים מפה ומשם, וכל אחד צועק את מרכולתו האידיאולוגית ומקצין עמדות. ולכן מצד אחד הפמיניזם מציע עולם ומלואו ובלבד ש'עולם ישן עד היסוד נחריבה' והשמרנים שוללים ובזים לכל תנועת נפש וכמיהה שנותן כוח לרעיונות הפמיניסטיים. אולם ספק אם הדברים באמת עומדים ככה מצד עצמם כשנתבונן בהם בטהרת הלב, בהתאם לאמת הפנימית של עצמם, ובהתאם לשאלה האישית שלך.

מה התורה אומרת בנוגע לשאלות הללו

אם נתבונן בסוגיא זו במה שהתורה אמרה, ולא ב'צורת הבית היהודי' כפי שאתה מכנה את זה [שהוא למעשה צורת הבית השמרני] הרי שהתורה הקפידה על שני ערכים עקרוניים. וכאשר שני אלו מתקיימים אין מניעה על כל צורת קשר. ואלו הם:

• שמירה על אופי המינים – לא ילבש גבר שמלת אישה וכו'

• נישואין וחיי משפחה טהורים שלמים ויציבים

כאשר שני הערכים הללו מתקיימים אין שום מניעה על כל צורה של קשר. אני רוצה להסביר על קצה המזלג את הטעם של שני העקרונות הללו. העיקרון הראשון שייך לכל אותם ציוויים כמו כלאיים ואיסורי קרובות ובהמה. שהם שמירת הטהרה של העולם ללא עירבוב כיבוש והשחתה של הפיתוחים הנפלאים שהשם ברא בעולם.

החלק השני קשור לכך שהם רצה שהאדם יחיה באהבה, כי רק אדם מוקף באהבה פורחת מבחינה רוחנית גשמית חברתית ומוסרית. וז"ל הרמב"ם:

המצות אשר כלל אותם הכלל הארבעה עשר הם אשר ספרנום בספר נשים, והלכות איסורי ביאה, וכלאי בהמה, ומצות מילה מזה הכלל, וכבר הקדמנו להגיד תכלית כונת זה הכלל, ועתה אחל לבאר פרטיו, ואומר, מן הידוע כי צריך אדם לאוהבים כל ימיו, וכבר ביאר זה אריסט"ו במאמר התשיעי מספר המדות, אם בעת בריאותו והצלחתו יהנה בחברתם, ובעת צרתו יצטרך אליהם, ובזקנותו וחלושת גופו יעזר בהם, וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים, ולא תשלם האהבה והאחוה ועזר בקרובים רק ביחסים, עד שהמשפחה האחת כשיקבצה אבי אב אחד ואפילו אבי אב רחוק, יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם על קצתם, אשר היא אחת מכונות התורה הגדולות, ומפני זה נאסרה הקדשה, למה שיש בהתרה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כלם לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו, וזהו הרע שבעניינים לו ולאביו. (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מט)

הווה אומר הרמב"ם מייסד, כי עיקר כוונת התורה בכל המצוות של טהרת הנישואין הוא קיום האהבה בין בני אדם – שבני אדם יזכו לאהבה בימי חייהם ולא יהיו בודדים. אם תפנה על ימין או על שמאל, תוכל לראות היטב מה קרה לתרבויות שלא שמרו על ערכי הקדושה – בדידות איומה שוטפת את חייהם. [באיטליה מספר חיות הבית גדול ממספר הילדים] ובדידות קשורה בקשר עמוק להיעדר אושר, מחלות, חולשה רוחנית ותרבותית.

ערכי הפרוגרס המציעים את הרעיונות של פמיניזם לרוב אינם מחויבים לשאלת האהבה. מבחינתם הם משאירים את האהבה לביולוגיה, הם לחלוטין לא מאמינים בקיומה של אהבה, 'הזולת הוא הגיהנום' אמר אחד מגדוליהם, ולאחריו פיתחו שפה זו לכדי ממדים מפלצתיים של חשד. העולם ההוא רואה בכל דבר איום ו'מיקרו אגרסיה' אפילו העובדה שאדם אחד מדבר והשני מקשיב מוגדר כהיררכה דכאנית. גם הרעיון של האדרת המחשבה התבונית נחשב לדיכוי – לוגוצנטריה.

הפמיניזם כתנועה ממשית בעולם, איננו מאמין באהבה אלא בעונג בלבד, ולכן הוא לא שואל כיצד להעמיד אותה ולייצב אותה. [אינני מדבר כאן על זכויות פוליטיות וחברתיות, שזה עניין שקשור לסוגיות של חירות וצדק מהותיים, כוונתי כאן רק לעניין של קשר שיוויוני שמוחק את ההבדלים בין המגדרים]

כשאתה מבין את המגמה הפמינסטית ואת הניגוד שלה לרצון התורה ונותן התורה. אתה מבין את הרתיעה מכל מה שריח שיוויון נודף ממנו. אולם רתיעה זו איננה צריכה לגרום לנו להימנע מלשאול מה כן טוב בשבילך מה יעזור לך לממש את כוונת התורה בצורה הטובה ביותר. כיצד תוכל מצד אחד לשמור על הערך של אופי הגברי ומצד שני להגיע לאהבה מספקת ככל האפשר.

באופן מעניין לאורך ההיסטוריה הואשמו היהודים באשמה ההפוכה שהם גברים רכים מידי, שנותנים הרבה מקום לאישה. הציונים טענו כנגד העולם היהודי שאיננו מפתח גברים חזקים וקשוחים.

באירופה גבר יהודי היה מושא נפשה של הגויה בגלל הרכות שלו והנאמנות שלו והצניעות שלו, דבר שהיווה גורם בעייתי מבחינת התבוללות. לא בכדי מצאנו הרבה מגדולי ישראל שהאישה שלהם ניהלה הלכה למעשה את חייהם בהרבה מובנים. תחשוב מה אמרה התורה על אברהם אבינו 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. ובאסתר למרדכי 'לך כנוס את כל ההודים וצומו עליי' וכו' [אמנם חשוב להיכנס לכל הסוגיות הללו בצורה מלאה ומדויקת במה שנוגע לסוגית מעמד האישה, אולם כאן חשוב לי לא להתפרס לשאלת מעמד האישה, אל להתמקד 'במעמד האיש' כלומר לדון מה מותר לגבר לרצות מאשתו.]

שים לב שהאיש הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה אבל איננו באיסור חיתון עם אשת חיל, שחגרה בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה. אם רצה הוא והיא וטוב להם בצורת קשר יותר שיוויונית אינני חושב שיש מי שישלול את זה מבחינה השקפתית. אם נוח לו ולה שהיא חזקה ומובילה והוא רך יותר ונשען. אין בכך פגם מהותי [למרות שזה מזמין אתגרים כמו שנציין בהמשך]

אולם גם אם האיש רך והאישה היא חזקה, חשוב לשמור על האופי של המינים. שהאיש ייעשה קידוש והאישה תדליק נרות. וחשיבות זו איננה משנית אלא היא נספח של לא ילבש ושל איסור כלאיים וכדו' שהתורה רוצה שצורת המינים תישאר. אולם במה שנוגע למערכת היחסים הרגשית עצמה הדינמיקה הכל מותר והכל אפשרי בזמן שזה ברצון שניהם בשמחתם ותורם לזוגיות שלהם.

מבחינה אישית

אחרי שהורדנו מהשולחן את האידיאולוגיות הגדולות. את כביכול דרישות הבית היהודי מחד, וכביכול הצעות הפמיניזם מאידך. חשוב שנשאל מה טוב לך? מה יגרום לך לחיות באושר ובאהבה הגדולים ביותר?

חשוב להתבונן בשאלה של היטב. באופן שאתה המציג את השאלה ניתן להבין את הכוונה שלך בשתי צורות. מחד, ייתכן אותה רק מתכוון שלם מה צורך בכל כך הרבה נוקשות בזוגיות להמ הגבר צריך להדחיק חלקים מהאישיות שלו, ולהיות קשוח ומחליט באופן שונה מאיך שהוא עם החברים שלו, או עם בני משפחה קרובים.

בנקודה הזו אני מסכים איתך מאוד, אין ספק שיש מעלה בכך שהגבר יהיה אותנטי ומלא רגש בזוגיות. יש בכך מעלה גדולה. ואם ניקח את הדוגמא של לבכות מהתרגשות הרי שאותו דיין שהזכרתי למעלה עלול לפרוץ בבכי בתוך שיחה נוסטלגית על חכמי ישראל לשעבר או תוך כדי דרשה, ומדובר בגבר חזק ועוצמתי ביותר. אין בכך חסרון ואדרבה הקשר מבוסס על כך שאיננו אטומים מנותקים ומושלמים אלא מכך שיש לנו אזורים רכים נזקקים וכמהים.

מאידך, בהרבה מאוד מבונים השאלה שלך חושפת גם את הכמיהה להיות מטופל. מין כמיהה לאם חדשה. במקרה כזה לא מדובר על רגשיות כללית בדומה לפתיחות שמתאימה גם לקשר בין אחים למשל או בין אח לאחות, אלא למשהו שהוא עמוק פי כמה מזה. לרצון להיות עטוף ומוכל. הרצון לחוש שוב פעם בידיים של אמא.

הרצון הזה והכמיהה הזו היא לגיטמית, אבל בדרך כלל איננה יישומית לא מצד האיש ולא מצד האישה. גם אישה הרוצה אבא, שינחש לבד את רצונותיה ויקבל את הקפריזות שלה בהבנה וחמלה, לא ידרוש ממנה להיות יפה, יהיה סבלן כשהיא עצלה, ולא ידרוש ממנה ביטוי רגשי של אהבה הדדית. תגלה מהר מאוד שמדובר בחלום בלבד. אף גבר לא מוכן להתחתן עם אישה שאינה מתייפה עצלה שאינה מבטאה רגש והיא קפריזית כמו ילדה.

הרצון להתמזג לחלוטין באחר הוא טבעי, וכנראה נובע מהרצון להתכלל באלוקות. אבל הוא לא מתאים לקשר בין בני אדם. אכן המקום שבו ההתמזגות מגיעה למקומות העמוקים ביותר זו זוגיות בין איש ואישה. אך גם שם חובה שיישארו חלקים והיבטים שהם אוטונומיים ואישיים [הן מצד האיש והן מצד האישה] אף אחד גם לא אשתו של אדם איננה יכולה לממש את הקיום שלו במקומו, זהו תפקיד שלו ואך ורק שלו. כל רצון למחוק את החרות של להיות בן אדם יגיע לאבסורד ותסכול.

כאשר מנסים להתמזג עד הסוף, ולהשתחרר מכל הכאבים הפנימיים על ידי זוגיות או כל קשר אחר מתגלה האבסורד שבזה. כי האחר לא יכול להבין אותנו אף פעם עד הסוף, ואין לו כוח לקחת אחריות על החיים שלנו [די לו בשלו] הזוגיות אכן בנויה בחלקה הגדול על ריפוי כאבים הדדי, אבל זה קורב באופן לא מודע, על ידי עצם הנוכחות של השני, ועל ידי היצירה החברית המשותפת. אבל לא על ידי טיפול רגשי הדדי, איש ברעותו וליהפך.

באופן עמוק הרבה פעמים הרצון של גברים ונשים ליותר הכלה, נובע מהרצון שמישהו יקח על עצמו אחריות על הכאבים שלי, שיטפל בהם, מתוך עייפות וחוסר כוח עוד לשאת אותם. זו היא הכמיהה של התינוק לחזור להיות ממוזג באמו. לחזור לזמנים שבהם הוא לא חש את הנפרדות שלו ממנה. לזמנים שבהם עדיין לא ידע שיש מוות בעולם וקשיי פרנסה. האוכל הופק מגוף האם וכל כאב טופל בידי אחרים.

יש משהו מקסים בעיטוף הדדי כזה לפעמים. אולם חשוב להבין שלעולם לא נוכל למחוק לחלוטין את הנפרדות שלנו. והנסיון להכיל איש את רעותו עד הסוף מוביל לעייפות של שני הצדדים, לזוגיות של חלשים מול חלשים. ולא זוגיות של חזקים מול חזקים. מצב זוגי כזה הוא מה שאותן פמינסטיות כינו זוגיות טיפולית. כלומר מצב שבו הבן זוג החזק מוצא את עצמו סוחב את הכאבים של השני, עד שלא נותר מקום בזוגיות לצרכים שלו הוא.

אני רק רוצה לציין שבכל זאת יש זכויות יתר טבעיות לנשים על פני גברים מבחינה זו, מהסיבה הפשוטה שנשים פתוחות רגשית באופן כללי, ולכן היחשפות רגשית מבטאת את האותנטיות שלהן, ולא מבטאת בהכרח את הרצון להיתלות בכל הכוח. אולם כשגבר בוכה ליד אשתו האו עושה דבר שלעולם לא ייעשה ליד אמו או אחותו, כך שהוא מבקש להיות בתוך הזוגיות פחות גברי ממה שהוא בדרך כלל. ולכן זה לא נתפס כל כך כאותנטי אלא יותר כרצון להיות מטופל.

כלומר התרבות הנשית מלומדת בליטוף הדדי ובנויה על כניסה ויציאה ממצב 'ילדי' כזה של התרגשות. כאשר אישה בוכה חברתה תציע לה חיבוק אבל האי לא מרגישה צרוך לסחוב אותה מכאן ועד סוף העולם. אבל גבר הרי לא בוכה לחבריו, וגם לא לאחים שלו, אבל הוא כמה לעשות את זה עם אשתו. כלומר הוא לא מדבר על להיות יותר טבעי ואותנטי אלא על מצב שהוא פחות טבעי לו ופחות אותנטי. מצב שהוא מוזר לגביו. ולכן פחות נוח גם לו וגם לה.

בקיצור אם לסכם, באופן כללי אם בן אדם רוצה להיות יותר רגיש ופתוח עם אשתו והוא רואה שגם היא שמחה ורוצה את זה, יש בזה דבר נפלא שיוכל לבכות על ידה מהרגשות ושהיא תחליט על חלק מהעניינים הזוגיים [וגם ככה זה בפועל ברוב בתי ישראל] ואדרבה יש מעלה בכך שהוא פתוח יותר לקבל אהבה חלמה ותמיכה. אולם אם הרצון הוא פשוט להתפטר מהכאב של הנפרדות בעולם והרצון שמישהו יטפל בי, ושלעולם לא ארגיש לבד עם רגשותיי וכאביי [דבר מצוי עד מאוד מאוד] הדבר הזה אינו יעיל בדרך כלל ואל בגלל 'צורת הבית היהודי' אלא בגלל שאין אדם בעולם שיכול להחליף אותנו בתפקיד שלנו, ובכל קשר ארוך טווח מתקיימת תנועה בין אוטונומיה להתמזגות.

באופן כללי האושר שזוגיות מעניקה קשור לדבר המשותף שמתרומם בין שני בני הזוג. לאהבה החברות השותפות וההצלחה שנבראים יחד. וגם החלק הרגשי של התקרבות לעיתים [והתרחקות לעיתים אחרות] אבל זוגיות איננה תחליף לרחמי אב ואם או לעזרה של מטפל רגשי.

בנוסף חידדנו שגבר בדרך כלל נדרש להתנהג באופן טבעי ולא מלאכותי ומוזר. וגברים גם הרכים שביניהם לא בוכים לחבריהם ולא נותנים לאחרים להחליט בשבילם החלטות אישיות. ולכן מטבע הדברים גבר ואישה מרגשים טוב יותר כאשר גבר שומר על גבריותו [הטבעית, זו שתואמת את איך שהוא מתנהג בחברה] ואישה שומרת על נשיותה.

אני ממליץ לך לחשוב כיצד אתה יכול לחוש יותר משוחרר ליד אישה, וכיצד אתה יכול מצוא את בחורה שאתה מרגיש שאתה לא צריך לסחוב ושתהיה מוכנה לשאת את הזוגיות יחד איתך. מאדיך תבחן האם אתה מרגיש סתם חוסר ביטחון עצמי מול התפקיד שלך כגבר מסורתי, אולי אתה מוצא בזה אושר ופשוט פוחד, ואולי אתה כמהה למשהו שיטול ממך את הנפרדות שלך כי מרוב השנים של הלבד אתה רק רוצה ביחד, ויתכן מאוד שאחרי החתונה תהיה מסוגל יותר אוטונומיה.

יש הרבה מאוד מה להאריך [ואשמח לעשות זאת אם תרצה] מ"מ נראה שדי בזה במה שנוגע לנקודה שהעלית. שאלה עמוקה וחשובה, היה לי לעונג לכתוב, ואם יש משהו הדרוש הבהרה, אשמח שתכתוב לי.

יוסף