שלום לך שואלת יקרה מאוד,

למרות שאנחנו לא מכירות, הנימה הכנה והכואבת כל כך שמלווה את כתיבתך, נגעה בי עמוק עמוק.

כל ניסיון שלי לשקף במילותיי את הכאב והסבל שאת מתארת, עלול להיחוות אצלך כמו הקטנה של עומק רגשותייך. כי באמת שלכאב אין מילים.

אין מילים שיכולות לתאר נאמנה את גודל הסבל, הכאב והבלבול שמאיימים לסגור עלייך.

כשאין מילים, בואי ננסה להשתמש בכלים אחרים בניסיון לתת מסגרת לחוויה הרגשית שלך.

למרות המרחק הפיזי ביננו, נסי לדמיין אותנו יושבות יחד, במקום שהוא נעים לך ושאת מרגישה בו בטוחה. אולי בטבע? במסעדה בוטיקית נחמדה? בגינה קטנה בקצה העיר?

עכשיו, נסי לתאר לי איך נראה הכאב שלך. מה הגודל שלו? איזה צבע יש לו? מרקם?

אולי הכאב שלך נראה כמו כדור עופרת דוקרני ושחור? אולי הוא רך אלסטי וחמקמק? אולי הוא פשוט אבקה שצובעת את שדה הראיה שלך בצבעים קודרים? אולי הוא דומה לדרקון גדול ומאיים?

אני רוצה להקשיב לך. לשמוע אותך מתארת את הכאב הזה. לנסות להתחבר לנפש העדינה שלך, דרך המטאפורה שבחרת.

לנגוע יחד איתך בכאב, להבין אותו, להיבהל ממנו, לכעוס עליו ולבקש שילך. שילך ויאפשר לך לנשום לתוכך אוויר צלול שימלא אותך בתקווה ובתפילה לחיים מאושרים ומלאים.

בואי נניח את הכאב הזה בצד, עם הצורה הצבע והטקסטורה שהענקת לו, וננסה לדמיין אותך בלעדיו.

מי את בלעדיו? האם את עדיין קיימת? איזה מן לב יש לך עכשיו? אלו רגשות פועמים בך? איזו חולצה את לובשת ואיזו תסרוקת יש לך?

תשאלי את עצמך בקול רם – האם את עדיין מתקיימת גם בלי הכאב הזה? כן!

תחבקי את עצמך חזק, רגע לפני שהכאב שוב מתיישב בתוכך. תתחברי לדמות נטולת הכאב. תלחשי לעצמך בקול הכי רך ונעים שאת מצליחה לגייס – זה אפשרי. אני יכולה. אני יכולה לחיות גם חיים נטולי כאב.

אני מקווה שאת לא כועסת על הנימה האופטימית שלי, שיתכן ואת אשמה בה.

ההבדל בין עצב לדיכאון הוא שדיכאון הוא עצב נטול תקווה. אצלך מצאתי יותר מניצוץ אחד של תקווה – היוזמה שלך לטפל בעצמך, לצאת לשידוכים למרות כל מה שעברת, להסכים להיות בקשר זוגי. כל אלו מלמדים אותי על התקווה שאת מטפחת עמוק בתוכך. על הנכונות שלך להכיר בכך שאפשר גם בלי כל הסבל הזה.

אז איך מתקדמים מכאן?

הדרך להבטיח לעצמך חיים נטולי כאב, היא להעצים את החלקים היפים שהופכים אותך למי שאת. נכון שיש גם את החלקים הפחות פוטוגניים שמעיבים על שמחת חיינו, אבל פה אנחנו חייבים להיכנס לתמונה ולהחליט ברגישות ובנחישות, אלו חלקים אנחנו בוחרים להציב במרכז התמונה.

כשאת משווה את עצמך לאחיותייך, את בסך הכל פועלת ממקום אנושי ומתבקש. כאנשים, אנחנו נעזרים במנגנון ההשוואה החברתית, על מנת להעניק לעצמנו ציון. למשל – אם נקיף את עצמנו באנשים מרירים, נראה בעצמנו אנשים אופטימים.

הבעיה היא שלפעמים אנחנו לא מודדים את עצמנו באותן אמות מידה שמשמשות אותנו בבואנו למדוד את הסביבה שלנו.

את כואבת את היותך רווקה מתבגרת, בגלל שאחיך התחתן ואחותך התארסה. האם ההשוואה הזו סימטרית? האם היא הוגנת כלפייך? האם גם הם עברו את המסע שאת עברת בילדותך? האם לך הייתה אחות גדולה עם לב רחב ונפש רגישה שהעניקה לך מזור בעת צרה, או סתם אוזן קשבת? (אולי יש לך חלק בכך שהם החתתנו?)

בנוסף, את רואה בעצמך פגם לנוכח העובדה שאחיוך ואחותך ״המוצלחים״ התחתנו. האם חתונה היא מדד להצלחה? האם כל מי שנישא הוא אדם מוצלח? האם החתונה מעניקה לנו מדלית ניצחון?

את היחידה שקובעת מהי הצלחה בעיניך. הצלחה היא מושג יחסי. לא דומה הצלחה של אדם אחד לזו של אדם אחר. הרי ברור שלא נזלזל בהצלחה של ילד בן 5 שקרא משפט שלם ללא ניקוד, בגלל שאנחנו יודעים לקרוא ספר שלם ללא ניקוד.

כדי לחוות חיים שהכאב לא משחק בהם תפקיד ראשי, תצטרכי להאיר בדרכך את העוצמות שניחנת בהם. קשה למצוא אנשים שעברו מסלול כשלך ויכלו לו. קשה למצוא אנשים שמינפו את המצוקה שלהם כדי לעזור ולסייע לקרובים להם. אבל את כן! ומה זה אם לא הצלחה.

כעת את בשלב של אבל. את אבלה את הבחור שהחמצת, ואת אחותך שעוקפת אותך. תשהי באבל הזה, תביני אותו, אבל לא לנצח.

תחליטי מתי את מתרוממת, והיכן את ממקמת בתמונת חייך את הבחור ואת האחות שהתארסה. השתמשי בכוחות שלך כדי לעשות סדר ולצייר מחדש את התמונה האידיאלית עליה את חולמת.

תחלמי על הצלחה, תחלמי על אהבה, ותראי עם עצמך כיצד את מיישמת את כל אלו, מבלי שהדבר יהיה תלוי בסביבה שלך. אולי הצלחה זה ללמוד משהו שאת אוהבת? אולי למצוא חברה טובה ואוזן קשבת?

לסיום, אני רוצה לספר לך בנימה אישית יותר שאני התחתנתי אחרי גיל 30. אלוקים לא שכח אותך, הוא פשוט ממתין לעיתוי הנכון.

תטפחי לעצמך על השכם ותהי גאה במי שאת, ברעיה שאת עומדת להיות ובאמא המקסימה והרגישה שאת עתידה להעניק לילדייך.

מתפללת שתראי רק טוב בעצמך.

דבורה ב