שלום וברכה

ראשית כל אפתח בהתנצלות כנה על העיכוב במתן התשובה.

שאלתך הגיעה אלי לפני כשבועיים ומאז היא יושבת על שולחני,

כמעט בכל יום אני קורא את שאלתך שוב, כואב את כאבך, חש את עוצמת ההתמודדות שהבורא זימן לחייך, ותוהה כיצד אוכל לסייע לך.

תקוותי ותפילתי שאזכה להשיב דברים שתיישבו על לבך, ואקל מעליך את המשא.

עוד בטרם נתחיל לשוחח עליך, ברצוני לשתף אותך במדרש מיוחד שנתקלתי בו לאחרונה, ובהסבר נפלא למדרש זה בדברי האלשיך הקדוש:

במדרש בראשית רבה, בפרשת נח פרשה ל”ב סימן ג’, יש כמה דרשות על הפסוק בתהילים פרק י”א: ”ה’ צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו”:

אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: ”ה’ צדיק יבחן”.

אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר: ”ה’ צדיק יבחן”.

א”ר אלעזר: משל לבעל הבית שהיה לו ב’ פרות אחת כחה יפה, ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול לא על זאת שכחה יפה, כך הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקים שנאמר: ”ה’ צדיק יבחן”.

המדרש עוסק ביסורים שהבורא מביא על האדם, ובדבריו הוא מפרט שלושה משלים, עם שלוש דוגמאות שונות למצבים שבהם אדם נותן מכות לחפצים שלו:

יצרן קנקנים שנכה על קנקניו, מוכר פשתן שמכה וחובט בפשתן שלו, ובעל פרות שמניח עול (משא) על פרותיו.

וכך מבאר האלשיך הקדוש את שלושת הדוגמאות השונות:

א. כמו שהפשתן מתרכך ומשתבח על ידי החבטות והמכות, כך יש ניסיונות שבאים על האדם כדרך מהבורא על מנת לזכך ולהשביח את המתמודד. בדוגמא זו, הקשיים וההתמודדויות שעוברים על האדם הם ‘מסלול זיכוך’ ועל ידי עמידה בהם האדם מתעלה ומתקרב לבוראו.

ב. המשל השני מדמה את הייסורים שהבורא מביא על האדם למוכר שרוצה להראות כמה הסחורה שלו משובחת, וכדי להוכיח לקונים הוא מכה על הקנקנים ומראה שהם עמידים. פשוט הדבר שהמוכר יכה רק על קנקנים שהוא יודע בוודאות שהם עמידים למכות. כך הבורא לעיתים ‘מכה’ על אנשים נבחרים על מנת להוכיח שהם לא ישברו ויאבדו את הרמונה בעקבות המכות.

ג. הדוגמא השלישית היא לאיכר שרוצה לחרוש את שדו ולהצמיח תבואה ובשביל כך הוא זקוק לחרוש בפרה, למטרה זו האיכר יבחר את הפרה החזקה ביותר ועל ידה יצמיח פירות לכולם. כך הבורא יתברך מביא ייסורים על אנשים נעלים ובכוח עמידתם בייסורים הם משפיעים שפע רב לכל העולם.

ישנה בעיה שאני רואה אצל אנשים רבים שאני פוגש בחיי,

מגיל צעיר גדלנו על סיפורי גבורה יהודיים של עמידה בניסיונות:

האבות הקדושים, השבטים, בני ישראל במדבר, תקופת השופטים, המלכים, וכמובן לאורך כל הגלויות מחורבן הבית, מסעי הצלב, גירוש ספרד, ועד לשואה האיומה.

באותם הסיפורים הגיבורים לא נתקלים בקשיים, אלו תמיד ניסיונות.

ובכל הסיפורים הגיבור עומד בגבורה אל מול הניסיון ומנצח אותו.

הבעיה היא שמשום מה לנו אין ניסיונות, אצלנו זה סתם קשיים…

השכן העליב אותי/פיטרו אותי מהעבודה/אני לא מתרכז בלימודים וכן הלאה,

או אם תרצה,

לילד יש התפרצויות זעם/הרופא הוריד מינון/הותקפתי מינית/אשתי במצב בריאותי מאתגר.

למה אנו חווים את כל אלו כ’סתם קשיים שצריך לפתור’, ולא כניסיון שעלינו לעמוד בו???

לאיזו רוממות רוח וקרבת השם נוכל להגיע את נשכיל להגדיר את כל ה’קשיים’ הללו כ’ניסיונות’!

כשאנו נתקלים בקושי, מנהלים אותו על פי ההלכה, מקבלים באהבה את המצב, וממשיכים בסדר היום היהודי שלנו האישי והמשפחתי,

אנו עומדים בניסיון!!!

ובעמידה זו אנו מצטרפים לשרשרת הזהב היהודית בת אלפי שנים של יהודים שנתקלו בניסיונות קשים, וצלחו אותם בגבורה.

ידידי היקר

אלו לא קשיים, אלו ניסיונות ואתה עומד בהם בגבורה עילאית!!!

אינני יודע מחמת מה בחר בך הבורא יתברך והעמיד אותך בהתמודדויות שכאלו,

האם הבורא בחכמתו מבין שזה מסלול שעל נשמתך לעבור, אולי כשאתה מתמודד בגבורה אתה משפיע שפע עצום לכל העולם, וייתכן שהבורא מעמיד אותך ומשפחתך כ’הוכחה’ לכך שיהודי יכול להתמודד בגבורה עם קשיים שונים ולהמשיך להאמין בבורא יתברך ולבטוח בו.

מה שברור הוא שבכל מקרה הבורא לא מעמיד את האדם בניסיון שהוא אינו יכול לו, כפי שבעל הפשתן לא יכה את סחורתו עד להרס, האמן לא ינפץ את קנקניו, והאיכר לא יהרוג את פרתו עם משא שהיא אינה מסוגלת לשאת.

כהקדמה לתשובתי אספר לך כמה מילים על עצמי:

בשנים האחרונות זיכני הבורא לעבוד עם בחורי ישיבות יקרים ומופלאים שמתמודדים עם מחלות נפש שונות, על פי רוב הבחורים מופנים אלי לאחר אשפוזים פסיכיאטריים ואנו עוברים תהליך שיקומי שתכליתו להחזיר את הבחורים לתפקוד יומי תקין.

כמובן שתכנית השיקום מותאמת אישית לכל בחור והיא תלויה במצב התחלואה ובמשתנים נוספים, אבל עם הזמן נוכחתי לגלות שבהתמודדויות הנפש אפשר להגיע לשיקום משמעותי ובמקרים רבים אף לשוב לתפקוד זהה לתקופה שקדמה להתפרצות המחלה.

בשנים הללו למדתי להעריך ולכבד מאד את מתמודדי הנפש!!!

ההתמודדות היא משמעותית ונוכחת בחיי המתמודדים:

מלבד הסבל והקושי שנובע ממחלת הנפש עצמה, לוקח זמן עד שמגיעים לאיזון תרופתי ובמקרים רבים התרופות הפסיכיאטריות גורמות לתופעות לואי שונות ומשמעותיות, הסטיגמה השלילית שקיימת בחברה מקשה עוד יותר על המתמודד להשתקם, ועוד קשיים שונים.

אבל במקרים רבים אני מזהה שאחד הקשיים המשמעותיים שאני פוגש אצל מתמודדי הנפש, וייתכן שאף המשמעותי שביותר הוא ‘חוסר יציבות’!

עצם הידיעה שבכל רגע ובכל רגע ולגמרי ללא אשמת מתמודד הנפש, הוא עלול לשקוע בדיכאון/לחוות חרדה/להיקלע להתקף חרדה, או כל סימפטום נפשי אחר, וכתוצאה מזה כל סדר היום משתבש:

ברגעים הללו, שגרת היום נקטעת ואי אפשר להמשיך לעבוד/לטפל בילדים/או ללמוד,

במקרים רבים ברגעים הקשים, המתמודד יעדיף אף להתרחק מחברת בני אדם כלל, ועוד לא דברנו על מקרים קיצוניים יותר שהמתמודד זקוק לאשפוז.

וכפי שציינתי, עצם הידיעה שסדר היום עלול להיקטע כך ללא הודעה מוקדמת, מקשה על מתמודדים רבים להתקדם בחיים.

פגשתי אנשים שחששו ללכת לעבוד, רק מהחשש ש”איך אני יסביר למעסיק למה נעלמתי באמצע היום, והלכתי הביתה”.

פגשתי בחורי ישיבות שהעדיפו להשאר בבית ולא להיות בישיבה, מהסיבה ש”אם אצטרך להתאשפז, אף אחד לא יבין לאיפה נעלמתי”.

משכך, כל מתמודד נפש שבוחר להמשיך בשגרת יומו, הוא גיבור אמיתי בעיני!!!

כמה נקודות נוספות שכדאי לחדד:

הראשונה היא אולי לא נעימה, אבל הגישה הרווחת בעולם הפסיכיאטריה בקשר למחלות הנפש היא

שניתן להגיע להחלמה, אך לא לריפוי.

ואבאר,

ברוב המחלות שאנו מכירים, השאיפה של החולה היא להבריא!

להעלים את הגידול הסרטני, לפתוח את הסתימות בעורקי הלב, או אפילו סתם לאחות את השבר, בכל אלו השאיפה הן של החולה והן של הרופא היא ‘לתקן’ את המצב ולהבריא את הגוף.

במחלות הנפש הגישה היא שההתמודדות תהיה שם והיא לא עתידה להעלם, אבל המתמודד יכול להגיע להחלמה.

ניתן להגיע למצב שבו האדם מנהל את התמודדות הנפש, ולא היא מנהלת אותו.

ניתן להגיע לסדר יום מלא וגדוש, לגידול משפחה, ולשלוט במצב, כמובן בהתאם לרמת החולי.

אני מכיר מתמודדי נפש שלמדו להכיר את ההתמודדות ואת המגבלות שמגיעות בעקבותיה, והם מצליחים בחיים בכל התחומים כמו אנשים שאינם מתמודדים.

חלקם נעזרים בתרופות פסיכיאטריות וחלקם במשך הזמן הורידו מינון או אף הפסיקו לחלוטין לצרוך תרופות (בליווי פסיכיאטר כמובן!!!) הם מנהלים סדר יום רגיל לחלוטין, אבל הם מודעים שההתמודדות קיימת ברקע והם כל הזמן ערים לשינויים שחלים במצב הרוח שלהם.

אפשר להמשיל את זה לחולה סוכרת, אצל חולה סוכרת במקרים רבים נפגעת היכולת של הגוף לייצר אינסולין בלבלב, את המצב הזה לא ניתן לתקן או לשנות.

אפשר להגיד שאי אפשר להבריא מסוכרת, אבל אפשר לנהל את המחלה.

תזונה נכונה, ומעקב אחרי רמת האינסולין בדם ובמידת הצורך להזריק אינסולין, יאפשרו לחולה הסוכרת לנהל חיים תקינים לצד המחלה, במקום המצב הבעייתי שבו המחלה מכתיבה לו איך הוא ירגיש, והאם הוא יגיע לעבודה או יקרוס באמצע הרחוב…

הנקודה השניה:

בשונה מהמחלות הקונבנציונליות שבהם הרופא שומע מהחולה את הסימפטומים ומתחיל בסדרת בדיקות עד לבירור המחלה, רק לאחר שהרופא יצליח לברר מהי המחלה הוא יתאים מענה תרופתי עבור המחלה. למעשה אפשר להגיד שכשהחולה מספר לרופא על התחושות והכאבים שלו הוא בסך הכל מדריך את הרופא אילו סוגי בדיקות כדאי לבצע.

למשל, חולה מספר לרופא שהוא חש כאבי ראש עזים, הרופא יודע שכאבי ראש כאלו יכולים להיות תוצאה של גידול סרטני בראש, דלקת קרום המוח, או דימום תוך גולגלתי. הצעד הראשון שהרופא יעשה הוא לבדוק ממה נובעים כאבי הראש, לשם כך הוא ישלח את החולה לסדרת בדיקות שיאשרו או ישללו את האפשרויות השונות, ורק לאחר שהוא ידע בוודאות מה המקור לכאבי הראש הוא יתאים טיפול תרופתי הולם.

האם מישהו מעלה בדעתו מצב שבו הרופא יתן מענה תרופתי רק על סמך הסימפטומים שהחולה מרגיש ללא בדיקות שיגלו מה המחלה בצורה ברורה?

איך מגיב אם נשמע שכשחולה מתלונן אצל הרופא על כאבי ראש חדים, הרופא יציע להתחיל בקרינות להסרת גידול מוח ו’אם בעוד חודש כאבי הראש לא יחלפו, כנראה שזה לא סרטן אז נתחיל טיפול מותם לדימום מוחי’…

ברור לכולם שמצב זה אינו הגיוני לחלוטין.

למרבה הצער צריך להגיד בכנות שבבריאות הנפש זה בדיוק המצב!

אין אף בדיקת דם שתגלה סכיזופרניה, או בדיקת אולטרה סאונד שתזהה דיכאון…

כל המידע שיש לרופא הן בתקופה הראשונה של חיפוש המענה התרופתי והן בהמשך לאורך כל החיים, הוא רק מה שהוא שומע מהמטופל.

אין לרופא גישה ישירה ובלתי אמצעית אל נפש המטופל ואת כל המידע הוא מקבל דרך התיאורים של המתמודד, בהתאם למידע הזה הרופא יציע טיפול תרופתי ראשוני שאמור לסייע ורק על פי המידע שהוא יקבל מהמתמודד בהמשך הוא יוכל לדייק את הטיפול. התהליך הזה נקרא ”ניסוי וטעיה” וחשוב לדעת שבמקרים רבים הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי ישתנה במהלך השנים, וזה הגיוני בהחלט.

ייתכן שאני לא מחדש לך הרבה ידע,

אבל אני מניח שעכשיו לאחר שסידרתי את הדברים ברור לך למה חשוב והכרחי להיות מודע וממש להכיר את ההתמודדות הנפשית שהבורא העמיד אותך בה, לדעת מה הקשיים שההתמודדות הזו יוצרת אצלך, לדעת מה מרגיע ומסייע לך להתמודד, ולא פחות חשוב מזה לדעת האם יש דברים שהם לא בשליטתך מחמת ההתמודדות שקיימת אצלך.

הנקודה השלישית והיא חשובה מאין כמותה:

על המתמודד לעשות חלוקה ברורה בינו לבין מחלת הנפש שלו!

כפי שחולה סרטן לא יגדיר את עצמו – ‘אדם סרטני’,

וחולה באפילפסיה לא יציג את עצמו כ’אדם נפלני’,

כך מתמודד עם מחלת נפש לא אמור להציג את עצמו, וגרוע מכך לראות בעצמו כ’חולה נפש’!

כמעט כל מפגש ראשוני שלי עם מתמודדי הנפש מתחיל בצורה זהה:

אני: “שלום לך, תציג את עצמיך”

הוא: “קוראים לי **** ויש לי סכיזופרניה/מאניה דיפרסיה/דיכאון”

אני: ”לא שאלתי עם מה אתה מתמודד, שאלתי מי אתה”

הוא: ???

אני: תספר לי עליך, מי אתה? מה החלומות שלך? מהם הכישורים שלך? האם יש לך תחביבים?

בהתרגשות אך גם בצער, אספר לך שכמה וכמה מהנערים שיתפו אותי בשיחות מאוחרות יותר בהמשך הדרך, שזו הייתה הפעם הראשונה מהתפרצות המחלה שפנו אליהם בגישה כזו.

אפשר להאשים במצב הזה את החברה והסביבה שבגלל סטיגמות שונות מתקשה לפצל בין מחלת הנפש לבין המתמודדים עצמם.

אבל לצערי נוכחתי לגלות שאצל מתמודדי נפש רבים הערבוב הזה קיים והם מתקשים להפריד בין האישיות המדהימה שלהם, לבין קשיי הנפש שהם מתמודדים איתם.

נתנאל אחי היקר והמדהים

חשוב לי להגיד לך בצורה פשוטה

מלב אוהב ועם הרבה כנות

אתה לא ‘פוסט טראומתי שנשוי לדיכאונית ואב לילד עם בעיות התנהגות’!!!

אתה נתנאל יהודי יקר עם אישיות מיוחדת

אתה נשוי, אב לחמישה ילדים יקרים, וממש ‘ראש משפחה’!

אני קורא את דבריך ואני מתרשם מאד מהאישיות המיוחדת שלך

במילים פשוטות ועם הרבה כנות, אתה מתאר קשיים משמעותיים והתמודדויות שונות.

למרות שכל המצב שלך לא באשמתך, אתה לא מתרעם, לא כועס, ולא מתייאש.

אתה מודע לעצמת האתגרים שההשגחה זימנה לחייך, ולמרות כל זאת אתה שולט במצב, וכל העת מנסה לשפר לייעל ולהתקדם בכל מה שאפשר.

הנקודה היחידה שבה אתה מראה תסכול וחוסר אונים הוא בהתמודדות הזוגית, ודווקא את החלק הזה אני שומר לסוף דברי.

כולי תקווה שהמסר הזה עובר אליך באותה העוצמה שאני חש כשאני כותב את המשפטים הללו.

אתה איש מיוחד במובנים רבים כל כך!!!

לאחר כל אריכות הדברים הזו,

אפשר לחלק בקצרה את מתמודדי הנפש לשלוש קבוצות:

א. המצב האידיאלי כפי שכתבתי הוא הכירות מוחלטת של האישיות האמיתית והמקורית ומה החלק של ההתמודדות, לדעת מה ההשלכות שלה על הנפש, לדעת להעביר ולשתף את הרופאים בתחושות המדויקות שמתרחשות אצלו, ולנהל את החיים לצד המחלה כשהמתמודד שולט במצב.

ב. המצב הפחות רצוי הוא לדעת על קיומה של ההתמודדות, אבל להתקשות לחלק בין האישיות העצמית של האדם לבין השפעות מחלת הנפש. כפי שכתבתי, במצב כזה האדם יתקשה להגיע להחלמה בגלל חוסר הידע והבלבול בין עצמותו לבין המחלה.

ג. הקבוצה השלישית שמצבה הוא הגרוע ביותר כוללת בתוכה את מתמודדי הנפש שאינם מודעים כלל לכך שהם מתמודדי נפש, והם משייכים את כל הנטיות הלא בריאות שקיימות בנפשם לאישיות שלהם.

קבוצה זו מצבה עגום לא רק בגלל שהם לעולם לא יגיעו להחלמה, אלא בעיקר בגלל שהם משוכנעים שהאישיות שלהם בעייתית מבלי להיות מודעים שהם אנשים נפלאים ומיוחדים ויש חולי חיצוני שמשפיע על הנפש שלהם.

זה אולי ישמע לך הזוי, אבל למרבה הצער נראה שהקבוצה השלישית היא הגדולה שבכולם…

שים לב לנקודה מעניינת,

בפיתולים הרבים שאתה חווה בשנים אחרונות, דווקא באחד הפיתולים החשוכים ביותר כשגילית שבנך הקטן עבר חוויה איומה, דווקא אז זימנה לך ההשגחה את ההבנה והידיעה עליך בעצמך:

התנהגויות מסוימות שחשבת שהם חלק ממך, הם למעשה תוצאה של טראומה קשה שעברת בילדותך ולא טופלה כראוי והיא גרמה לך לקשיים שונים.

ושוב, לא רק שאתה יכול להעזר בטיפול תרופתי מה שלא יכולת קודם, בעיקר זה חשוב מפני שרק לאחר הגילוי אתה יכול לפצל בין אישיותך לבין ההתמודדות וללמוד להעריך ולאהוב את עצמך.

וכעת לקושי הספציפי שאתה משתף בזוגיות,

אני מקווה שלא אאכזב אותך, אבל דווקא פה אכתוב בקצרה.

האירוע שאתה מתאר הוא אירוע הגיוני וסביר בכל קנה מידה!

כל זוגיות מעצם הוויתה מורכבת גם מרגעים פחות נעימים,

כל הזוגות מתווכחים,

בכל זוגיות נאמרים לעיתים מילים שבדיעבד אנו מתחרטים עליהם,

בכל זוגיות עלולים להגיע לעיתים למשברים ועימותים,

וכל הגברים (הטובים) מרגישים אחרי רגע כזה שלא מספיק הכלנו/יכולנו להגיב אחרת,

ובעיקר, שבשעת האירוע לא הבנתי מה היא באמת רוצה.

אתה כותב בדבריך משפט כל כך מתוק:

”כעת אני חושב שזה היה טעות כל מה שהיא התכוונה זה להגיד לי שעצוב לה כעת והיא רוצה חיבוק.”

תדע לך שאני הולך לצטט את המשפט שלך בהרבה מקומות. (בעילום שם כמובן)

זה משפט כל כך מתוק ואמיתי שכל (!!!) גבר אומר לעצמו בחיי נישואין.

למרות שנראה שהחלק הזה בדבריך הוא עיקר ההתמודדות שלך, בכוונה השארתי אותו לסוף דברינו.

דווקא החלק הזה הוכיח לי שכל מה שאני מרגיש עליך הוא נכון.

אתה מיוחד, רגיש, אמפטי, לא חושש להודות בטעויות שלך,

ובעיקר, איש רגיל (במובן החיובי של המילה) שמתמודד כמו כל הגברים בניסיון האין סופי להבין מה האישה רוצה מאתנו בכל רגע, ואיך היא רוצה שנגיב לכל אמירה/סיפור/מצב רוח שלה.

אתה מספר שהייתם בטיפול זוגי, נהדר!

בשקט בשקט אספר לך, שהרבה זוגות ‘רגילים’ היו חיים בצורה איכותית הרבה יותר אם הם היו ‘מעיזים’ ללכת לטיפול זוגי…

אם התחברת לדברי עד כה,

אני מציע לך לקרוא אותם עם אשתך ביחד,

אם זה לא נראה לך מתאים, תוכל פשוט להגיד לה את הדברים בעל פה (בשמך כמובן) ולהזמין אותה ללכת ביחד לטיפול זוגי.

לא בגלל שיש לכם בעיות בזוגיות,

אלא בגלל שאתה רוצה להכיר אותה טוב יותר!

ובגלל שאתה אוהב אותה ורוצה שתהיה לכם זוגיות טובה יותר!

לדעתי מומלץ שהמטפל/מטפלת זוגית יכירו את תחום מחלות הנפש, בעיקר בשביל ש’לא יבהלו’ וידעו לעשות הפרדה ברורה בין האישיות העשירה והמיוחדת שלכם לבין התמודדות הנפש ולא ישייכו אוטומטית כל קושי שלכם לקשיים הנפשיים.

בידידות עוז

צבי ר.