אמא יקרה.

שומע מבין המילים את השבר שלך, את כאובה ודואגת, ובעיקר תחת הלם (אולי לא רק ב'הלם' אלא גם ב'אלם'…).

הסכר נפרץ והילד כבר ממש לא תמים, לא ברור לך לאן כל זה הולך, אחריתו מי ישורנו…

כלי יקר מאד התנפץ לך פה, האם הכלי הזה התרסק לגמרי או שאפשר לאחות אותו, אולי את יודעת רק על מה שקרה אצלך בפלאפון, אבל את דואגת מה עוד קורה עכשיו שאת לא יודעת.

יתכן שאמרת: הרי למה אני מחזיקה סמארטפון ללא סינון, כי אני יודעת מי אני ואיך להשתמש בו נכון, והיית בטוחה שגם את הבן שלך את מכירה, וחזקה עליו שגם הוא יודע איך להשתמש בו נכון, ההלם הגמור שאת רואה שלא ידעת, ומכאן הכאב 'איך לא ראיתי, את מה שפתאום עולה לי מול העינים'?

טוב שהתחלת לעשות צעדים שירחיקו את הבן מהניסיון, בברכות השחר אנו מתפללים – "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" – לומר לך: שמי שבא לידי ניסיון, עלול לבוא לידי ביזיון.

מן הסתם, מהרגע שהבן כבר נחשף הרי שרק בהעמדת חומות לא נשיג את היעד, אם יש משיכה וזאת אטרקציה הוא עלול למצוא את הדרך לשם שוב. (ואילו תבני חומות ממש גבוהות הרי שזה עלול לחנוק אותו, וגם בזה את כנראה לא מעוניינת).

לעצם הסיטואציה, את מניחה שהבן אכן חיפש… ולא סתם שוטט בשביל איזשהו ריגוש והתגלגל לשם באקראי, אני לא יודע אם הוא בעצמו ידע מה בדיוק הוא מחפש, זהו גיל של ריגושים והסקרנות בשיאה באופן טבעי, אולי בכלל הוא רק ביקש להציץ פעם אחת, וגם את זה הוא עשה כשמיד אח"כ הוא היה בייסורי מצפון עצומים, לא ברור.

מבין השורות נראה שלמרות שאת יודעת מה הוא עשה – את לא יכולה לדבר איתו על זה (!) אולי חשבת: איך אני חוסמת את הגישה מבלי שהוא ירגיש שתפסתי אותו. יש כאן מבוכה עצומה. היית רוצה לראות את זה כאפיזודה חולפת, כמשהו שהיה והולך להתאדות, אבל את אמא נבונה ואת יודעת שזה לא יתאדה, את חשה באזור הסכנה, ולתחושתך את לא יכולה לעשות הרבה, לכן את שואלת איך לטפל? כאשר אני אפילו לא יכולה לדבר איתו על הנושא.

תקופת הבחרות קשה במיוחד בנושא כאוב זה, בפרט לאור הפער בין הבשלות הפיזית להתבגרות הרגשית, שבעקבותיו גיל הנישואין מגיע באיחור ואין אפשרות של "פת בסלו", וכבר דרשו חכמים על הנאמר אצל פוטיפר "ולא ידע אתו מאומה, כי אם ה'לחם' אשר הוא אוכל" – זה אשתו, ואיך אפשר להסתדר בלי לחם? ושלשה הקב"ה מכריז עליהם בכל יום, וא' מהם: רווק הדר בכרך ואינו חוטא!

נפילה באינטרנט בגיל הנעורים איננה בגדר של מחלה סופנית ח"ו, זה הרבה יותר כשפעת חריפה… אמנם גם שפעת יכולה להיות מסוכנת מאד, אבל צריך להכיר שיש בעולמינו שפעת, זה כמעט נורמטיבי, השפעת מסתובבת ואין אדם שחסין ממנה, אנחנו צריכים ללמוד איך להתנהל איתה, להיערך לקראתה ולחיות איתה, מידי תקופת חורף להתחסן ממנה, וגם כאן ישנם כאלה הצריכים חיסון במינון מוגבר… הכל תלוי בגיל וגורמי חוסן וכו'.

במובן הזה, יתכן שיום אחד את עוד יכולה לומר: תודה שזה קרה, כי הנה עכשיו אנחנו יכולים לצמוח מזה בבחינת 'מעז יצא מתוק', בפרט אם תשכילי לראות את מה שקרה כהזמנה לפיתוח חיסון לחיים עבורו ופיתוח נוגדנים. יתרה מזאת, הלא הפיתויים הללו יהיו גם בעוד שנתיים וגם בעוד עשר ועשרים שנה, ואם כבר – יפה שעה אחת קודם!

אם הבנתי נכון, השאלה שלך היא לא רק איך מצילים את המצב מכאן ולהבא או איך לעצור את הסחף, אלא קודם כל איך זה קרה לך, איך זה שהיה נדמה לך שהכל תחת שליטה, ופתאום מתחת לרדאר זה נכנס ככה בבום, "הלא אני מכירה את היענקל'ה הצדיק שלי…", במובן הזה ההלם משמש עבורך כקריאת השכמה לעשות מעין בדק בית פנימי ולהפיק לקחים.

אמנם לא כתבת האם מדובר בבן בכור, אבל לפעמים דרך הילדים אנחנו לומדים להכיר את החיים, ולפעמים אלו שיעורים קשוחים.

הורים רבים, במיוחד לבנים בכורים, לא יודעים לצפות את השינויים של גיל ההתבגרות, מתקשים לבצע בעצמם שינוי תפיסה בזמן המתאים, להבין ש"הבחור" כבר מזמן לא ילד.

כשאנחנו כהורים שואלים את עצמינו מה צריך לעשות כדי להקטין סיכונים, הדבר החשוב ביותר זה להיות מספיק 'קרוב' לילד, להיות 'נוכח' בעולם הפנימי שלו, להבין איפה הצדדים החזקים שלו, איפה הפרצות בהם הוא עלול ליפול, זה נוגע למשל גם לבירור הצד החברתי שלו האם הוא מרגיש טוב בחברה, האם יש לו סיפוק מהלימוד, מה פעילויות הפנאי החיוביות שלו, איך הקשר שלו עם צוות הישיבה, הכל כמובן מתוך "קירבה" ולא מתוך חיטוט/ריגול.

השאלה היא, האם אנו כהורים שואלים את הבן: איך היה לך בישיבה? והוא עונה: "הכל בסדר, הכל בסדר"… ואז כהורים אנחנו לא יודעים כלום על מה עובר עליו! או שאנחנו מחפשים דרך מתאימה ומושקעת יותר – להתעניין! התענינות כנה, לא לשם חקירה או שליטה! לומדים להלך על החבל העדין של להיות מספיק 'קרוב' כדי שזה יהיה משמעותי, אך גם לא 'קרוב מידי' שזה לא יהיה חונק.

אין דרך אחת ליצור קירבה, כפי שאין דרך אחת איך לאהוב ילד, אבל צריך לחפש את מה שמתאים לך כהורה וגם לילד, ולהשקיע בזה!

אם אני קרוב מספיק לילד שלי אז יש סיכוי שהוא נותן לי להרגיש אותו, זה מאפשר לי לשער שגם אם הוא עדיין לא ממש בוגר, יש לו כבר רגל שמחפשת את מקומה בעולם הבוגרים, שהוא מגשש ומציץ… מבולבל ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו. רוצה ריגושים מצד אחד, ורוצה להישאר נקי מהצד השני.

אילו את כאמא היית יותר קרובה אל עולמו הפנימי של הבן, אולי מתוך הקירבה היית פחות בהלם/באלם, כי מתוך שהיית מזהה אצלו מראש את הצד המחפש שמתחיל לבצבץ היית יכולה להתחיל ולשאול: אני רואה שהבן שלי מחפש באזורי הסכנה, מה אני עושה עם זה? מי יכול להשפיע עליו באזור הספציפי כל כך שא"א לדבר עליו, אם בעלי לא יכול לדבר איתו על זה כי זה יכול להביך, אז אולי נתקשר לר"מ שלו, למשגיח, לבן דוד גדול שידבר איתו מתוך קירבה.

קירבה בגיל ההתבגרות לא בהכרח יוצרת תנאים שאת כאמא תשקיעי באופן ישיר על הבן, לא את כל המענה אנחנו יכולים לתת ב-10 האצבעות שלנו כהורים, זה גם לאו דווקא אומר שאת כאמא יודעת עליו הכל כי יתכן שהוא לא נותן (ואבא עוד פחות, אגב), זה אופייני לתהליך הספרציה-אינדיבידואציה של גיל ההתבגרות.

אבל גם אם הבן לא מספיק קרוב אליך, זה לא אומר שאת לא צריכה להיות קרובה אליו, לאו דווקא במובן של צמודה אליו, אלא בעיקר במחשבה, בהתבוננות ובדאגה, לנסות לראות מי הם האנשים הקרובים שמשפיעים עליו, באיזה חברה הוא מסתובב, להשתדל שיהיו סביבו אנשים טובים שאיתם הוא כן מדבר ואותם הוא כן משתף.

כשאת שואלת איך אני כאמא יכולה לחשוב שהילד שלי שאמור להתרפק על התורה מחזיק תמונות כאלה בין דפי הגמרא, איך אפשר לחבק גמרא שיש בה עמוד כזה ועמוד כזה?

אם את יודעת שיש סיכוי שבעזרה נכונה, המסכת הבאה שהבן ילמד יהיו בה פחות ופחות שילובים כאלה, ובעוד שנה שנתיים הגמרא שלו תחזור להיות 'נקיה וקדושה' כמו שחלמת, אז גם אם כרגע לא ניתן ממש לחבק את הגמרא הזו, אבל את הבן שבעז"ה עוד יגיע לשם… בהחלט ניתן וראוי לחבק כבר עכשיו.

כרגע אנחנו במשבר, אבל מתוך ההבנה שיש מה לעשות כדי לצאת ממנו, ואפשר אפילו לצמוח מזה ולצאת מחוזקים, את יכולה להיות קרובה אליו כבר כעת, להיות אמא אוהבת ומחבקת כמו שהבן כ"כ צריך.

מאחל שתצמחו מהתהליך שלפניכם, ועוד תרוו הרבה נחת.

בברכה,

חיים עוזר ה.

נספח –

שאלתך היא הזדמנות גם לשאר ההורים שאולי יקראו את השאלה הזו, אם הם ישאלו את עצמם איך אני אדאג שלי זה לא יקרה… לכן ברשותך אנצל את ההזדמנות להדגיש ולהרחיב עוד.

כעיקרון יש קושי למתבגר להיחשף באמת בסוג קשר היררכי מול בעלי סמכות, הן מול ההורים והן מול צוות הישיבה, גם כשמתבגרים מעוניינים לדבר על הקשיים שלהם זה לרוב דווקא מול כאלה שעימם הם יכולים לבנות קשר אישי 'בגובה העיניים', אנחנו רואים כשבחורים מרגישים צורך לחשוף את עולמם הפנימי זה בעיקר מול 'קבוצת השווים', החברים הקרובים להם.

גם אם בקושי חברתי או משפחתי ניתן לפעמים לקבל מענה מהמשגיח או מא' מאנשי הצוות בישיבה, הרי שבנושא החשיפה למדיה זה כמעט בלתי אפשרי, הן מצד שע"פ רוב אין הדרכה ותיווך בישיבות בענייני ה'קדושה' הרלוונטיים לגיל ההתבגרות, רבים מאנשי הצוות בישיבות אינם מבינים "באמת" את משמעות החשיפה למדיה מהסוג הזה, גם כי הם עצמם לא עברו בצעירותם את "גן המבוכה" במתכונת הזו שהתחדשה רק בזמנינו (רבים גם לא מכירים את מימדי התופעה אצל הבחורים הצעירים, גם בגלל שקל להסתיר זאת).

והן מצד שיקולי "מה יאמרו"… בחור מרגיש צורך לשמור על ה'רושם' בשביל הבחינות לישיבות גדולות או בשביל שידוכים וכן הלאה, ואף מול ההורים מחמת המבוכה והבושה הטבעית.

כישלון בענייני הקדושה עלול ליצור 'דיסוננס קוגניטיבי' בעמידה מול עבודת ה', מול הסידור/הגמרא, לעיתים הבחור חש איזשהו מנגנון הגנה פנימי שמשהו לא בסדר ברמת ההלקאה העצמית והחרדה שהוא חש, וכדי להישאר שפוי הוא חייב לנסות בכח לכבות אותו, הפתרון נעשה באמצעות התנתקות רגשית ואמונית מהתפילה והלימוד או תוך מתן הצדקה והיתרים מעוותים לנפילות השונות רח"ל.

זאת ועוד, כאשר לנפילה בענייני "קדושה" יש ממד סודי ונסתר, ומתלווה אליה ההרגשה שאף אחד אינו יכול להבין אותי בעולם, או אז הנפילות הספורות עלולות להפוך למפולת של ממש.

לרוב הבחורים ישנה חוויה של בדידות (בפרט בתחום הזה), כי אין להם קשר רגשי ל"דמות תומכת" כלשהיא מולה הם מרגישים פתיחות רגשית, מישהו שניתן לסמוך עליו ויש באמתחתו גישה תורנית ופרקטית בנושאים אישים מעין אלו.

המעט שעלינו כהורים לפעול הוא שלכל בחור יהיה קשר חברי ופתוח עם דמות חינוכית בלתי פורמלית (!) באופן קבוע ורציף, לדאוג שיהיה שם אתו עוד "מישהו" הרבה לפני הנפילות… מישהו בוגר יותר, רגיש, זמין, כזה שיודע להיות חלק מהווי חייו ומעולמו של המתבגר, להיות אתו בתחביבים שלו ולתת לו תשומת לב מיוחדת – מחד, אך כזה שראוי להערכה וניתן להתייעץ עמו בעת הצורך – מאידך. בבחינת "עשה לך רב – שהוא גם חבר"!

קשר משמעותי של בחור עם דמות איכותית מהווה תריס ומגן מול ההתמודדות הקשה הזו, בחור בעל ביטחון עצמי שיש לו סיפוק מהלימוד כולל מטרות ויעדים, עם חיי חברה תקינים, יודע להעסיק את עצמו בשעות הפנאי, נמצא בקשר טוב עם צוות הישיבה וההורים, ויש לו רב-חבר לעצה ותושייה לאתגרים או בעיות אישיות, מובטח לו שיתמודד בדרך הנכונה, ורק יצמח ויתעלה מכל נפילה שוודאי עוד תבוא…!

(אגב, זה הרעיון הבסיסי העומד מאחורי מדיניות "החינוך הבלתי פורמלי" שנועד לתת מענה מניעתי באמצעות פעילות לנוער המשלימה את מערכת החינוך הפורמלית, ואף גדולי ישראל מעודדים לפתח מענה מעין זה בקהילות אברכים באמצעות פעילי "איגוד בני הישיבות").

ברמה הפרקטית ניתן להשקיע מאמץ ותושייה, לאתר כבר בתחילת גיל ההתבגרות אברך בן עליה אמיתי עם ראש בריא, כזה שמצוי לרוב בכל "חניכי" שכונתי, בעל יכולת הקשבה טובה ושמחת חיים, שמוכן ליזום קשר לשעתיים שבועיות ללימוד משהו קליל, כשהמטרה הנסתרת אך העיקרית היא בעיקר להקשיב – פשוט להקשיב (!) זה אכן כולל הוצאות נלוות לפינוקים קטנים ואישים, אבל זה פשוט שווה כל שקל.

לחונך כזה צריך לומר דבר ראשון אל תגיד לבחור כלום, אל תתנפל עליו, רק תחבור אליו, תחפש מסילות אל הלב שלו, תבנה איתו קשר. אם התנפלת – הלך עליך! רק מתוך הקשר תנסה לראות האם אפשר לדבר איתו, האם ניתן לחזק אותו, האם הוא יכול לחזק את עצמו, ואם כבר אפשר לדבר איתו, אז כבר התקדמנו המון.

צריך להשקיע המון במסדרון, מסדרון ארוך מאד, שמטרתו להגיע לרמת קירבה וקשר שהבחור מעצמו יבוא ויגיד… שהוא יספר: לא ישנתי טוב בלילה, קרה לי… אתמול אמא יצאה, שכחה את הטלפון בבית, אל תשאל מה קרה…

וככל שהמסדרון יותר ארוך, וזה נכון במיוחד כלפי הבחורים שבעיקר שותקים את מה שעובר אליהם, (אלה הכי קשים ומאתגרים), שם עלינו לבדוק האם אנחנו מתפתים להזמין את הבחור לדבר על מה שהוא בעצמו לא מביא ומשתף, או שאנו ממתינים בסבלנות ומתאימים את הקצב לגמרי אליו.

יושם לב, בחור לא מחפש מישהו שיגיד לו שזה בסדר ליפול, וגם לא שיגידו לו כמה זה נורא ליפול, הוא מחפש רק מישהו שיקשיב ויקבל אותו, יבין מה שעובר עליו, וייתן לו תמיכה וחיזוק להמשך ההתמודדות. כאשר בחור מוצא את מי לשתף בהתמודדות ובנפילה ובכאב שאחריה, זה מוציא את העוקץ האפל מהנפילה, ומאפשר לאסוף כוחות ולנסות להמשיך ולהתקדם.

יש לציין, כי רוב הנושרים שנשאלים מדוע ירדו בעצם מהדרך, מספרים שלא היה להם 'אוזן קשבת'. מתבגרים זקוקים לקשר, ליחס, למערכת יחסים של הדדיות ושייכות, והם מחפשים בחוץ/במדיה, איפה שזמין יותר… והאמת שהם מוצאים, רק שהמציאה הזו כמה עצוב, דומה לאדם שחיפש במדבר מים ומצא בקבוק קטן של שתיה מתוקה. הוא בטוח שזה מרווה את צימאונו, אבל אחרי כמה דקות הוא רק צמא יותר…

מובן מאיליו, שתפקידו של החונך הוא להקשיב ולחזק אף בשאר התחומים איתם הבחור מתמודד, הכל בסופו של דבר מוביל לאותו מקום… כי לאתגר החשיפה למדיה מתלווים לפעמים קשיים שעלולים להגביר את הקושי. כדוגמת, שעמום ובטלה / קשיים ביצירת קשרים חברתיים / חוסר סיפוק בלימוד וקשיי ריכוז / חוסר בחום ואהבה וקשר לקוי עם ההורים, ועוד.

עם זאת, בחור איננו מחפש פסיכולוג שיעזור לו, ולא רב שיורה לו דרך תשובה. עצם ההקשבה בלי שיפוטיות וביקורת היא המפתח לפתרון!