שלום לך אמא טובה ועייפה כל כך,

לפני הכל, אני רוצה להניח יד על הכתף שלך ולבקש ממך פשוט לנשום. בואי ניתן רגע מקום למציאות הבלתי אפשרית שאת נמצאת בתוכה: ערב פסח, מתח של מלחמה, ילדים ללא מסגרות, ושני קטנטנים מתוקים ותובעניים כל כך. כשמסתכלים על התמונה המלאה, אפשר להבין שהעייפות שאת חווה היא פשוט תגובה אנושית לעומס שגדול ממידותיו של כל אדם.

אני קוראת את המכתב שלך כחברה שותפה לשלב המתיש הזה. אין לי הכשרה או ידע מקצועי בנושא, אבל כאמא לשני קטנטנים (עם 3 ריצות למקלט תוך כדי כתיבת שורות אלה), אני מרגישה שאני יודעת על מה את מדברת.

את עושה את המקסימום שלך במציאות אינטנסיבית בטירוף, כל היום את מתוזזת ומטורטרת ומגייסת את כל הסבלנות שבעולם בשביל שני הנסיכים שלך, ובדיוק ברגע שהבטריה נגמרת ומגיע תורך, כשאת נואשת לחזור רגע להיזכר מי את ולהיות עצמך, אדם בפני עצמו עם צרכים משלו, בדיוק אז זה מגיע. את כבר יודעת מראש. הבכי שקורא לך מהחדר לא מצליח לגייס ממך את הרחמים האימהיים שהיו לך כל כך טבעיים לאורך כל היום. את יודעת שזה לא אישי ולא התנהגות לא טובה, אלא תינוקות חסרי אונים שפשוט צריכים אותך שוב עם כאבי הבטן והשיניים, ועדיין הבכי הזה מוציא ממך את האוטומט הבלתי נשלט שקיבלת מהבית, ופתאום בלי שהתכוונת את שומעת את הקול של אמא בוקע מהגרון שלך דורש מנוחה ותחושת עצמיות.

כמה את מכירה את הקול הזה וכמה קשה לך לשמוע אותו הפעם מתוכך. כמה כאב ודחיה הוא גרם לך אז וכמה מצפון הוא עושה לך עכשיו. בתוכך את יודעת שזו לא צעקה, זו זעקה מתחננת לשפיות, אבל בינתיים, הידיעה הזו לא מספיקה כדי להרגיע את העניינים, והמצב מחמיר כשאת רואה בעיניים של בעלך המבוהל תמונה מפחידה ומערערת של עצמך הכי רחוקה משפיות. המבט שלו רק מוסיף לקושי שלך גם חווית בדידות בתוך הזוגיות.

בדרך כלל העצה הפופולארית לאימהות במצב שלך היא לעודד לדאוג יותר לעצמך ולשינה שלך. לתעדף את הצרכים שלך על פני הצרכים של הילדים כדי שהבית לא יקרוס. זה יכול להיות קבלת עזרה חיצונית כמו בייביסיטר כדי שתוכלי לישון קצת בצהריים, לשלוח את בעלך לקום אליהם בלילה במקומך, לתת להם קצת יותר לבכות, לוותר על הנקה לטובת בקבוק ושלל רעיונות שבטח כבר חשבת עליהם. חשוב לי להבהיר, אני הכי בעד בעולם שתדאגי לסיפוק הצרכים הבסיסיים שלך, בטח ובטח צורך קריטי לגוף ולנפש כמו שינה. וגם בהחלט מאמינה שכמי שמחזיקה את הבית הזה, הכי חשוב, עוד לפני המענה לבכי של הילדים, זה לדאוג שאת, הקפטן של הספינה הזו, בריאה בגופך ובנפשך ושיש לך את כל התנאים הדרושים כדי להחזיק את המציאות הזו.

יחד עם זאת, אני מניחה שעצות בכיוון הזה כבר מוכרות לך, ובכל זאת פנית לאקשיבה. לא לשכנות, גיסות או חברות מהגינה. וגם העלית את הנקודה של הדמיון לקול ששמעת מאמא שלך. נראה לי שאת מבקשת להתבונן על המצב הזה יותר לעומק מעבר לעצה טכנית. אז אני מניחה כאן מחשבה שעלתה לי בעקבות קריאת המכתב שלך בתקווה שהיא תדבר אל ליבך ותעזור לך:

אולי זה יישמע לך מפתיע, אבל אני מרגישה שדווקא העידוד להתעקש על לילה ללא הפרעה, הוא זה שעלול להחריף את הקושי שלך כרגע. יש משהו במלחמה על הלילה, ברצון העז שהוא יהיה רק שלך, שבאופן פרדוקסלי רק מעצים את הכאב בכל פעם שהשקט הזה נסדק. אני חוששת שההתעקשות הזו מייצרת אצלך מתח פנימי גבוה מדי, אני רוצה להסביר למה.

יש משהו במהפך של להיות אמא, במיוחד לילדים בגיל הרך, שמסיט את מרכז הכובד שלנו מעצמנו אל הילדים. זה לא אופנתי להתבטא כך, אבל אני בכל זאת חושבת שכשאנחנו מרכזות את מלוא תשומת הלב שלנו בילדים, משהו בנו קצת נעלם. משהו בחוויה האינדיוידואלית שלנו מיטשטש. אמנם יותר פופולארי לחשוב שאפשר וצריך להיות סופרמניות ולהצליח גם להיות שם בשביל המשפחה וגם לא להתפשר על ההתפתחות האישית, אנחנו האמהות יודעות שהתנועה הנפשית של גבר או של רווקה שמסתובבים בעולם ויכולים להיות מרוכזים נטו בעצמם פשוט לא יכולה להתקיים בלב של אמא. הנזקקות והתלות של הקטנטנים חסרי הישע האלה מגייסת ממנו ברמה הכי הורמונאלית וביולוגית את היצר לטפל ולהתמסר, וכן, להזיז את עצמנו מהמרכז.

כל זה לגמרי בריא ונורמלי כשזה קורה במידה טובה, אבל כשהתופעה הזו מתקדמת צעד אחד יותר מדי, אנחנו פשוט מאבדות את זה. זה הרגע שבו אנחנו נואשות לחזור לאיזושהי עצמיות. להיאחז בדחיפות במילוי הצרכים הבסיסיים שלנו, וטוב שכך, כי אם אנחנו לא נדאג לרווחה הפיזית והנפשית שלנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. הרגע הזה שבו אמא שלך התעקשה שתעזבו אותה לנפשה ושאת נלחמת על השקט שלך בלילה, זה נורה אדומה שמאגרי האנרגיה התרוקנו קצת יותר מדי.

יש כאן נקודה מאד עדינה. מצד אחד, כדי שילדים יקבלו מענה לצרכים האינטנסיביים שלהם, חייבת להיות שם הדמות של המבוגר המיטיב שתשומת הלב שלו לא מרוכזת בעצמו ועסוק בלראות את הילד. מצד שני, הכוחות, הסבלנות והמסירות שנדרשים כדי שהילד יקבל מענה לצרכים שלו הם כל כך גדולים שהמבוגר הזה (אנחנו, האמהות) לא יכולות להיות שם חסרות עמוד שדרה, עלה נידף. אנחנו חייבות להיות דמויות עוצמתיות ויציבות ממוקמות על הסנטר שלנו. בקיצור, אם איבדנו שם את עצמנו – הלך עלינו.

וזו מלאכת אומן להיות שם בשבילם, אבל לשמור כאן על עצמנו. זה מתח מובנה ובלתי פתיר בהורות, וכל הזמן אנחנו נדרשות לחשוב מחדש על האיזונים האלה ולעדכן דיוקים והתאמות לפי הצורך.

יש משהו מתעתע במחשבה שחלוקת זמנים פותרת את המתח הזה: בבוקר אני בעבודה, בצהריים אני שייכת כולי לילדים, בערב אני מתמסרת לבעלי והלילה זה הזמן שלי עם עצמי. אם רק נשים גבול ברור ללילה נהיה אמהות טובות יותר ביום. האמת היא שהורות, ובפרט לאמהות לקטנטנים, היא תנועה נפשית שאי אפשר לכבות ב-20:00 בערב. כשאת נלחמת בשיניים על 'הזמן שלך' בלילה, כל הפרעה נחוות כפולשנית וכואבת. אולי התיקון מתחיל דווקא בלוותר על המלחמה הזו? לא כדי להתבטל, אלא כדי להוריד את סף המתח. כשאת מסכימה מראש שהלילה הוא חלק מהמרחב האימהי שלך, הבכי פוגש אמא נוכחת יותר ופחות מותקפת.

כשאת נזכרת במילים של אמא שלך שהתעקשה להציב גבול חזק וברור: ביום אני כולי שלכם, אבל הלילה הוא שלי ורק שלי. מה ההרגשה שעולה בך? מהכתיבה שלך נשמע שזה לא היה לך קל לשמוע את זה. עם כל זה שברור לנו שזה לגיטימי שיהיו גבולות לנתינה של ההורים, גם אם הם הכי מסורים בעולם, בשפה ההיקשרותית, הייתה שם פרידה, היה שם ניתוק זמני של הקשר. אמא שלך לא אמרה: מתוקים שלי אני הכי רוצה להיות איתכם בעולם אבל עכשיו אני עייפה ולא יכולה (שזה שמירה על הקשר במסגרת המגבלות). היא בעצם אמרה: ילדים, הקשר שלנו על טיימר. אני אתן המון המון אבל בסוף זה יגמר.

זה כל כך אנושי לומר 'תעזבו אותי' כשנגמרים הכוחות, וחשוב לי שתדעי שאני כותבת את זה בלי שמץ של שיפוטיות כלפי אמא שלך. אני רק מבקשת להפנות את המבט אלייך, אל הילדה הקטנה שעמדה שם אז, בהמתנה מורטת עצבים לקשר שנפסק לשעות ארוכות.

אולי בתוך הכאב הזה מונחת הזמנה עמוקה לתיקון. לפעמים, דווקא כשמשחררים את הציפייה ללילה סטרילי, המתח הפנימי יורד, ואיתו גם הצורך לצעוק. כשאת מסכימה להיות עבור הילדים שלך בלילה בלי להרגיש שהם 'גונבים' לך את עצמך, את בעצם מחבקת גם את הילדה הקטנה שהיית, ומבטיחה לה: אני כאן, והקשר שלנו לא נגמר כשהשמש שוקעת.

ודווקא כדי שהתיקון הזה יהיה אפשרי ולא ישבור אותך, אנחנו חייבות לדבר גם על הכלים המעשיים שיעזרו לך להגיע ללילה עם בטריה טעונה יותר:

אומרים (לא יודעת אם זה נכון) שלא טוב 'לסחוט' את הבטריה של רכב חשמלי או של טלפון מתחת ל-20% וכדאי להקדים את הטעינה לפני שהחשמל מתחיל לאזול כדי להאריך את משך חיי הבטריה.

כלומר, הפתרון לחוסר האנרגיה בלילות לא טמון בשאלה מה לעשות בלילה כשאת צריכה לטפל בשני צרחנים כשאת ממוטטת, השאלה היא איך אפשר לנהל אחרת את היום או להסתכל אחרת על הדברים כך שבלילה לא תהיי עם אחוזים בודדים של אנרגיה.

כמה שאלות פרקטיות לסיום:

1. האם חשבת להיעזר בבייביסיטר במהלך היום לתת לך עצירה למנוחה קצרה? בלילה תוכלי גם להתנחם בידיעה שתהיה לך עצירה נוספת במהלך היום. האם יש אפשרות שבעלך ישתלב בקימה לילדים בלילה (אולי לגדול שקשה לך יותר לקום אליו ותוכלי להתמקד בהנקה, שם הוא לא יכול להחליף אותך)?
2. מה יכול לעזור לך לא להגיע בלילות להתרוקנות מלאה של הבטריה? אולי ויתורים על רמת נקיון, בישולים או פעילויות עם הילדים לאורך היום ומעבר להתנהלות רגועה יותר? אולי עוגנים אחרים כמו שיחת טלפון עם חברה או הפסקת קפה?
3. מהם הדברים שמחזירים לך את תחושת העצמיות שאת שומרת דווקא לזמן שהם ישנים? והאם יש אפשרות לשלב אותם במהלך היום לצד הילדים (אפילו קצת 'על חשבונם'?). במילים אחרות, איך אפשר להכניס את עצמך לתוך היום, כדי שלא תצטרכי לברוח מהם בלילה?

(מה למשל היה קורה אם אמא שלך הייתה מצליחה לייצר מציאות בה יש לה הזדמנויות לקרוא קצת עיתון במהלך היום?  אולי לא הייתה נזקקת לשעות רבות של קריאה בלילה?)

ממליצה לך לעקוב אחרי תכנים של הגישה ההיקשרותית כמו למשל, האתר 'הורות מחבקת' של אלכסנדרה אורלוב. הנה לדוגמה מחקר שהיא מביאה שמראה שהגישה של הורים לגבי לינה משותפת משפיע על החוויה של איכות השינה שלהם יותר מהמציאות עצמה (מספר הקימות או מה שמתרחש בפועל במהלך הלילה). https://www.caress.co.il/co-sleeping-fathers/

אז אני מקווה שאת לא כועסת שלא עודדתי אותך להתעקש בתוקף על רצף שעות השינה שלך, ומי יודע, אולי בזכות המצוקה הזו תצליחו את ובעלך לייצר שפה חדשה. שפה שבה הוא לא נבהל, אלא הופך לשותף פעיל ששומר עלייך כדי שתוכלי לשמור עליהם.

מאחלת לך לילות של חסד ושל שלום פנימי

איתך,

חני ר.