דלג לתוכן
בעלי אוהב לצאת לטיולים גם בארץ וגם בחו"ל, יש לו קבוצת חברים שהוא יוצא איתה (לפעמים יש שם גם נשים) יש להם חיי חברה תוססים וקבוצת וואצאפ פעילה מאד..
לי מאד קשה עם זה. אני לא יוצאת לחו"ל מבחינה דתית וכואב לי המרחק הזה שנהיה בינינו ואני גם לא שקטה כשהוא נוסע ומהרהרת לי מה קורה שם..
אנא תנו לי עצה שלא ארגיש פגועה ונבגדת. יש לנו ילדים ונכדים ולא פשוט לפרק את החבילה.
פונה יקרה ואהובה.
קראתי את מכתבתך וליבי יוצא אליך. ככל אישה אנו שואפות לבנות זוגיות שבה אנו מתנהלים ברגישות זה עם זה, לא מצערים (לפחות לא באופן מודע) זה את זה, ומתחשבים זה ברצונותיו של זה. אנו חולמים שעולמינו הדתי ומצבינו הרוחני יהיה זהה פחות או יותר – ושנראה את העולם מבעד לאותם משקפיים של מותר ואסור – ראוי ולא ראוי.
מהעובדה שסיפרת שיש לך נכדים אני מבינה שכבר אינך 'ילדה' , כבר ראית דבר או שניים בחייך, את מבינה שגירושין אינם הפתרון לכל בעיה או פער שמתגלע בין בני זוג, ואולי את גם זוכרת איך התחלתם את חייכם מאותה נקודת פתיחה פחות או יותר, ושואלת את עצמך הכיצד יצרו השנים ביניכם פער שכיום לעיתים נראה כאילו לא ניתן לגישור.
אנו נמצאים היום בתקופה מאד מאתגרת ומורכבת שבה חומות ההתבדלות קורסות לנגד עינינו, ואנו מתקשים לשמר את עצמינו בתוך 'העולם המוגן' שבו גדלנו. הקושי הגדול ביותר מתחיל כאשר אחד מבני הזו 'נפתח' לעולם, לאתגריו והנאותיו והשני מבקש להשאר מוגן בתוך הגבולות הדתיים שקבל על עצמו וחי בתוכם מאז ומתמיד. אם נבחן את עצמינו בכנות, נגלה שהתגובה שלנו אם להפתח או להסתגר, תלויה לא רק במצב הדתי ההתחלתי שבו היינו או בנקודה שבה אנו שואפים להמצא, אלא גם בתכונות אופיינו. מי שהוא שמרן מטבעו, חרד משינויים, מהפתעות ומפרידות, עשוי למצוא ביטחון דווקא בשמירת הגבולות הישנים והמקובלים. מי שחובב ריגושים, משתעמם בקלות, וזקוק כל העת לגיוון ייטה ביתר קלות לגלות ענין בכל הנעשה מחוץ לחומות. אני משערת (ואשמח אם תתקני אותי אם אני טועה) שפער זה באופי תמיד היה קיים ביניכם, גם לפני שבעלך החל לחפש הרפתקאות וטיולים מן הסוג שאת מתארת בפנייתך.
איני יודעת אם בהתחלה הוא עוד ניסה לעניין אותך במה שהוא עושה ורצה שתהיי שותפה לעולמו ולחויותיו, אך מה שברור שכיום אתם חיים כמעט בשני עולמות. בעוד את 'מקפידה' אפילו לא לצאת לחו"ל (איסור שאיננו מוחלט ולצורך ראוי ודאי שמותר) הוא נמצא במקום שהוא מבלה בילויים שאינם הולמים אורח חייו של אדם חרדי.
הגמרא אומרת: יבמות סג' א-ב: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אחת המטרות העיקריות של הנישואין – גם אם הזוגיות איננה מושלמת היא לחיות חיים משותפים שבהם אחד ממלא את צרכיו של השני גם במשור הגופני- שכן זהו מחסום עיקרי בפני הדרדרות לחטאים גדולים ועמוקים. אמירה זו נאמרה על ידי ר' חייא שהגמרא מתארת שהתנהג יפה לאשתו למרות שהיא זלזלה בו, אך ניתן לעשות בה שימוש גם בכוון ההפוך, ביחס של אישה כלפי בעלה. אני חוששת שאף מבלי שאת אומרת לו מפורשות (ועל אחת כמה וכמה אם את מוכיחה אותו על התנהגותו) הרי שבנוכחותך הוא חש כמי שכל ישותך זועקת כלפיו: אני הצדיקה ואתה הפוחז קל הדעת, אני שמורה וערכית ואתה בליין וחומרני, אני עושה רצון ה' (מקפידה על קלה כבחמורה) ואתה עבריין, העושה מה שבראש שלו ללא שום עכבות. בני אנוש אנו, וליד מי שאנו מרגישים 'נחותים' מכל בחינה, ודאי כאשר אנו פחות ממנו מבחינה דתית, נעדיף להמצא פחות ופחות בחברתו, משום שעצם נוכחותו מזכירה לנו כל הזמן שאנו לא בסדר, שאיננו דתיים מספיק, ושאנו פחות צדיקים ממנו. תחושה זו גורמת להתרחקות ממי שגורם לנו להרגיש לא בנוח, ובעקיפין גם עשויה לגרום לנו לזלזל בו ולהשפילו – כדי לדכא את תחושת שיפלות הרוח שאנו חשים מולו. אנו מרגישים צורך להורידו מגדולתו – על ידי השפלתו.
אם צדקתי בהשערתי, הרי שאת צדיקה יותר ממנו, גם כי אופייך השמרני מזמן לך פחות פיתויים ואתגרים. בעוד שנשמתו ההרפתקנית מתקשה לביית את עצמה כמוך. הנסיון העומד בפניו גדול לאין ערוך מהנסיון שלך- ולכן יש להזהר מהסולם שאת עשויה לשדר לו- כאילו את במרומי הסולם הדתי והוא בתחתיתו.
האתגר העומד בפניך היום (והייתי ממליצה לך לקבל הדרכה מקצועית ויעוץ נישואין כיצד לעשות זאת, ולא להסתפק בתשובתי הקצרה) הוא להתחיל לבנות עולם משותף עם בעלך, על יסודות השיתוף שהיה ביניכם בעבר ואולי כבר נשכח במרוץ השנים. זאת גם הדבר ידרוש ממך לוותר על הקפדות וחומרות כאלו ואחרות (אין מדובר חלילה בויתור על הלכות מקובלות מפורשות) ולצאת עם בעלך לטיולים ולהתחיל להתעניין במה שהוא עושה. עצם שהייתך עימו, הפתיחות שהוא יוכל לגלות כלפיך בעולמו, ובשטחי התעניינותו והבילוי עמך, עשוי להרגיע את הכמיהה הנואשת שלו לחברה ולרצונו להתרועע בחברתם של גברים כנשים.
אתם נמצאים בשלב שבו הקן מתחיל להתרוקן, ויש לכם עוד שנים רבות לחיות ביחד זה עם זה, האחד בחברת רעהו. אלו שנים שיכולות להיות נפלאות ומשתפות, אך חלילה גם בודדות מאד אם תחיו כל אחד במקביל לבן זוגו ולא ביחד, באותו עולם, ותוך יצירת חוויות משותפות.
נסי ללכת חצי הדרך לקראתו והוא לקראתך, והציעי נסיעה של שניכם לחופשה משותפת, אפילו היא לחו"ל. מחווה כזו מצידך תוכיח לו שהוא חשוב לך, שאת רוצה להכנס לעולמו, ושאת מעויינת להנות יחד עימו מדברים המעניינים אותו.
אני יודעת שתשובתי עשויה להשמע כלא מובנת ואולי אף לקומם אותך. את עשויה לראות בה כאילו אני ממליצה לך לרדת מ'דרגתך הרוחנית' ולהתייצב בעולמו הרוחני של בעלך. אני רוצה שתזכרי ששלום בית זוהי מצווה לא פחות חשובה מלהקפיד לא לנסוע לחו"ל, והמאמץ לשקם את זוגיותכם הוא מהדברים שתאכלי פירותיהם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. נוכחותך לצידו תגן עליו מן החטא, ותלבה מחדש את האהבה הישנה שודאי שכנה ביניכם בצעירותכם.
במידה ואת מרגישה שקשה לך לנסוע, וזה מנוגד לאופייך, ועוד ועוד, יהא זה אך סימן בידך שגם מצבך הרוחני הוא לא רק תוצאה של אדיקות דתית אלא גם של תכונות אופי יותר שמרניות. זכרי תובנה זו כאשר את מתבוננת בו מלמעלה למטה, ולמדי עליו זכות שלא הרצון לזלזל בהלכה הוא שמנחה את צעדיו אלא אופי הרפתקני המתמודד עם נסיונות גדולים משלך כפל כפליים.
אני מאד מעריכה את הנחישות הגלומה בהחלטתך לקום ולעשות מעשה. עצם העובדה שפנית אלינו מוכיחה שבעומק ליבך את אכן יודעת כי יש סיכוי לבניה מחודשת של שותפות וכבוד הדדי בינך לבין בעלך. אני מאחלת לך מקרב ליבי שהצעדים הבאים יהיו קלים ככל הניתן. תפילתי יחד עמך, שתזכו ביחד לטעום את טעמה המתוק של ההצלחה בהשבת השלום והאהבה לביתכם.
יחד עם הצעדים המעשיים עלינו לזכור כי תפילה עושה מחצה, ופניה ישירה לריבונו של עולם לחיזוק בנין ביתכם, ללא ספק, לא תשוב ריקם.
כפי שכתבתי- אני ממליצה לך בחום לפנות ליעוץ בנושא זה (אם את מעוניינת בהמלצה מתאימה אנא כתבי לי) כי כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן.
ורדית
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
