שלום לך שואלת יקרה,

אני קוראת אותך ומרגישה את הנחישות חסרת הפשרות שלך, את המוכנות והבשלות לשינוי נפשי וזוגי שעתיד בעז”ה להצמיח פירות של אהבת אמת. את עומדת בפני עבודה מאתגרת, מייסרת ומרפאת כאחד, אין לי ספק שאת תגדלי ממנה והקשר שלכם יצלח את כל המהמורות, יעמיק ויתחזק בס”ד.

את מתארת את הקשר ביניכם כלא יציב ולא מספק רגשית, ואתם מבינים, בעקבות שיחות ובעקבות יעוץ חיצוני, כי יש לך חלק גדול בדינמיקה הזו (ואני כותבת בכוונה דינמיקה, כי לעולם את הקשר מנהלים שניים) את מעוניינת בשינוי, ופועלת על מנת להשיג אותו אבל כואב לך שכרגע, עד שיקרה השינוי, את חסרה בקשר ואת מרגישה חוסר אמון ומוטיבציה.

אישה יקרה, במאורעות החיים הקב”ה מזמן לנו את האפשרות לעבודה נפשית שמבררת ומדייקת אותנו כאשר הזוגיות היא מקום שמשקף לנו ביותר מהי העבודה הפנימית שלנו. את עוברת עכשיו ניתוח מייסר מתלות לנפרדות, שאחריו החיבור הוא עמוק יותר ושלם, חיבור של שני אנשים שיש להם אני נפרד ויחד גדול.

במערכת זוגית מתוקנת יש מקום גם לאישיות הנפרדת של כל אחד מבני הזוג. לחוד וביחד. ומתוך שהלחוד בריא ויציב, הביחד גם בריא ויציב. ויש נתינה וקבלה הדדית ומפרה. לעומת זאת, כשאישה מגיעה לקשר רק כדי למלא את החסכים שלה, מתוך רצון להרגיש את הערך העצמי שלה דרך בן הזוג, לחוש באמצעותו בעלת משמעות. לקבל ממנו אהבה, אינטימיות, קרבה שיענו על הצרכים הרגשיים שלה, הזוגיות הופכת ללקחנות, לתלות. נוצר פה מצב שיש לה פחות עניין באדם שמולה ויותר בעצמה ובצרכים שלה, וכשהיא לא מקבלת את מה שהיא זקוקה לו היא אבודה וחסרת ערך.

לכל אחת מאיתנו יש את הכאבים שמבקשים להרפא, את החסרים הנפשיים שמשתוקקים להתמלא. אבל למדנו להשתיק אותם, ל’סתום להם את הפה’ כי ‘זה לא מתאים שילדה גדולה ככה תרגיש’ ‘תפסיקי לרצות תשומת לב ואהבה’. האמת היא שזה אולי מנמיך להם קצת את הראש אבל הם לגמרי קיימים ובועטים. א”א באמת להעלים רגשות וצרכים נפשיים. ומה קורה כשאישה לא מקבלת את הצרכים הנפשיים שלה? כשהיא מדחיקה אותם עמוק? כשלא נותנים להם ביטוי, אנחנו הופכות ללקחניות. תובעות שלא במודע את המילוי והרפואה מהשני, במקרה שלך בן הזוג, ומצפים ממנו להיות המושיע: תאהב אותי, תפייס אותי, תראה אותי, תעריך אותי, תעשה לי.. הצרכים האלו לגיטימיים אבל כשאנחנו במצב לקחנות החסר שלנו לא מתמלא לעולם. ומלבד זאת, לא נותר בנו מקום לראות את הצרכים שלו. כך יוצא ששני הצדדים יוצאים מופסדים וחסרים בקשר הרגשי.

בשביל לצאת ממצב של לקחנות ותביעה לקבלה נכונה ולנתינה, חשוב לדעת לתת לרגשות האלו מקום. להעניק לעצמך, לכל מה שמתחבא עמוק בלב, הכרה. אז כשלב ראשון, משחררים את הבעל מתפקיד המושיע ששמנו אותו ולוקחים את המושכות על החיים הרגשיים שלנו. פונים אלייך אישה, פנימה.

תראי אותה.

תראי את עצמך.

תשהי בחוסר הערך שאת מרגישה. אל תחששי, תדברי את זה מול ה’. תרשי לעצמך להיות חסרה ולהרגיש את הכאב, הפחד. תסכימי לחוש דחויה\לא אהובה\חסרת ערך ותעטפי אותך בחיבוק גדול, כי הכי בעולם מגיע לך לחוש אהובה ורצויה, ואת זה קודם כל- את מעניקה לעצמך. אני מציעה לך לפנות לעצמך בשעת הערב חצי שעה, שבה את שם בשבילך, מדברת עם ה’ על מה שאת מרגישה, על הצרכים, הפחדים, הרצונות הכי גדולים וכמוסים שלך ואת מה שאת מביאה באומץ. אחרי שאת רואה אותך, ולא מתנגדת לחוש את הרגשות הקשים והכואבים. את מתנקה, לומדת לאהוב את מי שאת, שהערך העצמי שלך לא תלוי במישהו חיצוני. ה’ אוהב אותך מאד, ושום דבר בעולם לא יכול ליטול ממך את הכתר הזה של בת מלך אהובה.

כשאת נותנת לעצמך את המקום הזה, את כבר לא תובעת. הרעב הגדול נרגע. וכשאת מקבלת את עצמך, יש עם מי לעבוד. כשאת בונה לעצמך אישיות, את ממגנטת אלייך את הגבר שלצידך והוא חוזר להתעניין בך. כן, כשאת אוהבת את עצמך, את נותנת לו הזדמנות לאהוב אותך.

אני מאמינה בכל ליבי שלשינוי שאישה עושה יש כח להפוך עולם. אישה משפיעה, וכבר אמרו חז”ל אישה בונה אישה הורסת. את, בכח השינוי שאת מייצרת בתוכך, משפיעה על בן זוגך. וכשאת משחררת אותו מהתפקיד של המושיע ומפסיקה לשנות אותו ולרצות שהוא יתנהג\יאמר\יחשוב אחרת כדי שאת תרגישי יותר טוב, הוא פנוי לראות אותך. להתקרב. כי כשמצפים מגבר ורוצים שהוא יפעל לפי ספר ההוראות שלנו ‘אתה צריך ל..’ ‘למה לא..’ ‘אני רוצה’ הוא מרגיש שמשתלטים עליו, גומרים לו את החמצן, וכדי לנשום הוא הודף אותך, הוא מתרחק ומתנתק. את מבינה? הוא אוהב אותך, רוצה לחיות איתך, אבל גם לחיות בעצמו. וכשאת פועלת את השינוי בתוכך, לוקחת אחריות על הרגשות שלך ויודעת להיות שם בשביל עצמך, הוא כבר לא צריך לברוח, להדוף. יש לו אוויר ואז כל מה שהוא רק רוצה זה שתהיי שמחה ומאושרת. הוא יכול לראות אותך ואת הצרכים שלך. את גורמת לו לרצות לחזור להתקרב אלייך.

את אומרת ‘אני לא רוצה להוריד ממנו ציפיות’. לצפות נכון זה אומר לשמוח כשהוא נותן, אבל כשהוא לא נותן אני לא שוברת את הכלים. אני מסכימה לעצמי להיות פגיעה. כי מותר לך לכאוב עם עצמך, להתאכזב, להיות מתוסכלת. לדעת לתת לעצמי חיבוק פנימי בלי לתבוע ממנו. לרצות ולא להכריח. לאפשר לו את המרחב שלו. וזה האיזון, שם אנחנו שואפות, לרקוד את הריקוד העדין הזה בין האני הנפרד לביחד: אני צריכה אותך אבל מאפשרת לך להיות מי שאתה. אני רוצה לקבל ממך אבל יודעת לתת גם לעצמי ומכבדת את הבחירות שלך.

ואת ענקית ומדהימה שאת עושה את התהליך הזה, במודעות והתמסרות. זה בכלל לא מובן מאליו שאת לוקחת אחריות על החלק שלך, מתאמצת ויוצאת מאיזור הנוחות. זה עבודת ה’ ממש, עבודה על המידות ויצירת כלי לקבל אור גדול שישרה בביתכם בעז”ה.

מצרפת לך שיר של נרקיס רבקה מחנימי:

אני יודעת שאנחנו מנסים

לבנות שפה גואלת.

יוצרים בהמשכים עולם רצוף

ריפוי ונחמה.

לא ברור למה, או איך בדיוק,

נופים חדשים מתחבאים ברקע,

עם האומץ לעוף הם נחשפים.

אתה: כן.

פשוט איתי.

מצמוצים קלים בסוף החושך

תמונות ממרחב אחר:

גבר ואישה משלבים כוחות,

פורשים מתוכם שמיים.

מאחלת לך מכל הלב שתצליחי למצוא שפה גואלת ואת האומץ לעוף, ויחד- תפרשו מתוככם שמיים.

תמר ש.