שלום לך, שואל יקר.

קראתי את המכתב שלך כמה וכמה פעמים, ובכל פעם הרגשתי מחדש את כובד המשא שאתה סוחב על הכתפיים. אני שומע בין המילים שלך גבר צעיר, אחראי מאוד, יסודי,

שמתמסר ללא לאות לבנות בית נאמן בישראל – בית של יציבות, של ביטחון ושל שקט. אבל במקום השקט הזה, אתה מוצא את עצמך במלחמה יומיומית,

לא רק עם המצב הכלכלי או עם הטילים שבחוץ, אלא עם תחושת בדידות צורבת בתוך הבית שלך.

לתחושת הבדידות מתוך עומס האחריות, יש איכות ייחודית משל עצמה, היא מתעצמת בנוכחות אשתך שהיית מצפה שתוכל לסמוך עליה. אתה שואל בכאב: למה רק אני מודאג?

זוהי בדידות שבקצה שלה מתפתחת המרירות שעלולה לכלות כל חלקה טובה.

יש לך גם חרדה קיומית מפני העתיד הכלכלי, ותסכול מצטבר מהצורך לחפור ולנדנד כדי להניע את אשתך לפעולה.

אתה מרגיש שכל הניהול של הבית עליך גם מול מציאות מאיימת (מלחמה באיראן), בזמן שאשתך נשארת בעמדת הילדה המוגנת והלא-מעורבת.

*

לפני שאגש לגוף העניין, חשוב לי לציין כי כל מה שנאמר להלן, הוא בגדר השערה ואפשרות בלבד. יש כאן מידי הרבה פרטים שחסרים בשביל התמונה המלאה.

קודם כל, אנחנו רואים את אשתך רק דרך הפילטר הביקורתי שלך.

לא ציינת את המעלות שלה ומה אתה מעריך ואוהב בה? האם יש לה קשיים תפקודיים אובייקטיביים (כמו הפרעת קשב וריכוז או קשיי ויסות) שאינם קשורים לדינמיקה הזוגית? איך היא גדלה, האם היא גדלה בבית שבו לא אפשרו לה להיות עצמאית? האם היא חוותה סוג של הגנת-יתר שהשאירה אותה פחות ממולחת? לא השלמת אפילו את הגרסה שלה לסיפור פערי השכר שכל כך זעזע אותך.

גם האינטראקציה ביניכם לא לגמרי ברורה לי. למשל, לגבי תהליך קבלת ההחלטות אתה כותב: החלטנו שאני אהיה אחראי. איך התקבלה ההחלטה, האם זו הייתה הסכמה הדדית מתוך הקלה, או מעין אולטימטום לאור הזעזוע שלך ממנה.

ואפילו בנתונים היבשים יש לא מעט סימני שאלה. למשל, כתבת שיצאת מהכולל בגלל הסיפור שלה עם השכר, אבל כעת אתה שוב בלימודים ולא מרוויח. מהו המסלול המקצועי שלך? האם אתה באמת מספק יציבות ופרנסה, או שאתה מצפה מאשתך להיות המפרנסת היחידה תוך כדי שהיא מתויגת על ידך כלא אחראית?

ומה החוויה של אשתך במצב הזה. איך זה מרגיש לה לחיות בלי כרטיס אשראי כי היא 'לא אחראית', ובעלה בודק אחריה כמה עלה החלב? האם הילדותיות שלה היא אולי בכלל מחאה פסיבית נגד אינטנסיביות ועוצמת השליטה שלך.

הדבר שהכי לא ברור לי הוא שאתה דיי נשמע בטוח בצדקת הדרך שלך. ואני לא יודע האם אתה מסוגל להטיל ספק בנרטיב של "אני הצודק ו(רק) היא הטועה".

אם באת לבקש עזרה רק איך לחנך את אשתך, איך לגרום לה להבין שהחיים הם לא משחק, אז אפשר לעצור את הקריאה כאן.

אבל אם אתה מוכן להתעמק ואולי לסובב את המראה אליך. גם אם זה כואב. קרא לאט לאט ובקצב שמתאים לך.

*

ברשותך, בוא ננסה להעמיק יותר בגופו של עניין.

כתבת דבר מטלטל, שעוד לפני החתונה כבר חששת מאד שתהיה לך אישה לא אחראית, שלא תוכל למלאות את הצורך שלך בעוגן של יציבות ואחריות. שאשתך לא תוכל לעזור לך בנשיאת נטל החרדה תחת עול הפרנסה והבית ומול העתיד הבלתי צפוי והכאוס של החיים.

כשנכנסת לקשר עם הפחד הזה, לא פגשת את אשתך כדף חלק, אלא כחשודה פוטנציאלית במימוש המחשבה הטורדנית הכללית – הפחד שתהיה לך אישה לא אחראית.

ממילא כל טעות של אשתך – ואולי היו כאלה בעניין השכר – לא נתפסה אצלך כמעידה אנושית אלא כהוכחה לכך שהסיוט הכי גדול שלך מתממש (מעין הטיית אישוש). זה הרגיש כאילו הקרקע היחידה שכל כך רצית לסמוך עליה רועדת.

העניין הוא, שבאופן לא מודע, הפחדים הכי גדולים שלנו הופכים ומגולמים בתיאטרון של חיינו. הפחד שלך הוא למעשה מעין תבנית פנימית שרק חיפשה מקום להתממש.

יש להעמיק רבות בפרדוקס הזה: איך קורה שהסיוט הכי גדול שלנו הופך למציאות הזוגית שלנו? זה נראה כמעט מיסטי, אנשים נמשכים, כמו פרפר לאש, ומשחזרים בדיוק את אותם דינמיקות ומצבים שהכי קשים להם.

מבחינה תורנית זה נוגע במה שנאמר: 'מה' אשה לאיש' ו'איש כפי מהללו' ואכמ"ל.

מבחינה פסיכולוגית, לעיתים אנחנו משחזרים את הדבר שממנו פחדנו כדי לנסות לנצח אותו הפעם (כפיית החזרה). לעיתים אף ישנו עונג מוזר שמתלווה לסבל שאנחנו משחזרים, למשל, עונג של שליטה כאשר העולם מתנהג בדיוק כפי שחזיתי, ולכן אני בשליטה, גם אם רע לי.

אז גם אם נניח שמלכתחילה יש לאשתך איזושהי נטיה או פוטנציאל לרגרסיה (נסיגה לילדותיות), יכול להיות שבאופן לא מודע בחרת בה גם בגלל זה. כי אז אתה תוכל לממש דרכה את תפקיד המבוגר האחראי 'שהוא בטבע שלך' (כלשונך).

זהו מנגנון של קרס ולולאה – הצורך שלך להיות אחראי פגש את הצורך שלה להישען. כלומר אולי הדבר שהכי פחדת ממנו הוא הדבר שאתה גם הכי זקוק לו.

מה היה קורה אם היית מתחתן עם אישה חזקה, דעתנית ואחראית בדיוק כמוך, האם היית עלול להרגיש מיותר או לאבד את השליטה.

אם מבחינה מבנית אתה נמשך ו/או יוצר דינמיקה שבה אתה המבוגר היחיד בחדר, הרי שהדינמיקה שבה אתה חייב שהיא תהיה כזו, היא חלק משורש העניין.

תוכל לחשוב האם אתה מכיר את זה מתקופות וממצבים אחרים בחיים שלך, שבהם לקחת אחריות על הסביבה ונהיית המבוגר האחראי היחיד באזור?

כשכתבת "להיות אחראי זה בטבע שלי" – עלה אצלי הרושם שאתה מגדיר את עצמך דרך לקיחת האחריות. זה מעניק לך תחושת ערך ודימוי עצמי, אולי גם במחיר של שחיקה מתמשכת.

*

מן הסתם, חשש קמאי כזה שגרם לך לפחד עוד לפני החתונה.. לא צץ בחלל ריק. יכולים להיות כל מיני עניינים בסביבה או בבית שמאלצים אדם להיות המבוגר האחראי בטרם עת.

זה נפוץ במה שמכונה הורות הפוכה או ילד הורי, כאשר למשל, אחד ההורים היה חלש, חולה, או לא מתפקד רגשית/כלכלית. ואז כבר כילד האחריות היא לא בחירה אלא הישרדות. ואז חוסר אחריות של האחר יכולה להיתפס כסכנה קיומית.

זה יכול להיות גם כהפנמה או הזדהות עם קול של הורה ביקורתי ונוקשה מאוד. מה שמפעיל סופר-אגו נוקשה (מצפון) אכזרי שלא מאפשר להרפות, כי להרפות פירושו להיות רע או עצלן.

לחילופין, זו יכולה להיות סביבה של מי שגדל בבית עם חוסר ויסות כלכלי או רגשי (או עם נטיה משפחתית מולדת כזו) שהוא מפתח חרדה מכל שמץ של אי-ודאות. מבחינתו, לדעת בדיוק כמה עולה החלב זה לא קטנוניות – זה הניסיון שלו למנוע מהעולם להתפרק.

אני מעלה את האפשרויות האלה כדי להזמין אותך לעבודה פנימית, כדי שתבין שאולי הבעיה היא לא רק מחיר החלב, אלא הצורך שלך בשליטה כמענה לחרדה עתיקה יותר.

*

ואיך כל זה מגולם בתיאטרון הזוגי?

כדי להבין לעומק, יש להכיר כמה מהחוקים הבלתי כתובים ביחס לזוגיות.

בכל זוג יש נטייה לקיטוב, שבו שני בני הזוג תופסים כל אחד איזשהו צד – כאשר אחד מושך ימינה השני שמאלה; כשאחד הולך למעלה השנייה למטה, שני הכיוונים אמנם מנוגדים אבל הם חסרי משמעות מבחינה חיובית או שלילית; פשוט קיימת נטייה במערכת זוגית לניגודיות וקיטוב.

בדומה לתהליכים של דינמיקה קבוצתית שבו כל משתתף מקבל תפקיד לפי נטיות ותכונות אופי מוקדמות, כך גם בין בני זוג ישנה חלוקת תפקידים המושפעת מנטיות מוקדמות.

בהעדר מודעות וגמישות, הקצאת התפקידים הזו עלולה לעבור תהליכי פיצול וקיטוב שהולכים ומחריפים עם השנים, תוך שהם מהווים כר נרחב לרגשות של תסכול, זעם והידרדרות באיכות הקשר הזוגי.

בזוגיות מיטיבה, פיתוח המודעות להבדלים מתוך גמישות משמש הזדמנות לצמיחה אישית, קבלה, התרחבות והפרייה הדדית.

עיקרון נוסף מלמד שבתוך חיי הנישואים ישנה חזרה למשימות שונות של התבגרות, וכל אחד מבני הזוג נדרש לעשות אינטגרציה מחודשת להיבטים פחות מגובשים או מוכחשים של אישיותו.

כלפי מה הדברים אמורים?

בכל אדם יש היבט ילדי והיבט בוגר. בזוגיות, למשל, כשאנחנו בעמדה בוגרת (פרוגרסיבית) אנחנו משמשים משענת, וכשאנחנו נסוגים להיבט ילדי (רגרסיבי) אנחנו מבקשים יותר להישען.

שני ההיבטים הללו עלולים להתקבע ולהפוך לפיצול לא בריא. ההיבט הרגרסיבי כולל התחפרות בעמדה ילדותית וקושי להתמודד עם תסכולים ומטלות החיים מתוך נסיגה הגנתית, ואילו ההיבט הפרוגרסיבי המוגזם יבוא לידי ביטוי, למשל, בקושי לבטא פגיעות, הזדקקות ורוך. כאשר שתי העמדות הללו מופיעות בקיצוניות או שלא בהתאמה לנסיבות, הן עלולות לפגוע באיזון הזוגי.

רוב בני הזוג בוחרים באופן לא מודע את אחת העמדות. כאשר אחת עלולה להיות "מבוגרת לכאורה" – מאולצת, כמו אנשים שלא הורשו מעולם להיות ילדים – והשנייה תתחפר בעמדה ילדותית כהיפוך תגובה, כדרך למצוא חן ולהיות בלתי מאיימת.

כמובן שיש לשתי העמדות אלו קשר חזק להבדלים מגדריים: גברים נוטים להפגין כוח, ידע ויכולת, ולכן נוטים יותר לכיוון ההגנות של פסאודו פרוגרסיה – להיות היודע, החזק, הבוטח. ואילו נשים נוטות יותר להתיילד ולגמד את עצמן, כלומר הן בעלות נטייה חזקה יותר לקוטב הרגרסיבי.

זאת ועוד, בדומה לחוק השלישי של ניוטון (חוק הפעולה והתגובה) הקובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל על הגוף הראשון כוח שווה בעוצמתו, אך מנוגד בכיוונו. כך גם באינטראקציה בין בני זוג: כאשר אחד מפעיל כוח על השני – הן בשיפוטיות וביקורת והן בדרישה לשינוי – השני מוצא את עצמו מגיב בהתנגדות באותה עוצמה.

לעיתים ניתן לראות את התגובה הזו מיד, כאשר ההתנהגות שמעוררת ביקורת מתחזקת והופכת לקוטבית, ולעיתים לא נראה זאת ברגע הראשון, מכיוון שהאנרגיה מכונסת, אבל אנחנו נראה זאת בהמשך בהיפגעות, הסתגרות ובמערכת יחסים עכורה.

(אגב, לעיקרון האחרון יש השלכה נוספת, כי כפי שכתבת אשתך חווה אותך במצב של דרישה מתמדת. מבחינתה אתה 'מנדנד', 'חופר' ומצפה ממנה להשתנות ולהיות בוגרת ואחראית לפי הסטנדרטים שלך, וזה כשלעצמו יכולה להיות סיבה שהיא תעשה "שביתה איטלקית"… מכיוון שאתה דיי פולש לטריטוריה שלה, העבודה שלה, הקשר עם המנהלת שלה, ניהול הכספים האישיים שלה, וכגודל הפלישה – גודל השביתה).

בכל אופן, המסקנה העולה מכל האמור היא שכאשר יש קונפליקט חריף בין בני זוג, נוצר הרושם כביכול בני הזוג הם ניגודים קיצוניים, כאשר למעשה הם ממלאים תפקיד קוטבי בקונפליקט משותף, כמו שני צדדים של אותו מטבע. כל אחד מהשותפים בזוגיות נדחק לחפש פתרון על ידי התנהגות של פיצוי יתר, הסלמה והקצנה כל אחד בכיוון שלו.

*

ובחזרה אליך, המשמעות היא שגם לך יש חלק שווה בדינמיקה שנוצרה.

יש בזה רובדי עומק שלא ניגע בהם בגלל מגבלות הפורמט. אבל יתכן שבתהליך לא מודע של הזדהות השלכתית, אתה כל כך פוחד מחוסר אחריות, עד שאתה לא מסוגל לשאת שום שמץ של חולשה או עצלנות בתוך עצמך. ואז אתה לא רק משליך את כל חוסר האחריות שקיים בעולם על אשתך. אתה גם פועל בצורה שלוחצת עליה להזדהות עם ההשלכה, בזה שאתה לוקח לה את כרטיס האשראי ובודק את מחיר החלב, אתה משדר לה: "את לא מסוגלת, את ילדה". התוצאה שהיא אכן הופכת לילדה. היא "שוכחת" כמה היא מרוויחה כי המרחב של האחריות תפוס כולו על ידיך. היא מגלמת תפקיד שהיה כמו תפור מראש עבורה.

מה שאומר, שמבחינת המציאות, ייתכן שלא פגשת אישה חסרת אחריות; אלא פגשת את החרדה שלך עצמך כשהיא מגולמת אצל אשתך. הדינמיקה הזוגית הזו היא "תיאטרון" שבו אתה הבמאי, וליהקת אותה לתפקיד הילדה.

כל זה מזמין אותך להתבונן פנימה. כשאתה רואה אותה עושה "פרצוף של בת 3", איזה חלק בך כועס עליה? האם יש שם גם משהו מההיבט הילדי שלך שלא הרשה לעצמו להיות ילד, חלק שאתה לא סובל בעצמך וקשה לך איתו? שאולי לא העז להגיד אף פעם "אין לי כוח"?

המשמעות היא שיתכן כי דרך הסימפטום שעליו אתה מתלונן על אשתך, תוכל לראות תמונת מראה שמשקפת דווקא את הקושי האישי שלך לתת מקום להיבט הילדי המוכחש.

למשל, האם אתה מעז להיות פגיע ולהציף צרכים ילדיים מול אשתך, או שאתה בעיקר מחפש איך לחנך ולתקן אותה להיות אחראית כמוך?

האם במקום להגיד לה מה היא לא עושה בסדר וכמה היא חסרת אחריות, אתה יכול לדבר את הלב שלך.

לא "למה לא התקשרת למנהלת?", אלא "אני מרגיש כל כך בודד ומבוהל כשאני רואה שהחשבונות נערמים, ואני צריך אותך כשותפה להישען עליה. אני זקוק לך כאשתי, ולעזרה מול חרדת אי־הוודאות שמעבר לאופק, אנא, תעזרי לי לחשוב איתך יחד מה אפשר לעשות".

כרגע המצב הוא שלא נשאר לאשתך מרחב מינימלי כדי לצמוח ולהביא לידי ביטוי את ההיבט הבוגר שלה. היא כביכול נאלצת להיות חסרת אחריות, משום שיש לה אפוטרופוס אבהי טוב שעושה את זה בשבילה, גם אם הוא מתוסכל תוך כדי.

ויכול להיות שכמו שאתה מרגיש שאין לך על מי להישען, גם היא מרגישה שאין לה מקום מינימלי להיות שותפה לידך.

לסיכום, ככל שאתה תופס יותר ויותר שטח של אחריות, אשתך נוטה יותר ויותר להתכווץ ולסגת. זה מעין ריקוד זוגי שבו אתה מנסה להדביר את החרדה באמצעות שליטה מוגזמת, בעוד אשתך מגיבה לשליטה הזו בנסיגה תפקודית, מה שמאשש את הפחדים העמוקים שלך, ונועל את שניכם בתוך ריקוד זוגי של תלות ומרירות.

*

אם אתה רוצה שאשתך תתחיל להיות שותפה, שתוכל יותר להישען עליה, אתה חייב לפנות לה מקום – להרפות ולסמוך. וזה החלק הכי מפחיד (!) כי לפנות מקום אומר שייתכן (וכנראה) שהיא תטעה: שהיא תקנה את החלב היקר, שהיא לא תשיג את המנהלת בזמן.

השאלה איזה מחיר אתה מוכן לשלם עבור שותפות אמיתית? מה יקרה כשתגלה שהדברים אינם מתנהלים לפי איך שהיית רגיל, איך תתמודד עם התחושה המדומה שבלי ההחזקה ההרמטית שלך, הכול עלול להתפרק.

האם אתה מסוגל לשחרר שליטה ולשאת את החרדה ולגלות שהעולם לא באמת יקרוס אם אשתך תנהל את ענייניה בעצמה?

אגב, לפעמים דווקא בן הזוג שנמצא בתפקוד־יתר אינו בהכרח החזק במערכת, אלא יותר מי שמתקשה לשאת אי־ודאות. או אז העשייה המתמדת והכמעט כפייתית הופכת עבורו לאמצעי להרגעה עצמית, ולא רק לפתרון בעיות ענייני ומושכל.

מכיוון שהדינמיקה הזו עמוקה והיא כבר התקבעה, יהיה קשה מאוד לשבור אותה לבד.

התובנה ברמה השכלית לא מספיקה, כי החרדה הקיומית חוסמת את היכולת הרגשית ליישם אותה. אתה זקוק ליד מקצועית מלווה שתעזור לך למצוא דרך לשחרר שליטה במינונים קטנים מאוד, בלי להרגיש שאתה מאבד יותר מידי מהביטחון הבסיסי שלך.

אתה יכול לשאול: איך עושים את הצעד הראשון בלי להרגיש שזה הימור מסוכן מידי? איך אני אמור לדבר איתה מהלב בלי שזה יישמע לה כמו עוד הטפה או נדנוד?

מטפל זוגי מקצועי ותורני יוכל לעזור לכם לכונן מחדש את ההדדיות והשותפות בניהול הבית – לאפשר נפרדות, כבוד ושותפות אמת.

שים לב כי בטיפול, תובנות כמו שכתבתי לך… מוטמעות בטפטוף לאורך חודשים ועוברות התאמה כל הזמן.

זה בסדר שלא תעכל את התשובה בבת אחת. קח את הזמן. וכשתמצא עוד כוחות – תמשיך.

*

הנה איך מתחילים לשנות את הדינמיקה בפועל.

כאמור, שינוי דינמיקה זוגית אינו מתרחש רק דרך הבנה אלא דרך התנסות בדפוסים חדשים.

כמה צעדים קטנים יכולים להתחיל תהליך כזה:

• לבחור תחום אחד בבית שבו אתה נמצא בתפקוד־יתר ואתה מקבל החלטה משותפת עם אשתך שאתה מפסיק לנהל אותו לחלוטין – בלי תזכורות ובלי פיקוח.
• להימנע מלתקן את הדרך שבה אשתך מבצעת משימות, גם אם היא פחות יעילה וגם אם אתה נורא חושש.
• להסכים שחלק מהדברים ייעשו פחות טוב לזמן מה, כדי לאפשר לשותפות להיבנות מחדש.
• לקיים פעם בשבוע שיחה נעימה סביב שתי שאלות: אתה תשאל, מה החזקתי השבוע לבד והייתי רוצה שלא אצטרך להחזיק לבד? ואשתך תשאל, באיזה מקום הרגשתי שאני נדחקת לפסיביות והייתי רוצה להיות פעילה יותר?
• לעצור לפני התערבות ולשאול: האם זה באמת הכרחי עכשיו, או שאני בחרדה ומתקשה לשאת חוסר שליטה?

דינמיקה זוגית משתנה דרך הרגלים קטנים שנבנים מחדש לאורך זמן. כאשר שני בני הזוג לומדים לשאת יחד יותר מהאחריות ומהמתח של החיים, נוצרת מחדש תחושת שותפות.

טובים השניים מן האחד.

שואל יקר, הכר בכך שהצורך האינטנסיבי שלך בוודאות ושליטה הוא מנגנון הגנה שלך מפני החרדה. טיפול יכול לעזור לך להבין למה אתה מרגיש שהכל יתפרק אם לא תאחוז במושכות בחוזקה.

אתה עושה המון, ובאמת מגיע לך להרגיש שיש לך שותפה למסע. אל תתייאש מהקשר החזק שיש לכם; דווקא מתוך ה'אושר' שציינת, אפשר לבנות קומה חדשה ובשלה יותר.

מתפלל איתך לבנין שלם מתוך שמחה ושלוות נפש.

איש ואישה זכו שכינה ביניהם.

חיים עוזר ה.