The Butterfly Button
אשתי יותר צול"ית ממני

שאלה מקטגוריה:

אני נשוי ב”ה שנה וחודשיים, זכיתי ב”ה באשה מקסימה ומסורה, אני מעריך אותה מאוד, ובהחלט כיף לי איתה, עד שמשהו משגע אותי ואז נתקע לי, ואני אסביר.
גדלתי בבית ממש שמור, אבא שלי נוהג להחמיר בכל דבר אפשרי, וכמובן שגם בטכנולוגיה, בצניעות וכו’, אני הייתי ילד ממש מרדן, ומלא מרץ,אני עם אופי חזק, ולא נבהל, הייתי עושה מה שאני רוצה, עפתי המון מהת”ת, היה לי קשה לשבת בשיעורים, וכשהרב’ה היה יורד לי לחיים הייתי יורד לו בחזרה, וכן למפקח, חוץ מהמנהל שממש הערכתי, ועדיין! אבל הוא ידע לכבד אותי.
כמובן שההורים שלי לא נהגו להבין אותי כ”כ, והפכתי להיות הילד הרע, והחוצפן, וכו’ והאמת שמסתמא הם צודקים!!
 וגם בהמשך בישיבה קטנה.
הייתי בחור מוכשר והייתי בישיבה ממש טובה, אבל מרדן, למדתי טוב, עד שירדו לי לחיים על שטויות, על איחורים וכדו’, ואז מיררתי את החיים של כל הצוות, עד שהם החליטו שאין להם מה לעשות איתי, הם לא כ”כ יכלו להעיף, אבל דיברו עם ההורים שלי, שזהו זה!!
כמובן שההורים שלי שמעו והסכימו, ביררו לי על ישיבה אחרת, זה היה ישיבה לבחורים מתקשים, ואני התביישתי לעבור לשם, אבל בסוף הסכמתי לנסות והוקסמתי, הייתי שם שנה וחצי, ופשוט השתניתי, הר”י והרמי”ם פשוט אנשים מדהימים, קיבלו אותי כ”כ וידעו להסתדר עם השגעונות שלי, והשטויות שלי, ופשוט פרחתי, למדתי כמו שצריך, והכל היה פשוט פצצה, הגעתי ל”אור ישראל הגדולה” וגם שמא בתחילה למדתי טוב, עד שבקורונה נשברתי, ופשוט יצא לי כל החשק, למדנו בטלפון בבית, וזה לא היה בשבילי בכלל, (אני עם הפרעות קשב) אמנם בלימוד אני הייתי מתגשמק ולומד, אבל עד בטלפון. ואח”כ גם כשחזרתי לישיבה כבר לא הייתי אני, מפה לשם, ועזבתי את הישיבה.
אחרי שבועיים שלושה מצאתי לי ישיבת קיבוץ בהקמה, הלכתי לראות, איפשהו באמצע ההרים, פאנן כזה, אמרתי יאלה, נלך לנסות, הלכתי לשם והייתי בין כותלי ה”תיבת נח” כמו שאומרים המשגיחים אמנם לא למדתי מדי הרבה אבל הייתי במקום טוב, עם בחורים ברמה, עד שיום אחד הראש ישיבה דרש ממני ללמוד יותר, ולהודיע לו כל פעם שאני יוצא, וזה ממש לא התאים לי, והחלטתי שאני עוזב.
חזרתי הביתה, אבל לא השתעממתי, מצאתי לי מילוי מקום בבי”ס של חינוך מיוחד, והייתי מורה או סייע בבי”ס, נהניתי מהאווירה ומהמקום, תוכ”ד ממש באקראי, או שנקרא לזה בשמו “סיעתא דשמיא” ניגש אלי אחד המלווים בהסעות, תוכ”ד שאני יושב בחדר מורים וממלא מבחן בקורס חובשים של מד”א, הוא התעניין, הוא ראה מה אני עושה, והוא אמר שיש לו איזה אחיינית שמתאימה לי, אני שלא הייתי בשידוכים בכלל, אמרתי לו שאני לא בעניין, הוא לקח את הפרטים של ההורים שלי, והעניין נשכח מליבי.
אחרי תקופה החלטתי לנסות שוב ישיבה, אבל בשוויץ, טסתי לשוויץ, לראשונה בחיים, היה בהחלט חוויה, למדתי טוב, אבל אחרי שחזרתי, חזרתי חזרה לביה”ס שוב, ועבדתי שם.
מאז שעזבתי את הישיבה, הייתי בחור שמור מאוד, אבל בהחלט נפתחתי קצת, במושגים שלי, הייתי עם שיומי חצי טאצ’ ותקופה גם עם סמארטפון, אבל כמובן שמור כהוגן. היו כאלו שהרימו גבה, אבל אותי זה לא עניין בכלל.
חודש אחרי שחזרתי, אחרי התייעצות, החלטתי לצאת לשידוכים, אבל רציתי בחורה עם ראש בריא, שתבין אותי, שנבנה ביחד בית שמור, בית ברמה, אבל בהחלט הרגשתי שאני צריך משהו פתוח יותר, משהו מכיל יותר.
היו לי כמה הצעות, אבל אמא שלי הציעה שנחזור להצעה שהוצעה, היא ביררה בזמנו, והייתה ממש מרוצה, שאלתי אותה האם גם לרוחי 🙂 והיא אמרה שכן, שמחתי נורא, ביררנו שוב, שאלתי את מה שרציתי, ונפגשנו.
הפגישות ניו זורמות וכיפיות, פטפטנו על המון נושאים, וכמובן על הנושאים שחשובים לי, דיברנו על סגנון, על הלימוד, והיה ממש כיף וזורם, ואמרתי לה שאני מאוד רוצה לזכות לחזור לפחות לחצי יום ללמוד, והיא שמעה ונהנתה.
היו כמה דברים שהציקו לי, היא איטית יותר ממני, אני אומר משהו ולוקח זמן עד שהיא מבינה או שאני צריך להסביר שוב, וגם הפריע לי המראה שלה, היא רחבה, היא אמנם עשתה דיאטה וזה יותר טוב אבל זה הנטייה שלה, אבל אחרי שהתייעצתי אחרי פגישה נוספת נהניתי מאוד, ובפגישה רביעית כבר סגרנו, הייתי בריגושים, ממש שמחתי שזכיתי בה, באמת מיוחדת במינה, בתקופת האירוסין שוב הפריע לי המראה, וגם בפגישת סגירה היא הגיעה עם איזה בגד שישב עליה לא טוב, וזה הציק לי מאוד, אבל כשהתייעצתי אמרו לי, שזה בסדר, ואחרי שמכירים את כל המכלול יותר טוב זה פחות תופס מקום וכו’, קיבלתי והמשכתי ב”ה.
התחתנו בשמחה ובששון, אחרי החתונה רציתי להיות בכולל, לא כמו עבודה מחייבת שצריך לדפוק 8 בבוקר כל יום, הלכתי ללמוד בישיבה האחרונה שלי, כמה שלמדתי, אבל הייתי שם יום שלם, הייתי חוזר בערב, אזור 6, ואז היה לנו ערב שלם להיות יחד, והיה מקסים.
בימים שהיא היתה בחופש, היא כל פעם התחננה שאני אשאר, כי לא הייתי בכולל שמחייב לבוא, ואני נשארתי, בהתחלה חשבתי רק בשבוע הראשון, ותכל’ס זה נשאר גם שבוע אחרי, ואחרי…
אשתי נכנסה עם קצת כסף, ואני עם עוד קצת, חלק השקענו בדירה שקנינו, אז תקופה מסויימת לא עבדתי והסתמכתי על מה שיש, אחרי תקופה שהייתי צריך כסף, וההוצאות גדלו כי אנחנו שילמנו משכנתא, ולא הצלחנו להשכיר את הדירה, אז שילמנו גם שכירות וגם משכנתא, וגם… וכמובן שרוצים להתפנק בהתחלה…
כשזה הגיע למעשה וחיפשתי עבודה, היא טענה פתאום שהיא רוצה שאני אלמד חצי יום, ואמרתי לה, והיה לה טענות רק בעבודה כזאת ולא כזאת, כי היא רוצה רק משהו תורני, וביחד עם זה, היא רצתה שאני אלך עם כובע וחליפה ביום חול, וזה ממש מפריע לה וכו’, ולי זה ממש לא התאים, אז יצאתי איתה, וניסיתי להסביר לה שזה קשה לי ולא מתאים לי, היא עיקמה את האף, ו”הסכימה”. אבל היא אמרה שאם כן, היא ממש תשמח, והביאה לי דוגמאות מכל הדודים שלה וכו’.
פתאום גיליתי שאני מה זה רגיש, וקשה לי לראות אותה עם הפרצוף העצוב הזה, ולמרות שהגיעו לי הצעות עבודה מכל מיני מקומות סירבתי, והלכתי להיות שוב בחינוך מיוחד, למרות שלא רציתי, כי לא היה לי ברירה אחרת.
כמובן שעזבתי שם, ועברתי ל… ול… והיום אני בלי עבודה, ומתוסבך!!
אז מה אני שואל בעצם?שמתי לב שזה לא רק עבודה, ולא רק כובע וחליפה, זה משהו הרבה יותר כללי, היא לא מוכנה לקבל את הסגנון שלי, אז אני משתדל להבין את הקושי שלה, את הוסר נעימות, אבל מה אני יכול לעשות? היא מפחדת שאם אני אלך לעבוד ב… אז אני אפתח יותר, ואז הילדים יקבלו מושגים ח”ו. אני מרגיש שהיא לא סומכת עלי, היא מרגישה שהיא צריכה להחזיק את הבית בידיה, כי אם לא, אז ח”ו אני עלול להרוס אותו.הנקודה שעוררה אותי, ופתחה בינינו את הנושא, היתה מקרה מעניין, יום אחד הכנו אוכל יחד ואני חתכתי את הבצל, בסוף החיתוך באתי לפנות את הבצל לצלחת בשרית, והתבשיל פרווה, היא קפצה ותפסה את הצלחת, “היי זה בשרי” אז אמרתי לה, “מותק, זה בסדר” והיא בשלה, “אבל זה בשרי” ואז שאלתי אותה, “את לא סומכת עלי? היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות, ואז היא אמרה, “בטח שכן, רק חשבתי שהתבלבלת, אז הזכרתי לך” אני לא יודע למה, אבל הרגיש שזה לא רק תזכורת, אז אמרתי לה, תחשבי על זה ונדבר על זה בהמשך, כשדיברנו על זה, היא הבינה על מה אני מדבר, אבל היא טענה שזה בגללי, כי אני שובב, ומתנהג כאילו אני קטן, אז קשה לה להעריך אותי ולסמוך עלי. קיבלתי את הטענה, וביקשתי ממנה שתחשוב מה בדיוק גורם לה להרגיש ככה, עדיין לא דיברנו על זה, אבל אני מרגיש שהיא פשוט רוצה אותי אחר, היא רוצה שאני אהיה, כמו…. ,זה לא רק זה, זה עוד המון דברים, שהיא אומרת לי, אל תעשה ככה, אל תגיד, תלבש, תעשה…ואני שואל, היא צודקת, אולי באמת אני לא בסדר, ואני צריך להרשים אותה יותר בישביל שהיא תסכים לי להיות הגבר בבית? או להביע דעה? או שיש משהו אחר שאני לא מבין ?? דבר נוסף שמציק לי, באותו עניין, זה הביגוד שלה, וגם סתם כל הטיפוח שלה, אני רוצה שהיא תשקיע בעצמה יותר, אני רוצה שהיא תתלבש עדכני יותר, וסגנון גם יותר פתוח, כמובן צנוע והכל, אבל לא עם חומרות וסייגים. ויותר זה מציק לי בגלל המבנה גוף שלה, שזה יגרום לי לראות אותה יותר טוב.ולדעתי יש פה שני נקודות, א. היא באה ממשפחה שהאבא יותר פתוח בראש, אבל האמא שמרנית יותר, וכל היום יש נייעס אצלם בין האחיות, מה היא? והוא יותר פתוח, והיא יותר צולי”ת, וזה משגע אותי, למה צריך לחפור לשני בצלחת, זכותו לעשות מה שטוב לו, ואני  מרגיש שזה חלק ממה שתוקע אותה, כי לא נעים לה לעשות משהו שונה, למרות שיכול להיות שהיא רוצה ללבוש אחרת.ב. יום אחד היא הסתובבה בבית, עם חצאית מקורזלת ואיזה חולצה ישנה, אז שאלתי אותה מה קרה? אז היא אומרת לי, מה הבעיה אני בבית. ואני חושב לעצמי, ובבית לא צריך? אני כן משתדל להתחשב, ורוב הפעמים שאחנו יוצאים חשוב לי שיהיה לה הכי נוח, אז אני אומר לה שתצא עם מטפחת, למרות שיותר יפה לה עם פאה, כי בא לי שיהיה לה נוח, אבל מפריע לי שזה מוזנח כזה. איך אני יכול לומר את זה?אולי זה לא בסדר שזה מפריע לי, והיא אמורה להיות הכי יפה בעולם איך שהיא, אבל אני מרגיש שזה כן מציק לי, אולי יש משהו שיכול לעזור לי?אולי אני אמור להיות יותר בסגנון שלה, אבל מה אני יעשה שזה קשה לי, אולי בגלל הילדות וההורים שלי, אני רוצה בית של תורה, אבל בית שנותן יותר מקום, שמאפשר יותר, או לא יודע בדיוק מה, אבל קשה לי עם הסגנון הזה, השמרני והקפדן הזה.והכי משגע אותי, שכל פעם שיש משהו שמפריע לי, זה הורס לי את האיזון, זה פשוט משבש אותי וקשה לי להינות מכל הטוב שיש בה, צף לי הסגנון והלבוש, וקשה לי עם השכל היותר איטי שלה, למרות שאני לא רציתי אשה חכמה במיוחד, והעדפתי אשה עם פחות שכל ויותר רגישות.
סליחה על האריכות, והבלבול, לא ידעתי איך לכתוב, והסתבך לי, אני מקווה שזה מובן מספיק.תודה רבה על התשובות שאתם נותנים, ועל המיזם האדיר, אני ממש נהנה לקרוא את התשובות, מחכים מאוד.

תשובה:

שלום לך שואל יקר.

קראתי את שאלתך. והתרגשתי.

התרגשתי מאדם, איש יקר, שמסוגל היום, בעידן הכל כך המוני וחיצוני, לעשות התבוננות פנימית בצורה כנה כל כך.

אדם שמצליח לספר את סיפורו , במילים ישירות, בלי הצטעצעויות מספר מי אתה, מה היו הנפילות שלך, למה, ואיך קמת מהן. כפראפרזה לביטוי תמונה אחת שווה אלף מילים, הייתי אומר שלספר את עצמך בצורה בהירה כל כך שווה כמו טיפול רגשי של ממש.

ניכר ממילותיך כי אתה אדם בעל מודעות עצמית גבוהה, באת ממשפחה עם קו מסוים, בחרת ללכת בדרך מעט שונה מהקו ההוא. נפלת, קמת, תפסת את עצמך בידיים, בנית את עצמך יפה כל כך בצורה מעוררת השתאות.

החלטת מהם הגבולות של תמונת חייך ובנית את הקן שלך, על סמך גבולות אלה. שמת את העיקר בראש מעיינך ואת שהחשבת לטפל השארת לסוף.

התחתנת, הקמת בית, והנה, מהאישה שכל כך ציפית שתמשיך איתך את התמונה הבהירה שטווית במו ידיך, אתה מקבל שדרים ש-אופס, משהו כאן לא זורם כמו שהיא רוצה, אתה דמיינת אישה שתנגן איתך יחד את מנגינת חייך בהרמוניה מופלאה, ופתאום, אחד התווים החל לצרום, והנה אתה מגלה כי זו לא מעידה רגעית, זו תופעה!.

עכשיו, דמה בנפשך, איש יקר, שני אנשים המתיישבים יחדיו אל מול פסנתר כנף עתיק ומרהיב. הם מתחילים לנגן, ללא תאום, ללא היכרות מוקדמת. איזו מנגינה תצא? מה הסיכוי להרמוניה? ולחילופין- לצרמוניה?

תסכים איתי שבכדי לייצר מנגינה משותפת, יש צורך בהרבה תכנון, גמישות, הכלה, למוזיקה שפועמת בליבו של האחר.

עומד אתה חודשים ספורים אחרי חתונתך, אחרי הקמת הבית שעתיד להיות תשתית לכל עתידך. וכשאתה שומע את הזיוף הראשון ברור הוא כי פחד יציף את ליבך, וחשש. מה יהיה? כך יראה עתידי?

דע, כי נישואין הם עבודת חיים ארוכה ארוכה, שבה איכות החיים משתבחת עם עבודת המידות שלנו. זה המקום היחיד שככל שתתן יותר, תקבל יותר.

אתה מתאר את אשתך כ’צולית’ יותר ממה שתכננת, זה קשה. דמיינת אישה שתחלום איתך את חלומותיך, שתשאף את שאיפותיך, והנה, בדיוק במקום בו אתה מייחל להבנה ולהכלה, היא תוקעת מקלות?!

תיארת איך אתה מרגיש את חוסר האמון שלה בך, איך אתה מרגיש שהיא נותנת לך שדר של- ‘לא סומכת עליך’, וכל כך תכננת אחרת, רצית מישהי שתרצה בך כמו שאתה, שתעריך אותך באשר אתה – אתה.

כתבת גם על הקושי שלך בצורת הלבוש שלה, בחוסר הטיפוח היחסי להרגלך מבית אמא, סיפרת שניסית להעיר על כך אבל היא טוענת ש’זה לא צנוע’.

אתה רוצה את הטיפוח מבית אמא, אתה ר ג י ל להתנהגות מטופחת יותר ומדקדקת יותר בלבוש, אתה מסתכל עליה בעין ביקורתית משהו, למה את לא אחרת?

לפעמים אנחנו שרויים בנקודת מבט שלנו, איננו מסוגלים לראות את אותו סיפור מזווית מבט שונה, אשתף אותך מה ניכר משאלתך:

אשתך, לפי מכתבך, חווה גם היא חוויה דומה.

היא רוצה את ההחמרות מבית אבא, היא ר ג י ל ה להתנהגות מקפידה יותר ומדקדקת יותר בהלכה, היא מסתכלת עליך בעין ביקורתית משהו, למה אתה לא אחר?

תשאל אותי, איש יקר, מה עשיתי פה? סתם העליתי על נס במקום בעיה אחת שלך, שתי בעיות, של שניכם?

אענה לך.

אלו לא שני אתגרים שונים, זהו אתגר אחד משותף.

אתגר שמצוי בכל בית, מלווה זוגות רבים, ואצל זוגות טריים במיוחד. בתחילת דרכם הם מרגישים ממש כמוך, שחשך עליהם עולמם.

מקריאה לעומק את שאלתך, ניתן להסיק כי הסיפור פה הוא לא בעיה של מהות, יש לכם פער בריא כמו שיש להרבה זוגות.

הפער ביניכם הוא הגיוני לגמרי, והוא אף לא ממש גדול. בסך הכול לשניכם שאיפות דומות ומטרות זהות.

העניין הוא הגישה לפערים הללו,

ברצוני רוצה לתת לך כלים לשנות את הגישה, כלים שיגרמו לגישה שלך לפערים להיות בריאים יותר, ואף יסייעו לך לגשר בהצלחה עליהם.

נישואין הם תהליך.

לא משנה מה צורת הזוגיות של הוריך, (בעינך) מה שאתה רואה היום, זה לא מה שהיה אי אז חודשים ספורים לאחר חתונתם.

היום הם יודעים על פה את כלי העבודה איש של רעהו, ומכבדים גם את המאווים והרצונות היותר עמוקים של השני.

היום הם לא מתנהגים בלחץ.

כשאתה פוגש אצל אשתך בלבוש פשוט יותר ממה שתכננת, אתה ניכנס ללחץ.

כשהיא פוגשת אצלך דקדוק הלכה פחות יותר ממה שתכננה, נכנסת גם היא ללחץ.

מתנגחת היא בך, מתנגח אתה בה.

והכל למה?

אתם לחוצים. לחוצים, שמא כך יראו חייכם לעולם? זהו? אירוע סתימת הגולל על חלומותיכם?

בכנות, זה מלחיץ.

אבל מלחץ- יוצא רק רע.

בעת לחץ אנחנו מגיבים בצורה שונה ממה שהיינו מגיבים בזמן רוגע.

דמיין יצור מכוכב אחר, משיח לך לתומו שכרגע אשתו מתלבשת בצורה ‘צולית מידי’ , מה היית עונה לו?

איך היית מייעץ לו להגיב?

מן הסתם תגובתך הייתה שונה שוני רב, מאשר תגובתך שלך בשעת מעשה.

מניח שהיית מייעץ לו לתת ביקורת מכבדת שמעודדת לעשייה.

כשמדובר במישהו אחר, אנחנו לא מעורבים רגשית בתמונה, וכך מרכיב ה’לחץ’ יורד מדרך התגובה שלנו, ולכן צורת הפעולה שלנו חכמה ומושכלת יותר.

שאל את עצמך, הלא מדובר בי עצמי, אני לא ‘יצור מכוכב אחר’, איך אוכל להוריד את מרכיב הלחץ, ולהתבונן על אשתי בצורה רגועה יותר ומושכלת?

אתן לך להבין זאת באופן נוסף, חשוב, איך היית מייעץ לאשתך לנהוג בך, בעניין הקפדתך על הלכה שככל הנראה מפריעה לה?

הרי וודאי הוא שלא היית מייעץ לה, ‘שלא יהיה אכפת לה’, אי אפשר, זאת היא.

ואת זה לא ניתן לשנות.

אני בטוח כי בראשך יש רעיונות למכביר, איך היא הייתה יכולה להסב את תשומת ליבך בדרכים נעימות יותר. הלא כן?

הרגשנו שוב איך ביקורת יכולה להיות פחות דוקרת ויותר מדרבנת.

נשאר לנו לברר איך עושים את זה, כאילו היינו מ’כוכב אחר’.

נשאלת השאלה מהם הכללים לביקורת בונה? ביקורת לא לחוצה, לא מטיחה, לא משתקת?

במילים אחרות- איך נוכל להשפיע על השני?

ישנו מודל נהדר הנקרא ‘מזג ארץ’ (מקום, זמן, גישה, אירוע, רגש, תגובה), המודל עוזר לנו לייעל את ההערות ואת הביקורת שאנו מפנים לזולתנו, ולהופכן לביקורת בונה.

אסייג ואומר, שלשנות את השני, אי אפשר, אפשר לעזור לו לעזור לנו, ולהתקדם לעברינו.

חלקו הראשון של המודל מתייחס ל-מקום.

כשאתה רוצה לתת ביקורת למישהו שים לב למקום בו אתה נותן את הביקורת, לומר ביקורת במקום לא מתאים מוציא את האפקט הטוב של הביקורת, והופך אותה לבלתי קבילה לחלוטין.

דמיין את אשתך מטיחה בך בשולחן השבת אצל הוריך על הכלים שלא שטפת אתמול, לעומת זאת דמיין אותה באה אליך בערב רגוע, אחרי סיום האירוע, ומצרה על כך שהייתה רוצה ממך יותר עזרה בבית…

דיברנו על מקום ויחד אתו ניתן להוסיף זמן, לומר את הביקורת במקום מתאים, וזמן מתאים, שלשני תהייה אוזן קשבת ולא בזמן או במקום בו השני איננו פנוי לכך.

נוסיף את עניין הגישה.

ישנן מספר אפשרויות כיצד להעיר לזולת.

ניתן לומר ביקורת באופן שמציג עצמי כחסר ואת השני ככזה שמסוגל למלא את החסר. וניתן להציג את השני כאדם רע ואותי כאדם טוב.

קל יותר לקבל את עצמי ככזה שמסוגל לעזור ולמלא חסר, מאשר ככזה שעושה רע.

אדגים: אפשר לומר: ‘רק אני עושה הכול בבית הזה, אתה- פרזיט שלא עושה כלום, לא יודע להזיז אצבע. אוף..’ ואפשר: ‘אתה יודע, כשאתה מושיט יד בבית פה, זה עושה לי הרגשה מאוד טובה של שותפות, כשאתה לא עוזר זה מרגיש לי מאוד בודד’

הוצאנו את השני בסדר ואת עצמינו כחסרים וזקוקים לעזרת השני, הרבה יותר כיף להיענות כך להערה. אפשר לומר זאת בקצרה, נדגיש כמה אני זקוק, ופחות כמה אתה נוראי.

החלק הבא הוא ‘אירוע’- ישנה נטייה, (יותר נשית, אבל גם אנחנו הגברים לוקים בה…) להכליל את כל העבר בזמן שנותנים הערה, מעין גושפנקא להערה שלנו, שיהיה לה על מה להתבסס.

דמיין את עצמך מקבל מטח ביקורת וזעף ממישהו, הדבר הראשון שקורה, זה מנגנון הגנה של נעילה. “אוקי..”, “שתמשיך לדבר, אני לא מקבל…”

איך אפשר למנוע מהמנגנון הזה לפעול?

להעיר ממוקד על אירוע ספציפי שקרה. לא להתחיל להוציא מהגנזכים את כל המקרים שיאששו את טענותיך, אלא להפך, לדבר על אירוע מסוים שבו היה ניתן להתנהג אחרת. לדעתך.

(חשוב גם על התשובה שאתה רוצה לקבל ממושא הביקורת על אירוע מסוים, אפשר לדון. אבל על כל החיים אחורה, אין לה באמת מה לומר, חוץ מלהינעל, ולחזור לסדר היום לכשתירגע.(: )

החלק הבא מדבר על רגש.

שוב, חשוב מה קורה אצלך כשאתה מקבל ביקורת, ואיזו ביקורת מתקבלת אצלך ביתר קלות.

דיברנו קודם על עניין הגישה, לדבר עלי כחסר ולא על השני כמציק. נוסיף לזה את עניין הרגש לומר לשני איפה ההתנהגות המסוימת פוגעת לי ברגש. במקום: ‘את רואה בי רק רק רע כל היום’ – ‘עצוב לי שאת רואה בי דברים שליליים’.

תקרא את זה, אפילו בקול, ותרגיש כמה זה יותר רך ומעודן כשמכניסים לשם רגש.

והדבר האחרון שוודאי יתיישב על ליבך הוא ‘צורך’- לדבר על צורך, במלים אחרות- מה ‘תכל’ס’.

מה אתה רוצה ממנה למעשה. ‘הייתי שמח אם תוכלי ל…’ ‘יעזור לי אם..’.

בשאלתך הצגת את הקושי של הפער בינכם.

בתשובתי ניסיתי לתת לך כלים להתקרבות, כלים ללמידת שפת ליבו של האחר, דרך להבין תוך כדי נגינה את המוזיקה הפועמת אצלו ודרכים להצטרך למלודיה.

מאמין שכשאתה קורא את הכללים הללו ‘מזג ארץ’ הם נשמעים לך מעושים משהו, אבל דע, כי ככל שתתאמן, המילים הללו והניסוחים האלה יכנסו לך לז’רגון, והאוירה הטובה והרגועה תשכון בעז”ה לבטח בבתיכם.

מתפלל להצלחתך בכל.

דניאל אברהם.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

לבעלי יש התפרצויות עצבים וזה איום ונורא!
עצוב לי. אני כותבת ובוכה מבפנים. אני נשואה כשנה וחצי לאדם מאוד מורכב. מצד אחד טוב לב, אוהב אותי מאוד , דואג לי, אבא נהדר, מרים אותי כל הזמן, אדם מאוד חביב, יש בינינו אהבה מאוד מאוד גדולה. כשאנחנו בטוב אנחנו בשיא. מצד שני הוא סובל מהתפרצויות עצבים. לא אלימות...
בזיונות !!!!!!!
תודה מראש,אז ככה…בקצרה: נפשי העדינה מרוסקת לחלוטין,אני שבר כלי ממש,מכיוון ש-ללא גוזמה…”פגעו” בי אנשים,ועדיין,במשך כל חיי (43),וגם פוגעים לחינם כביכול…ואני בסה”כ בנאדם…ואני יודע ומאמין,שהכל משמיים,בצדק,ולטובה,ולכאורה להפגע זו בעצם גאווה סרוחה מצידי,ואני מסכים! כי אין רע יורד מן השמיים כידוע…ועלינו לקבל באהבה,ואני מוחל לכולם,והלוואי שגם ימחלו לי!! ואני גם מודע למעלת...
כיבוד הורים של אמא נרקסיסטית הוא אפשרי?
לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל. לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם...
מה המטרה שלי בחיי נישואין? למה זה שווה לי?
שלום ותודה על האופציה לשאול ולקבל תשובה מקצועית, אני בחורה חרדית מיינסטרים בת 20 ברוך ה’ חברות מתחילות להתארס, אני יודעת שבקרוב אתחיל לשמוע שידוכים ואני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי זה… אני לא רוצה להתחתן “כי כולם מתחתנים, אז גם אני…” – זה הדבר הכי משמעותי בחיים-להתחתן- והייתי...
עבודה עם גברים שגורמת לי לחששות
אני מרגישה רגשות אשמה כלפי עצמי. לפני כחצי שנה התחלתי לעבוד בחברה חרדית שאומנם שומרת על כללי הצניעות אך בהחלט יש הרבה שיחות עבודה בין הגברים והנשים. אני לא עבדתי בעבר בעבודה שדרשה ממני שיחות עם גברים וכעת אני נדרשת לבצע לא מעט שיחות כאלה. לפעמים בצוות ופעמים בפגישות יחידניות...
פגועה מבעלי עד עמקי נשמתי
אני ובעלי נשואים 5 שנים עם שני ילדים . נישואים לא טובים . שנינו אנשים מאוד לא קלים . הדבר היחידי שטוב שיש לנו זה הילדים . מבחינתי זה גם הדבר היחידי שמחזיק אותנו יחד. יש בינינו פערי מנטליות . כמו כן בעלי הוא אדם כעסן. הכעס מתגלה בשבת כשאין...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן