שלום שואל יקר!

אודות השאלה

שאלותיך המנומקות היטב, מעידות על כנות ואומץ לשוב אל הבסיס ולשאול אפילו את השאלות הפשוטות ביותר. רק כאשר אנו אמיצים מספיק בשביל לשאול, יכול להינתן לנו המפתח להבנה ולחיבור אמיתי עם חיינו, עם בחירותינו ועם התורה ונותנה.

אין ספק שהפער בין הגדרת האיסור כחמור מכל העבירות שבתורה בשולחן ערוך, עומד בניגוד משווע לכך שהוא לא נזכר במפורש בתורה, באופן אולי חסר הקבלה במצוות אחרות.

הצגת היטב כיצד תפיסה מכאנית בלבד של האיסור אף היא נכשלת במבחן פרטיו: לא יכול להיות שנושא האיסור הוא פריה ורביה בלבד, משום שהאיסור תקף גם כאשר האדם כבר פָּרָה ורָבָה. לא יכול להיות שהאיסור הוא משום שאין אישה הנהנית בהוצאת הזרע, משום שאף אם האישה איננה נהנית ואיננה יכולה לפרות ולרבות מביאה זו – עדיין לא נאסרה הביאה (במאמר המוסגר, אני מניח שאתה מכיר את הסוגיה של בני תשע מידות, שביאה כמו זו שתיארת נכנסת לתחומה, שהרי אין בה “רצון שניהם ושמחתם” כלשון הרמב”ם בהלכות דעות פ”ה ה”ד, ועדיין אין ספק ש איסור הוצאת ז”ל אין כאן).

לא יכול להיות שהאיסור הינו רק משום שהאדם נהנה מתאוותו יתר על המידה, שכן אז היה על הוצאת ז”ל להיות במעמד של אכילה יתרה או תשמיש יתר, ולא היו חכמי התורה מתייחסים אליו כאל רצח.

שאלתך נוגעת בשאלות עמוקות ומגוונות בדרכי התורה וההלכה, למשל: האם עיקר ההלכה הוא המסגרת החוקית או התוכן? האם בהכרח אורח החיים שהתורה והמצווה באה לעודד יתממש בכל מקרה בו האדם יצעד על פי ההלכה או לאו? ומהו היחס בין תורת הנגלה לתורת הסוד?

הגוף: קודש או חול

משפט אחד בשאלתך צד את עיניי, והוא יכול להוות מפתח לגשת לסוגיה כולה. כתבת: ידוע שאלוקים רוצה שלא נהיה גופניים. דווקא את משפט זה לא חתמת בסימן שאלה, אלא בסימן קריאה.

אבל לדעתי צריך לשים על משפט זה סימן שאלה גדול: מהו מעמד הגופניות ביחס לקדושה? האם האדם יכול להיות מחובר לחומרי וגם להיות קשור לאלוקי? תשובות שונות לשאלות הללו ניתנו במרוצת ההיסטוריה על ידי דתות שונות ומורים רוחניים רבים, אולם נדמה שאף תורה אחרת לא צללה לעומק שאלה זו כתורת הסוד היהודית, המהווה כולה פירוש לתורה הנגלית – שבכתב ושבעל פה. שאלה זו הינה אחד מן הצירים שסביבו סובבת תורת הסוד כולה. בדרך אחרת ניתן לומר שכשאר אנו נכנסים בשערי שאלה זו, אנו נכנסים בשערי תורת הסוד.

הגוף ותורת הסוד

במקביל, נדמה כי אין עבירה שתורת הסוד עוסקת בה יותר מהוצאת זרע לבטלה. כל כולה של תורת הסוד מושתת על זוגיות וזיווג.

אך הולם אפוא שהשאלה של זרע לבטלה, תהיה שאלה על הפער בין הנגלה לנסתר. שהרי זרע לבטלה איננו חטא בעולם הממשי. האדם למעשה לא עשה דבר. הוא לא פגע מהותית בשום ברית – שלו או של אחרים, לא חילל קדושה באופן ישיר, ולא אפשר הבאת ילדים ממזרים לעולם (ליבתה של פרשת עריות, כמבואר ברמב”ם וברמב”ן). הוא לא חטא לאיש ולא שינה דבר. מבחינה גופנית וגשמית אין אנו יכולים לזהות שום חטא שנעשה כאן.

כל זה נכון כל זמן שאנו מניחים שהגוף הוא גשמי בלבד, והזרע הוא מולקולות פיזיות ותאי DNA בלבד.

בעולם שכזה, הוצאת זרע לבטלה הינו איסור שניתן לקשר אותו ל”הרגל עברה” כפי שהצעת, כלומר ל”אומנתו של יצר הרע, שהיום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו: לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד” – האמרה אותה מביאה גמרא בפרק כל היד (נידה יג ע”ב) בהקשר להרהור ולמעשה ער ואונן.

במסגרת רובד זה, שבו הגוף הינו גשמי בלבד, איסור הוצאת ז”ל מקושר לנטייה העוצמתית של תאוות המשגל לגרור את האדם אחריו לעולם הולך מתדרדר של תאווה חומרית וגופנית מלאת דמיון שלעולם אינה באה על סיפוקה ולעולם מחפשת אחר האפשרות החדשה והמשונה יותר למימושה – שבסופו של דבר מוצאת את ביטויה בעבודה זרה (עיין רמב”ן לדברים כ”ט, יח).

אולם באותה סוגיה בפרק כל היד מתגלים היבטים חמורים פי כמה בהוצאת ז”ל ואביזריה: “כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם!”; “כל המוציא שכבת זרע לבטלה… כאילו שופך דמים! …כאילו עובד עבודה זרה!”.

על מנת להבין אזהרות אלו, לא נותר לנו אלא להתבונן בדברי הזוהר על איסור זה. אביא את המקור ואז אשתדל לבאר את ההקדמות הנצרכות על מנת להבין אותו לאשורו.

אחד מן המקומות בהם הזוהר עוסק באיסור הוז”ל, מתאר את היכלות הטומאה – המקבילות להיכלות הקדושה. בדלתו הראשונה של ההיכל השני, היכל “שחת”, עומד ממונה:

“וכמה אלפים ורבבות ממנים תחתיו, וזהו שעומד על כל אלו שמשחיתים דרכם לשפוך זרע על הארץ, או שמוציאים זרע שלא כדרך, או לכל אלו הזונים בידיהם. אלו הם שלא רואים פני שכינה כלל. אלא הממונה הזה שבצד הטמאה שאמרנו, יוצא באותו זמן, ו[עמו] הם כמה אלפים ורבבות, כלם מתכנסים על אותו אדם, ומטמאים אותו בעולם הזה. ואחר כך כשיוצאת נשמתו מהעולם הזה, הממונה הזה וכל אלה שעמו, מטמאים את נשמתו, ואוחזים בה, ונטמאת בהם, ומכניסים אותה להיות נידון בהם.

ואלה הממונים נקראים ‘שכבת זרע רותחת’, שכל הכעסים הטמאים כולם עומדים על זה, משום שכלם עומדים ושורים על האדם בזמן שהרתיח את עצמו וחמם אותו בתשוקה הזו. ואז הם נוטלים את אותה התאווה ואת אותו הזרע שנשפך בארץ, ומחזיקים בו ונוטלים אותו, ומעלים אותו למעלה, וגורמים שהברית הזו תשתעבד לצד הטומאה” (פקודי רסג ע”ב – רסד ע”א).

תפיסת העולם של הזוהר

אפס קצה של הבנה בדברי הזוהר אלו, יובן על פי ההקדמה הבאה. בשונה מן ההיבט אותו הצגנו מקודם, שבו הגוף הינו גשמי בלבד, ספר הזוהר רואה את הגוף וכל כוחותיו כהתגלמויות של ממדים רוחניים. האדם הינו “בצלם א-להים”, ומשמעות זה היא שהוא התגלמות של הכוחות האלוקיים בעולם. שלל כוחות החיים שניתנו לו הינם ביטויים לספירות – לממדים האלוקיים שבכלל הבריאה. הגוף האנושי הבודד מהווה חלק מ”שיעור הקומה” האלוקי. כל פעולה של אדם הינה הרבה מעבר לפעולה מקומית: היא חלק מהאחדות האלוקית וככזו היא פועלת במרחב עצום הרבה יותר, אוניברסלי, נצחי.

כמשל ארצי לזה אפשר לקחת את מה שידוע היום במדע כ”אפקט הפרפר”: תנועת כנפיים של פרפר באינדונזיה עשויה לחולל ברבות הזמן ובהבשיל התנאים סופת הוריקן בפלורידה. זאת משום שאין דבר המרחש בחלל ריק, כל מה המתרחש מתחולל בתוך מערכת עצומה וסבוכה ומשפיע עליה (לעיון נוסף ראה: כאוס, ג’יימס גליק).

הנמשל לזה הוא עולם הרוח. כולנו חלק מאותה מערכת אלוקית גדולה, חלק מ”צלם האלוקים” על מגוון ביטויו. כל מה שעובר עלינו הינו חלק ממערכת זו. כל מה שאנו פועלים משפיע על מערכת זו. יתר על כן, אנחנו עצמנו מערכת זו.

בעולם רוחני זה, לכל פעולה משקל גדול ורב לאין שיעור. בעולם רוחני זה, כל כוחות החיים נובעים ישירות מהאלוקות ותכליתם לבטא את האלוקות. הגוף איננו עוד משהו בעייתי שיש להגביל אותו, אלא עדות אלוקית שיש לכוון אותה כך שתבטא אלוקות בכל פעולה ומעשה.

בעולם זה הכל מכוון לעונג הקדוש של הזיווג. “צלם האלוקים” עצמו הינו כביכול מורכב מזכר ונקבה, ככתוב “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (סוד אותו הזוהר חושף, בראשית דף כב ע”א). שיא השיאים של עולם זה הינו: “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. זוהי הסיבה ששם אנו חווים את העונג ואת השלמות הגדולים ביותר. עונג מאושר כזה הוא המצמיח חיים חדשים, שנוצרו בזכות חווית שיא של חיים. חיים חדשים אלו אינם רק תאי DNA שהתפתחו לגוף חי בעל תאים מרובים המתייצבים במבנה מסוים. חיים אלו הינם נשמה – תודעה וישות רוחניים – שיורדת לעולם. חלקיק אלוקי שמתגשם, בזכות שניים שהתאחדו.

הזיווג מתממש לא רק בין איש לאשתו. הזיווג מתממש בכל שניים שמתחברים לטוב ויוצרים יצירה. למשל, בין שניים שלומדים תורה ויוצרים חידושי תורה. שיאו של הזיווג הוא בין “קודשא בריך הוא ושכינתיה”, משמע: בין האלוקות הנשגבת לבין הופעתה בארץ. זיווג זה מתרחש כאשר אנו עושים מצוות. כאשר אנו חושפים כי כל מהותו של העולם משקפת את ה’. ואין אושר גדול יותר בעולם מזה.

הזרע הינו אם כן תמצית החיים, ביטוי מוחשי לעולם הרוחני. זוהי איננה רק אמירה, זוהי חוויה וגם מציאות: הזרע – אותם תאי DNA פיזיולוגיים לכאורה – אינם נולדים מתוך פעולת חיכוך כלשהי או מתוך מפגש פיזי. התודעה והדמיון הם המייצרים את הזרע: “אין קישוי אלא לדעת” (יבמות נג ע”ב). כך, הקישוי יכול להתרחש והזרע יכול להיווצר ללא שום מפגש עם אישה – באמצעות הרהורי פנטזיה, ויכול שלא להיווצר במפגש עם אישה – כאשר ישנה חרדת ביצוע למשל או חווית סלידה – כלומר: ה”דעת” איננה מעוניינת להתחבר וליצור חיים. לזרע ישנו גם “שותף שלישי” – זהו אלוקים המחליט להחדיר כוח חיים בזרע הזה או להפגישו עם הביצית הנכונה.

חווית החטא

אולם לעולם הזה בכללו, ולעולם הזיווג בפרט, ישנו צד אפל. זהו הסטרא אחרא – הצד האחר. זהו הצד שבו לא ניכרים הטוב, הקדושה ושם ה’. צד בעולם בו הכל נראה שרירותי, סתמי, נעדר צדק או מטרה. לצד זה ישנו שורש בממדים הרוחניים: היכלות הטומאה.

אם שיאו של היכל הקדושה הוא הזיווג הקדוש הממלא בעונג, שיאו של היכל הטומאה הוא “פגם הברית” – כאשר כוח החיים הגדול ביותר משתעבד לטומאה. גם לצד הטומאה ניתנה היכולת להביא איחוד וליצור חיים, חיים שהם חיים מעוותים, המתקיימים כביכול למרות אלוקים, במקום בזכותו. למרות הטוב והצדק, ולא בגללו.

זאת הסיבה שהאדם המוציא ז”ל – ובפרט מתוך כוונה – חש בתוך נימי עדינות נפשו התרסקות גדולה בעקבות הנפילה, אופל וחשכה, כעס ורוגז. אלו הם כוחות החיים שהיו מכוונים לעונג שיא השיאים של כל העולמות, ובסופו של דבר נפלו לרע ולריק, ליצירת חיים שלא יהיה להם שום עתיד וקיום.

לאור היבט זה, הגוף ושלל כוחותיו – ובכללם כוח הזיווג וההולדה – אינם טובים באופן מוחלט, שיש לאמץ אותם בכל מצב; וגם לא רעים באופן מוחלט, שיש לדחות אותם על הסף ולמעט אותם ככל האפשר. הם מ”קליפת נוגה”: מן השעה שבין חושך לאור. הם גם וגם, או בין לבין. יש בהם את הפוטנציאל לקדושה הגדולה ביותר – להביא שכינה לעולם, וגם להתרסקות הנמוכה ביותר – להשפיל את צלם האלוקים לשאול תחתיה ולעוות את החיים.

ז”ל לעומת עריות

במבט ראשון, הוצאת ז”ל הינה פחות חמורה משאר העריות, שהרי בהם נוצר חיבור פיזי עם אדם אחר, בריתות משפחתיות נפגמות ללא תקנה, וישנה אפשרות לביאת חיים לעולם שכל שורשם בחטא ואשר לא יהיה להם בסיס ראוי להתפתח. כמאמר המשנה (חגיגה פ”א מ”ז): “איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר!” זוהי אכן האמת בהיבט הנגלה של החיים.

אולם לאידך גיסא, בהיבט הפנימי־רוחני של החיים דווקא משום שהיא חטא שאין בו דבר, שבו כוחות החיים הולכים אל שום מקום, אפשר שהוצאת זרע לבטלה חמורה יותר. משום שהחוטא בערווה – אף אם הוא סוטה מהדרך עד כדי כרת – הינו “לפחות” מתהלך בארצות החיים ומתחבר עם אנשים אחרים. אולם היוצר חיים לשוא, העושה אהבה עם עצמו וחוטא בלא־חטא זה של הוצאת ז”ל, מתהלך בדרך המנותקת מכל שאר הקיום, ועליו נאמר: “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים” (משלי ב’, יט ורלב”ג שם).

אהבה עצמית זו מובילה לחוויה של בדידות, ניכור ורוגז. דרך של היפרדות והתכנסות ממנה קשה הרבה יותר לשוב אל זרימת החיים עם הסובב ואל הפנית כוח היצירה אל הקדושה. אהבה עצמית זו אכן יוצרת: היא יולדת שדים ולילין (עירובין יח ע”ב), המעניקים חוויה של מוות, סיאוב וריחוק בכל אשר יפנה האדם – כל זמן שלא כיפר עליהם.

אולי זאת הסיבה שהזוהר אומר שעל עבירה זו אין תשובה (ויחי ריט ע”ב, ראה עוד להלן).

מדוע לא נזכר בתורה

אשוב ואסכם עתה את המענים לשאלותיך, אחת לאחת:

שאלת על היחס שבין “קיום המצווה” לאוננות: אם אדם קיים או מקיים מצוות פריה ורביה, מדוע נאסרה עליו אוננות?

האוננות כאמור איננה אסורה רק מפני שהאדם איננו מקיים מצוות פריה ורביה, אלא בעיקר מפני שאין בה זיווג – מפני שכוחות החיים האדירים והקדושים שתכליתם להביא לאיחוד בין שניים, מופנים אל הריק.

שאלת מדוע מותר לבוא אל אישה שאיננה נהנית. ראשית כל, אם אין זה מתוך רצונה ושמחתה הדבר אסור, וכבר אמרו חכמים (פסחים מט ע”ב) על המשיא ביתו לעם הארץ, ש”כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים”. ובנדרים (כ ע”ב) הגמרא מפרטת תשעה מצבים של זיווג שתולדותיהם הם “המורדים והפושעים”, והמשותף לכולם הוא שאין בהם אהבה ואיחוד הואיל ונעדר מהם איחוד, דעת ורצון. וכלל כתב הרמב”ם: “ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה… ויבעול” (הלכות דעות פ”ה ה”ד). יחד עם זאת, אף על פי שהאשה איננה נהנית בביאה זו, סוף כל סוף היה כאן חיבור והקישוי וההזרעה באו כחלק מחיבור, ולכן אין זה בכלל הוז”ל. בסופו של דבר, חלק מאיתנו בוחרים לקחת חלק ביחסים שאין בהם רצון שלם – על מנת לרצות ולשמח את בן הזוג, וגם בכך יש חיבור מסוים (ראה עוד שו”ת עזרת הכהן סימן לב).

שאלת מדוע הדבר אינו נזכר במפורש בתורה אלא רק בדרך רמז.

אני סבור שניתן לתת טעם בזה על פי הדברים הבאים: התורה ניתנה לכל הדורות וצידה הנגלה והמפורש עוסק בתיקון הרובד החיצוני של החיים. ברובד זה, אין פגימה מהותית בהוצאת ז”ל, כשם שברובד זה השכר ניתן בעולם הזה ולא בעולם הבא הנצחי: “והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם” (דברים י”א, יג ומקומות רבים אחרים).

אולם התורה רומזת דברים רבים אודות דרך עץ החיים אותם ניתן לגלות רק מתוך עיון מדוקדק ומקיף ויושרה אינטלקטואלית. מסיבות שונות – שאולי מובנות לנו ואולי לא – היא בחרה בדווקא לכתוב זאת ברמז ולא במפורש.

מעבר לכך, איננו מאמינים שהתורה היא רק התורה הכתובה. התורה ניתנה כאיגרת אישית שכל דור וכל אדם חושף בה רבדים נוספים השייכים לתיקונו. חז”ל חשפו לנו את קיום העולם הבא – הטמון בתורה למי שמבין את פנימיותה, וגם את איסור הוז”ל – שאף הוא נכתב ברמז בתורה, במעשה ער ואונן ובמקומות אחרים.

לתובנות אלו יש להוסיף את התובנה עליה הרחבתי, שהוצאת ז”ל הינה בעצמיותה כזה איסור השייך לעולם הסוד ולהבנה של תפקיד הגוף בעולם: בעולם הסוד, הגוף איננו סותר לרוח אלא מכשיר לגילוי האלוקות, והזיווג איננו פעולה חומרית תאוונית אלא פעולת איחוד המשפיעה עמוקות על העולם ומביאה ללידת חיים חדשים.

הוצאת כוח חיים קדוש זה לריק הינו פגימה בדבר העמוק ביותר בעולם – הכוח להתחבר ולהביא את השכינה. ותוצאותיה הרות אסון: היא יוצרת חיץ בינינו לעולם ובינינו להיכלות הקדושה.

אני ממליץ לך לעיין עוד בתשובתו של ר’ צדוק הכהן מלובלין לשאלתך זו, בספר צדקת הצדיק אות קכ”א.

חיים ב.

תשובה על זרע לבטלה

בנוגע לתשובה להוצאת ז”ל, רצו”ב מספר מראי מקומות לעיון:

ראשית חכמה, שער הקדושה פי”ז.

של”ה, שער האותיות, עמוד צט ד”ה אומנם.

תקנת השבין לר’ צדוק הכהן סימן ט”ז פסקה לח.