שלום לך בחור יקר,

אולי לא תאמין אבל המכתב שלך מרגש אותי. כמה טוהר ועדינות נשקפות ממנו, כמה אכפתיות יש בך וכמה רצון להיות במקום הנכון והמדויק, המוסרי והטהור.

אני מאמין שיהיה קשה לך להשתכנע מכך, אבל אני רואה בך דמות רבת מעלה, לוחם ביחידות העילית של הטוב האלוקי בעולם. דווקא ההתלבטויות שלך, דווקא העיסוק הרציני והאכפתי במה שעובר עליך מבחינה רוחנית, הם האות לכך. אמנם, אתה חווה את הדברים קצת אחרת, מתוך נקודות הקושי ומתוך הבלבול והערפל, אבל אני מאמין שבפרספקטיבה של זמן – תוכל גם אתה להיווכח בכך.

אתה בעיצומו של מסע, מסע משמעותי התפתחותי, אישי ורוחני. לא פעם, כשאנו נמצאים על נקודה מסוימת בכביש, איננו מצליחים לעשות "זום אאוט" ולראות ממעוף הציפור את כל הדרך, ולאן היא מובילה בסופה; וכך אנו נותרים רק עם מבט מצומצם, מתוך שדה ראיה מוגבל. אנו רואים רק את העלייה המפרכת שלפנינו, או את המהמורות והמכשולים שבנקודת הדרך הזו, ואיננו תופסים את המשמעות הגדולה של הדרך שעליה אנו ניצבים. אנו רואים שהסולם מוצב ארצה – ולעתים בתחתיות הארץ, אך איננו רואים כי ראשו מגיע השמימה.

לעתים חלק מהדרך עוברת בתוך מנהרות מתחת לפני הקרקע, ועלינו להשתדל להיצמד אל הכביש ואל המתווה שסללו עבורנו – עד שנחזור ונגלה את אור היום בהמשך הדרך.

אנחנו יודעים שהשב מאהבה "זדונות נעשים לו כזכויות", והמשמעות של זה היא שעל אף שהחטא והעבירה הם כשלון ונפילה של האדם, אף על פי כן – בהמשך הדרך, אם הוא מתרומם וממשיך במסעו, מתברר לאט לאט שהעבירות והנפילות היו אבני דרך במסע שלו; דרך הנפילות הוא למד, דרך הנפילות הוא התגבש לטהור יותר ואמיתי יותר, בבחינת מה שדרשו חז"ל על הפסוק בישעיה: "והמכשלה הזאת תחת ידיך – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א).

כך אני אומר לך כבר בפתיחת מכתבי: כמה יקר אתה. כמה קדוש אתה למרות מה שנראה לך כדרך ללא מוצא, ולמרות הנפילות. הרי אמר שלמה המלך "שבע יפול צדיק וקם", ועל פסוק זה לימד הגאון רבי יצחק הוטנר במכתב נפלא, שכתב לתלמיד שהתלונן בפניו על הנפילות שלו:

"הטיפשים חושבים כי כוונתו [=של הפסוק] בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק – מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה'שבע הנפילות' שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע." (בסוף המכתב אצטט את המכתב כולו).

שומע? "מהות הקימה של הצדיק היא ה'שבע נפילות' שלו"!

כי חלק משמעותי בבניין האדם הוא דווקא האופן שבו הוא מתקן את הקלקולים שלו, ועלייתו מתוך המערבולות אליהן נקלע; האופן שבו הוא מחכים מאויבו – היצר הרע ("מאויבי תחכמני"); האופן שבו הוא מצליח למנף את הנפילות שלו לקימה מחודשת וגבוהה יותר. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

החידוש הגדול יותר לדעתי הוא (וכאן אני מתחיל להתייחס למכתבך), שהמאבק והמלחמה מתחוללים לא רק בשדה המעשי – של העבירות והמצוות, אלא גם בשדה הנפשי – גם בתודעה. גם שם יש מאבק, וגם שם אנחנו לפעמים אבודים, מרגישים מנותקים, מרגישים לא אותנטיים. אלה אולי הנפילות הכי מאתגרות, שכן אין לך נקודה להיאחז בה, אין לך עוגן בתוך הסערה, והנך מרגיש כאוניה טרופה שמטלטלת בין גלי ענק, רגע אחד עולה לשמי מרום וברגע שני – עמקי תהומות. מבחוץ אתה נראה לכולם בחור יציב ושליו, אבל בתוך הראש – בלבול ותהיות והיטלטלות מצד אל צד.

אז גם בהקשר הזה אני חייב לומר לך, וגם אם יהיה קשה לך בהתחלה לקבל, שדווקא ההתמודדות הזו היא חלק מבניין האישיות שלך. השאלות הגדולות שאתה שואל על עצמך: מי אני ומה אני, לאן אני שייך, מיהו ה"אני" האמיתי שלי וכו' – הן שאלות קריטיות והכרחיות להתפתחותך ולבניין הקומה הרוחנית שלך.

אנסה להתייחס יותר לנקודות שכתבת, ואתחיל דווקא מנקודה שהעלית בסוף: אתה כותב על העניין הרגשי, שלאבא שלך קל יותר להתחבר רגשית, ואתה מרגיש שאתה בקושי מצליח להוריד דמעה. אז ראשית אביך צודק: לכל אדם יש מבנה אישיות שונה, מורכב, מלא רבדים, ולכל אדם יש את הדרכים שלו לחיות, באופן נפשי ובאופן רוחני. ואי אפשר להקיש מאחד לשני.

אבל יש פה שאלה עמוקה יותר: האם הרגש של האדם הוא זה שצריך להיות המדד? האם העובדה שבכיתי או לא בכיתי בראש השנה היא הסימן לדרגתי או הצלחתי הרוחנית? אני חושב שלא. צריך לדעת שהרגש לא תמיד קל לאילוף והוא לא תמיד מקבל משמעת ומרות. קשה "להחליט" לבכות. קשה "להחליט" להתרגש. ולדעתי זה לא מדד וסימן מוכרח ליראת שמים או הצלחה רוחנית. אני מכיר אנשים שמתרגשים בקלות מתפילה או משירה, אבל הם לא בהכרח יותר מחוברים ויותר מקפידים, או יותר צדיקים.

ובנוסף, כדאי לדעת שאנחנו מדברים על משהו דינמי, חי ומשתנה. המערכת הרגשית והשכלית שלנו כל הזמן מתפתחות, ובוודאי בגילאים צעירים כשלך – שאז הדינמיות רבה יותר, ולכן אין כאן משהו חתום וסגור, ואצל כל אדם יש תקופות, ולפעמים הוא יותר רגיש ולפעמים פחות – וגם הרגישות ביחס לדברים מסוימים משתנה (אדם יכול להיות רגיש ביחס למשהו מסוים – נניח למצב חברתי, ואדיש ביחס למשהו אחר – בפרט לגבי עניינים שברוח, שהם תמיד חמקמקים יותר).

אתה עצמך כרגע בתהליך דינמי של התפתחות. האישיות שלך הולכת ונבנית; ובמהלך הבנייה ישנם גם תהליכים חוזרים ונשנים של פירוק והרכבה. אדם גדל ולכן גם הדעת שלו מתרחבת, ואז היא צריכה להתאים את עצמה לעולם, ואז יש תהליך של נטישה וקילוף הבגדים הישנים, על מנת ללבוש בגדים חדשים, תואמים יותר למידה. לא צריכים להילחם בזה. צריך לדעת שהעולם (ובוודאי העולם הפנימי של האדם) בנוי מתהליכים. כך לדוגמה, גם אדישות היא לפעמים מנגנון שפועל בנו ויש לו איזו הצדקה, לעתים כהגנה, לעתים כמשהו שצריך ללמד אותנו משהו על עצמנו, ועוד.

ולעתים באמת אנחנו מרגישים שקומה בסיסית שלנו. הקומה הראשונה שעליה בנינו קומות נוספות, פתאום נשמטת לנו. פתאום צריך לחזור אליה ולבנות אותה מחדש. גם זה קורה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לחזור אל הדברים הכי בסיסיים ולבנות אותם. זו גם מציאות שמתרחשת מדי פעם, ושמצביעה על כך שהקומות הגבוהות אולי כבר מכבידות מדי על הקומה שנבנתה בשלב צעיר, וצריכים מחדש לבנות את היסודות על מנת שיוכלו לשאת את מלא הרוחב והמורכבות של הקומות מעל.

אז זו נקודה חשובה, שמרגישה לי קשורה לעוד נקודות שהעלית במכתב שלך. כשנמצאים בתהליך של בנייה, לפעמים צריכים גם לפרק דברים כדי לבחון אותם, לפעמים אנחנו נראים כמו אתר בניה: עולה אבק, לכלוך, קרשים, פיגומים. לפעמים קשה לראות את הבניין שנבנה כאן. וצריך קצת אורך נשימה, להגיד לעצמך שזה בסדר. זה בסדר שנהיים מבולבלים – זה חלק מהלמידה. וגם הכשלון הוא חלק מהלמידה. וגם הספיקות צפים כחלק מבקשת האמת, ומעניקים לנו הזדמנות לחפש ולהעמיק וללמוד.

אני רוצה לומר שדווקא התיאור של המקום ממנו הגעת והדרך היפה שעשית – מעוררת בי אופטימיות גדולה. אתה מתאר את המקום הפתוח יותר שממנו התחלת, את הסרטים והסדרות שראית והעולם שאליו נחשפת. לצד החסרון המובן שיש בכך – אפשר להצביע גם על יתרון, והוא העובדה שאתה מכיר נכוחה את העולם, ובעיקר את העולם של המדיה הוויזואלית. וכפי שאתה מיטיב לתאר ולנתח זאת. אי אפשר להתכחש ולהמעיט בעוצמות ובכח המשיכה של המדיה הזו. היא מלאת צבעים וגוונים, ססגונית ומושכת. לא לחינם מושקעים בתעשיית הסרטים והסדרות מיליארדים רבים – היא עונה על נטיות וצרכים בסיסיים מאד אצל האדם ומצליחה "לגנוב" אותו למשך שעות, ימים ושנים. אני רואה את היתרון בכך שאינך תמים לגבי העולם הזה, ובמידה רבה יכול ללמוד מן הניסיון של עצמך איך להתנהל מולו, כשאתה מודע לאופן שבו אתה נמשך אל המדיה הזו. דווקא העובדה שאתה "בעל ניסיון", ואינך נער מתלהב שכרגע "גילה את העולם" יכולה לאפשר לך איזו פרספקטיבה יותר רחבה על הדבר הזה, וכפי שניכר במכתבך. בנוסף, אני חושב שאחרי שנים של צפיה בסרטים וסדרות – יש איזו אפשרות מבחינת התודעה להגיד לעצמך: אוקיי, ראיתי מספיק, הבנתי פחות או יותר את הפואנטה, ואולי כדאי להתקדם לדברים יותר משמעותיים ורציניים בחיים.

זה כמובן לא עובד כמו קסם. המדיה הוויזואלית ממשיכה להיות מושכת וקוסמת, ויצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. וכל מאמציה של המדיה הזו היא בדיוק במקום הזה – לחדש, לספק את הרצון בריגוש חדש; ועדיין, אני רואה לפעמים יתרון בכך שהאדם אינו במצב של פה שעוד לא טעם מעולם את התבשיל, ושהוא כבר זרק את ליטרת הבשר ליצר הרע, ויכול להגיד לו: אני כבר אחרי זה. אני רוצה להתקדם הלאה, לחוויות יותר מעודנות ורוחניות.

בהקשר הזה יש לומר שקשה לומר הנחיה כללית, כי זה מאד משתנה מאדם לאדם, אבל לא בטוח שהפתרון הוא הינזרות מוחלטת ממסכים, וצריך להיות חכמים שלא לדחות לגמרי את הצורך הזה. כי הדחקה והתעלמות מצורך בוער באופן לא מחושב וחכם – יכולים לגרום לתנועת נגד, להתפוצצות והתפרקות. בגמרא (סנהדרין קז) כתוב שעם היצר צריך לנהוג בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת" – דהיינו להקשיב לצרכים שעולים מתוכנו, אבל כמובן לפתח אסטרטגיה נכונה ומושכלת מראש, לנווט את הדברים באופן שנמלא את הצרכים שלנו שלא בדרך של עבירה ח"ו.

העניין הזה, שנקרא לו הצד הטקטי, הוא חשוב בהחלט, כי חלק מהסיפור הוא ללמוד כיצד לא ליפול לתוך החבלים המושכים, ולהכיר את המנגנון האישי שלי ולדעת איך להתנהל איתו. אנחנו מתפללים "ואל תביאני לא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון…" – וכבר אמרו שצריך להיזהר לא ליפול לידיים של הניסיון, כי אחרי שהסתבכת שם יותר קשה לצאת.

אבל מלבד העניין הטקטי, יש כאן משהו מהותי שאני רוצה להוסיף – וזה דווקא בהקשר ליצר הרע של משיכה לנשים, וראיות אסורות שעליהן דיברת:

הקב"ה טבע בנו, כחלק מהמציאות הפיזית והנפשית שלנו, משיכה לנשים. זו איננה בושה. זה כח חזק וגדול, שחז"ל קוראים לו "יצרא דעריות". וחז"ל אמרו בפשטות, באופן גלוי ובלי להתבייש, ש"גזל ועריות נפשו [של אדם] מחמדתן ומתאוה להם" (חגיגה יא, ב). יש בגבר משיכה טבעית לנשים, ויש בנשים יופי וחן שעינו ולבו של האדם חומדים. לא זו בלבד אלא שהיצר הזה מקיים את העולם. בגמרא מסופר שחכמים ביטלו את "יצרא דעבודה זרה", אבל כשבאו לבטל את "יצרא דעריות", כלומר את המשיכה המינית – הם גילו שהעולם לא מתקיים בלעדיו, ולכן השאירו אותו (אלא שסימו את עיניו – ראה סנהדרין סד, א). וכאן נקודת החידוש: היצר הזה איננו רע באופן מוחלט, אלא תלוי באופן ובמסגרת שבו הוא מתקיים. אם הוא מתקיים במסגרת של זוגיות, של ברית נישואין ואהבה, הרי שהוא קדוש, ועליו נאמר במדרש "טוב מאד – זה יצר הרע". באופן הקיום הנכון שלו, היצר הזה הופך לחלק ממארג של חיבור עמוק של גוף ונפש של האדם עם בת זוגו, ומביא חיים ואהבה לעולם. אבל יש לו גם שימוש אחר – רע, חיצוני, שמוריד אותו לרמת המעשה בלבד, שהופך את המיניות לגופנית בלבד ומנותקת מהחלקים הנפשיים והרוחניים של האדם. אפשר לומר שזה החטא הגדול של המדיה הוויזואלית, שבין היתר מנצלת את המשיכה הטבעית, החזקה והגדולה הזו, שקיימת אצל בני האדם, ומנצלת אותה על מנת "להדביק" את האנשים למסך ולצרוך את היצר הזה באופן הבוטה והגס שלו, והמנותק מן החלקים האנושיים והעדינים שלו.

כשאתה כותב על האדישות שאתה מרגיש שנהיה אצלך כלפי הדברים האלה, חשבתי מיד על דברי הגמרא (בנדרים לב, ב): "בשעתא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב" [=בשעתו של היצר הרע, אין מי שיזכיר את היצר הטוב]. יש מציאות כזו שהיצר הטוב, המצפון, רגשות הטהרה הטבעיים, נעלמים. ואם "בנינו עליהם" עד כה שיצילו אותנו מליפול – מתברר שהם לא מופיעים בזמן הנכון, שהם מאכזבים. זה מחזיר אותי קצת למה שכתבתי קודם על העניין הזה של ההתמקדות ברגש כחזות הכל. לא תמיד אפשר לסמוך על כך שהרגש (הטוב) יוביל אותנו ויציל אותנו מעצמנו. ונקודה נוספת, שגם עליה כתבתי קודם, אני לא חושב שנכון למדוד באמצעות הרגש (אם קיים או לא) את רמת הרוחניות שלנו. חלק מהניסיון הוא בדיוק זה, האם להקשיב ליצר שאומר שאנחנו כבר אבודים, שמשהו השתבש אצלנו, ולהתמסר לחלוטין לזרועות הייאוש ולזרועותיו; או להגיד: אני מבין שאני בשעת יצר הרע, וכרגע היצר הטוב על "הַשתק", והחכמה צריכה להיות כרגע חכמת העקשנות, להתעקש בכל זאת – לאחוז במסגרת ולהגיד: אני יודע (גם אם זו רק ידיעה בשכל, מופשטת ומנותקת מהרגש), אני יודע מה נכון לי – ואת זה אני עושה.

כמו שכתבתי קודם, אנחנו שוכחים לפעמים שהניסיון נמצא גם בתודעה וגם באופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו. וגם שם המאבק: מה נספר לעצמנו על עצמנו. האם אספר לעצמי על עצמי שאני רשע וכופר ושאיבדתי את הרגש היהודי וכו', או להגיד לעצמי שזה חלק מהניסיון, ולהתפלל על זה, ולהתעקש על זה, ולנסות לעמוד בניסיון הזה.

אני נזכר בסיפור שקראתי על רבי פנחס מקוריץ, מצדיקי החסידות הראשונים, שבא אליו תלמידו רבי רפאל מברשיד וקבל בפניו שקשה לו להאמין בהשגחה פרטית, כי נדמה לו שבאמת הקב"ה מסתיר את פניו ממנו. ענה לו רבי פנחס מקוריץ: "אם יודעים שזוהי הסתרת פנים – הרי אין זו עוד הסתרת פנים". חשבתי על כך בדיוק השבת, כשקראנו את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר…" – שההסתרה היא תמיד כפולה, כי אתה צריך להתמודד גם עם עצם ההסתרה וגם עם חוסר הידיעה שבעצם מדובר בהסתרה.

גם כאן, חלק מהעבודה היא להחזיק בידיעה שזה חלק מהניסיון; שהוא כולל גם את ההסתר הזה ואת חוסר הטעם שמרגישים, והספיקות והבלבול; וגם את זה צריך לצלוח, וגם על זה צריך להילחם.

כמובן, צריכים לחשוב על דרכים חיוביות כיצד לשנות את המצב לטובה, ואנסה לכתוב כמה מילים בכיוון החיובי:

אני חושב שהדרך הראשונה היא למצוא בעצמך מחדש את נקודות הרצון והתשוקה לטוב ולטהרת הלב. הם וודאי נמצאים שם. עצם המכתב שלך מראה על הרצון הטהור שבך ועל האכפתיות שלך ללכת בדרך הנכונה. למעשה, כמו שכבר אמרנו, אתה לגמרי בדרך הנכונה. הדרך הנכונה תמיד רצופה באתגרים, ולא תמיד היא בהירה ונהירה. כדי לפתח ולהעמיק את הרצון הטוב ולהציף אותו מחדש צריכים להתפלל. התפילה היא הכלי הגדול של הרצון. והעצה הטובה ביותר היא להתפלל בשפה שלך, במילים הפרטיות שלך; לדבר עם ה' בדיוק על זה – על כל מה שמציק לך ומפריע לך ומבלבל אותך. לדבר על האדישות שמשתלטת, להתפלל על התפילה, לבקש שנרצה. שנרצה לרצות. לעורר ולטפח ולהשקות את הנקודה הפנימית, לפעמים הנסתרת, של הרצון. להבעיר את הגחלת העמומה שנמצאת בפנים. העבודה הזו היא תמידית. תמיד האדם נרדם וצריך מחדש להתעורר. זה משהו שבנוי בעצם מציאותו של האדם – כך כותב רבי צדוק הכהן כשהוא מסביר את מצוות השופר, שבכל שנה צריך מחדש לעורר אותנו: "…וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב, ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך, שיהיה לו יצר המשכיח – והוא יתגבר נגדו" (רסיסי לילה לה).

הדרך השניה נוגעת לענייני התוויות שהזכרת. "כופר", "רפורמי" וכדומה – אלה תוויות שאין טעם להשתמש בהן. במיוחד בסיפור שלך. כאמור, אתה בתהליך של גדילה, למידה והתפתחות. כל תהליך כזה בנוי גם מנסיגות, וכולל גם עליות וירידות, וספיקות ותהיות. זה מיותר, חסר טעם, ואף מזיק, לקחת מקטע מסוים מהדרך ולהחיל על עצמנו כותרות מכבידות, מייאשות, ובעיקר – לא נכונות. על כך אפשר להגיד במליצה "אין אדם משים עצמו רשע". ואם כבר הגענו לשאלות וספיקות באמונה – זה נושא ארוך, אבל בשתי מילים: אני חושב שיש כאן סימן שאתה צריך ללמוד ולהעמיק. קח את הקולות שעולים בכך כהזמנה להעמיק יותר, לחפש אנשי אמונה והגות שילמדו אותך, וכן למצוא ספרים אמוניים עמוקים שעוסקים בכך מתוך רוחב דעת. כמו הרבה דברים, גם אמונה תלויה בלבו של האדם ובבחירתו האישית, ולפעמים צריך לבחור שוב ושוב להאמין, ולכן כשם שפרצופינו שונים – כך גם הדרכים שלנו אל האמונה שונים, וצריך למצוא את הנתיב והחיבור האישיים שלך.

דרך שלישית – להפסיק להסתכל רק על המאזן של הרע, אלא להגביר עליו את הטוב. "אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". לא תמיד אפשר למנוע את החטא, לפעמים הוא בלתי נמנע, אבל אפשר להגביר את עשיית הטוב. אתה אולי מפסיד בקרב אחד או שניים, אבל בינתיים אתה מחזק את הצבא שלך ובינתיים כובש מעוזים אסטרטגיים יותר. האתגרים והנפילות יבואו, אני יכול להבטיח לך, הם חלק מהסיפור, אבל אתה צריך לדאוג בין נפילה אחת לשניה לבניית קומה רוחנית שורשית, מחוברת, עמוקה. כאמור, החכמה היא לא רק לקום מהנפילות, אלא לדאוג לכך שהמעבר דרך הנפילות והקימה מהן, יהיו חלק מבניין קומתו הרוחנית הגדולה של האדם.

אני בטוח שלא עניתי על כל שאלותיך, אבל מקווה שלפחות פתחתי פתח למחשבה על חלקן. אני ממהר לסיים כי הייתי רוצה שמכתבי יגיע אליך לפני יום הכיפורים. זהו יום מלא ברחמים וחסד, ואני חושב שראוי שתדון את עצמך במידת הרחמים. ראוי שתזהה את היופי והטוב הגדולים שקיימים בך (ומשתקפים במכתבך).

זוהי חלק מעבודת היום. לדון את עצמנו לכף זכות. ההיטהרות לא נעשית רק על ידי התעסקות עם הרע, אלא גם על ידי ברירת הטוב, הבחנה בו, הזרחה והדגשה שלו.

מלבד הוידוי על עבירות, ישנו גם וידוי חיובי. בתורה מופיע "וידוי מעשרות" (שקראנו בפרשת "כי תבוא"): "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלהיך בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. יד לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". הרב קוק כותב (בעין אי"ה, מסכת מעשר שני, פרק ה) שהתורה מלמדת אותנו כאן שהאדם צריך לשמח את עצמו גם בביטוי שפתיים על המעשים הטובים שעשה, שימצא קורת רוח ויתמלא חדוה ושלווה על כל המצוות שעשה והתורה שלמד, והוא כותב בין היתר: "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים… ג"כ בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…".

אז חלק מהעניין הוא להזריח את האור. מעט מן האור של הקדושה והטהרה והשאיפה לטוב, יבריחו ממך בעזרת ה' הרבה חושך.

מאחל לך שתמצא עקשנות (חיובית) במעלה ההר

ומתפלל להצלחתך ולגדילתך לתפארת בעז"ה

אלי

נ.ב. כמובטח, להלן ציטוט מכתבו המופלא של רבי יצחק הוטנר:

"אהובי וחביבי, שלום וברכה!

מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" (תהילים פח, ו).

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם!

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.