שלום לך, יקרה.

אני מעריכה מאד את ההתבוננות והמודעות הפנימית- זו שאיפשרה לך, בסופו של יום, להניח את האצבע על הנקודה הבעייתית ולהסביר לעצמך מה קורה התחום השידוכים. ידיעת הבעיה , כך אומרים חכמים, היא חצי פתרונה. לאחר שהבנו היכן ממוקם הקושי, נוכל בס"ד למצא גם את הדרך לפתרון.

החששות והפחדים שאת מציגה לגיטיים לחלוטין. אחלק אותם לשניים, ברשותך.

יש את החשש מפני העתקת המודל שראית בבית- מודל שאינו חיובי בעינייך, בו האשה שולטת בילדיה ובבעלה עד כדי מסכנות מצידם. וקיים גם החשש הטכני- התכתיבים שתקבלי 'מלמעלה' בשעת מעשה, כמו בחירת האולם וכד'.

ניתן לכרוך קווים ברורים בין סוגי החששות. הרי התכתיבים שאת חיה תחתיהם הם חלק מ'השליטה' שאמא שלך מנסה להשיג; ומאחר והחשש הראשון הוא המהותי יותר- נתמקד בו, בלב ראשון.

אין ספק שלחיות תחת אמא שולטת, תוך תחושה ש'עינה צרה בך' זה לא קל בכלל. זה מורכב עוד לפני שמכניסים את סעיף 'כיבוד הורים' לעניין, ובוודאי שלאחריו.

מצד שני- את בת 25. גיל מספיק אחראי ובוגר לקבלת החלטות מודעות ומושכלות, כמו לערוך הפרדות.

את אמא שלך את צריכה לכבד בכל מצב. היא אמא שלך. להקריב את החיים שלך- אסור. וכאן המקום של ההפרדה. ראשית בפה. בהמשך תבוא גם ההפנמה.

את סבלת מהתנהגות שתלטנית, הרגשת כמה היא מציקה, מעוותת, והורסת את החיים. זה בדיוק המקום שלך לעבוד על זה. לבדוק איפה השתלטנות הזו פוגשת אותך, היכן היא עלולה להזיק לך, אלו רגשות כבו לך בעקבות החוויה הזו. ידיעת הבעיה היא חצי מפתרונה, כאמור. וברגע שיש מודעות ושימת לב לפינות הללו- אנחנו יכולים יותר לשלוט בכך ולעבוד על זה. תבדקי עם עצמך מהו המקומות שאת יכולה יותר לשחרר, ולהתחיל מהמקומות הקלים.

במקביל, תנסי לחוות ולהחיות את הרגשות מחדש. תרשי לעצמך לאהוב דברים, גם אם אמא שלך לא מסמפטת, וגם אם חברה לא מבינה את הרצון שעולה בך. את אוהבת דובונים- קני לך אחד שכזה. אמא שלך לא תבין מה 'נפל' עלייך? תסבירי לה שאת אוהבת. ככה, בפשטות. אם היא תתקומם, תזכירי לה שזכותו של כל אחד לאהוב משהו אחר. גם לך.

זה תהליך לא קל, ופה אני מציעה בזהירות טיפול רגשי. כלים ספציפיים שיוכלו לקדם ולבנות אותך. לא אמרתי שחובה, אבל קחי את זה כאופציה, אם קשה לך. בכל זאת לחיות מול דורסנות הורית זה לא קל, ולהשתחרר מכך זה עשוי להיות מורכב.

אמא שלך לא חייבת להיות מעורבת. את לא חייבת לפרט כל דבר לפרטים, במיוחד אם אלו דברים שטוב לך. ציינת שאמא שלך לא מאפשרת לך 'חיי אהבה'. תאפשרי אותם לעצמך. את לא חייבת לספר לה הכל ולקבל תגובות פוגעניות. לא אמרתי להתחצף, אבל קצת 'לטייח'. לומר שאת יוצאת להתאוורר, להזכיר שקצת קשה לך הפיקוח ההדוק בגילך. בכבוד, אבל באסרטיביות. תנסי לקבוע גבולות למרחב האישי שלך, עליו את אחראית. ולהקפיד על הגבולות. לאט אבל בטוח. מחשבי מה הדבר הכי קשה לך שאמך מתערבת בו, ותנסי לקבוע כללים. זה יכול להיות שאת לא מפרטת תמיד לאן את הולכת, או לעדכן שדכנים שהגעת לגיל בו את מקבל את ההצעות באופן ישיר. אולי אמא שלך תתרגז, אולי תאיים, אולי תנסה לשבור כלים, אבל אם רק תחזרי ותזכירי לה שאת כבר גדולה ואת בגיל שיכולה לדאוג לעצמך- קרוב לוודאי שלא יהיה לה מה להגיב, מלבד כעס (עמו תיאלצי להתמודד. לכן כדאי שתגיעי לשלב הזה מוכנה ורגועה. חזקה דייך לעמוד מול המיניפולציות)

ואם אמא שלך מתערבת? תזכירי לעצמך שזו לא התנהגות ראויה, ואת מכבדת אותה כאמא, למרות ההתנהלות שלה. לא בגלל. את יכולה לערוך עם עצמך סימולציה לגבי ההתנהגות שאת חושבת שהיא ראויה במצב שכזה- כיצד תנהגי עם בעלך/ ילדך בסיטואציה דומה. ההפרדה הזו תסייע לך, ויותר מכך- תתן לך כח.

חשש נוסף שהעלית הוא הרקע המורכב. מאמינה שאם בחוץ בית הורייך נראה מושלם, הרי שהכתמים לא ניכרים בחוץ, ובעבודה אישית ופנימית- בעלך יקבל אשה מדהימה שצמחה מהקיים ומהנסיונות ויודעת לתת מעצמה ולפרגן בלב רחב ואוהב.

אני משוכנעת בהחלט, שבעבודה פנימית, גם היא לא קלה, תוכלי לאפשר לעצמך את המרחב הנדרש, לרכוש כלים נאותים לרעיה אוהבת, ובעדינות להחזיר את אמך למקומה. לרוב, לאחר האירוסים המצב יתמתן, וגם אם לא- תוכלי להתייעץ עם רב לגבי ההמשך. אולי לתועלת הבית תצמצמי קשרים, או תעמעמי את האורות בבית החדש. אולי לא תוכלי לשתף אותה בכל העובר עלייך; אבל אז יהיה לך כבר בן זוג שלא תצטרכי לעזרתה.

הרבה כוחות והצלחה,

תמי

[email protected]