שלום לך מתמודדת יקרה!

ראשית, התנצלות על זמן ההמתנה. טרדות שונות, גרמו לי זאת. עמך הסליחה.

התחושה הראשונית שעולה בי, היא, פשוט לשבת, לשתוק, להקשיב, ולבכות – עם מה שכתבת. ועוד יותר, עם מה שלא נכתב ומהדהד בחלל אוויר המרחב המפריד.

אני חש, קודם כל, הזדהות כנה עם כל מילה שכתבת. הכאב הפרטי שלך, יחד עם הכאב הכללי הקהילתי הבא לידי ביטוי בדברייך. הוא נכון ומוצדק ומשום כך – כואב !

לא תמצאי בדבריי, דברי סנגוריה על המערכת הקהילתית, שלדעתך כשלה בגדול בכל היחס למשפחתך ולבעלי התשובה בכלל. לא שאני חושב שאין בכלל מה לסנגר, אפשר למצוא נקודות זכות כאלו ואחרות.

אלא שאנו – אני מניח – איננו עוסקים בדיוני "מי אשם", וגם לא לשם כך, כך נראה, פנית לכאן. מה שמעסיק אותנו, הוא בירור הערכים הנכונים והראויים. ובמקרה הזה, לפי התיאור שלך לפחות, גם אם מישהו לא אשם, הוא גם אינו צודק. זה לא אמור להיראות כך, חד משמעית! וכדאי להקדים ולברר מעט את הדברים.

הקהילה החרדית איננה אפוטרופוס של היהדות

היא איננה ה"מחזירה" בתשובה, את החילוני התורן, ו"מספחת" אותו לשורותיה, לא! יש, אולי, לאנשים מקרבה, מכורח היותם מאמינים, את היכולת לפרסם דבר השם בעולמנו.

ואם מאן דהוא – ואני מדגיש – "בחר", לקבל על עצמו עול מלכות שמים. הרי שהוא הצטרף לקהל עבדי השם. ולא הפך לנתין של מערכת קהילתית כלשהיא. גם אם הוא הצטרף אל קהילה מסוימת, הרי שיש לקהילה את הזכות לשאת בעול של סיוע לאותו בוחר יקר, שהצטרף לקהל עבדי השם בעולם. כל יחס מפלה, נחות, לקהל כזה או אחר, הוא פסול מיסודו, ובראש ובראשונה מבחינה יהודית תורנית (ובוודאי חסידית, ככזו שחרתה על דגלה את סמל אהבת ישראל לכל נשמה יהודית) כל ציטוט מיותר מפאת פשטות הדברים.

הוספה חשובה לעניות דעתי, היא, שהגישה הצדקנית האומרת, "אם אתם לא יכולים "לטפל" בבעלי התשובה אל תחזירו אותם". היא פסולה מיסודה. לא בעלי התשובה ולא היהדות הם נכס של מישהו שיחליט מה לעשות בו. לא "להחזיר" ולא "לטפל". מי שעוסק "בקירוב" הרי זה מחובתו ושליחותו כיהודי מאמין לפרסם את דבר השם בעולם, בדרך לעולם טוב וקדוש יותר "לתקן עולם במלכות ש-י". שיקולים של יכולת טיפול מול הרחבת קהילה וסיפוח, הם יותר ממניעים זרים בפעילות של השבת בנים לאב שבשמים.

דברים פשוטים עוד יותר:

התעלמות, אי מתן חסות, הזנחה, של בעיות במשפחות של בעלי תשובה. כמו הפקרת אשה לחסדי בעל אלים, בתיאור שלך. הן עוול משווע ממדרגה ראשונה. דברים על "תפקידה של אשה להיכנע" במקרים כאלו, אין להם על מה שיסמוכו. מלבד מילות כיסוי להזנחה של משפחה מוחלשת מהסקטור ש"אינו מאנ"ש" במקור. ברור, לכאורה, שהיה "קשה" להילחם ו"לקחת" בשביל משפחה שאינה מבוססת דיה. או שאירוע שם משהו נוסף שאיננו יודעים עליו. תקני אותי אם אני טועה. לפי התיאור שבדברייך, לפחות, אין כאן לא יהדות לא תורה ולא חסידות. אבל יש כאן את כל ההיפך.

על כאב ועל תוצאותיו:

נכון! כל האמור מעלה את הכאב המדובר בצורה חריפה עוד יותר! ואינני חושב שאפשר או צריך להתעלם ממנו, העובדות כואבות. אפשר כן לחשוב לאן לוקחים את אותו כאב.

כאב אפשר לנתב. כשהרגל כואבת לי, אני יכול להתעלם, או לבכות ולכאוב, או שהכאב ידרבן אותי דווקא ללכת לרופא ולטפל, ולפחות להמעיט את הכאב, לרפא את מה שלא נפגע עדיין.

כך גם בכאבי הנפש האישיים. ניתן לפעול כפי שעשית את. פנית לכאן, למשל, לשם ניסיון לעריכת בירור וסדר בערכים שעדיין נותרו ולא נפגעו. וכך גם בכאבי הנפש החברתיים. אפשר להתמרמר ולבקר, ואפשר דווקא לנסות לייצר סדר יום חדש. אם לא לתקן את כולם, לפחות את עצמנו והסובבים.

ננסה לדון בהשלכות הקהילתיות החרדית

הקהילה החרדית איננה הבבואה היחידה של היהדות

חשוב מאוד להבדיל בין יהדות צרופה, יהדות אמת ונצח של בורא עולם, כפי שניתנה בטהרתה. לבין נספחי תרבות של קבוצות שומרי תורה ומצוות בתקופות מסוימות. אז כמה מילים על כך.

בורא עולם בחר בנו כעם, ואנו פועלים במשך אלפי שנים, בתקופות שונות ומשונות, בהם שנות רווחה ופריחה, ובהם שנות סבל ומועקה.

כל תקופה וניסיונותיה, כל דור ופתרונותיו, כיצד להצליח לשרוד בתוך סערות התקופה, ולהגיע אל המשימה שהיא – להביא את דבר השם בעולמו בכל עת ומקום.

צורות חיים, סגנונות לבוש, דגשים על מצוות נבחרות, השתנו במשך כל השנים. למשל, צורת החיים הקהילתית שלנו כיום, בה כל קבוצה המשתייכת לגזע מקור מסויים (כמו ליטאים חסידים, והחסידויות השונות בפני עצמן) בונה לה מערכת קהילתית משלה, למן גן ילדים, עובר בסמינרים ישיבות כוללים ושטיבלא'ך, ממשיך לקופות של צדקה וחסד גמ"ח דיור ומה לא, וכלה בחלקה בבית קברות.

צורת החיים הזו, היא חדשה ל60 שנה האחרונות, של היהדות החרדית כאן בארץ ישראל. בעבר בארצות אירופה, למרות שהיו גיבושים של קהילות, החיים התרכזו יותר בעיירות השונות. מרכז החיים היה מסביב מוסדות העיירה, רב הקהילה וראשי הקהל שם. כל יציאה מהעיר הייתה כרוכה במאמץ כבד ועול כספי. צדיקי החסידות, מנהיגי הדור, וראשי הישיבות פחות עסקו בבניית מוסדות לקהילתם, ויותר הורו דעת ותורת השם לעם שבא לשחר את פניהם.

סגנון הלבוש בוודאי היה שונה, ומצוות לימוד התורה לכל אברך, למשל, הייתה פחות דומיננטית, כפי שהיא כיום. מצוקות החיים, התנאים, הצרכים וההכרחיים היו שונים לגמרי.

כל אלו השתנו כאן בארץ, ומבנה החיים נבנה בצורה אחרת המוזכרת, בה אנו מרוכזים בקולקטיביות סביב מוסכמות חברתיות קונפורמיות, שנוצרו בכדי לשמר את הקהילה מפני רוחות רעות של חילוניות ששררו כאן בתקופה החדשה.

הדברים האלו מביאים אותנו לשתי מסקנות חשובות:

• החרדיות איננה צורת היהדות היחידה.

אם נבין שמבנה החברה החרדית הוא לא תורה מסיני. הוא נוצר מחדש לצורך משהו עיקרי וחשוב יותר ממנו, שהוא שמירת היהדות המקורית. שמירת גופי תורה ומצוות. מה שאת מכנה "התורה שהקב"ה התכוון אליה". מערכת החברה, המנהיגות, העסקונה, בצורה שהיא מתנהלת כיום, על מוחצנותה ושרירי הכוח שלה – שגם אם היא נותנת שירותי קהילה לבניה, עלולה לפעמים לפספס על הדרך אנשים קטנים (או נשמות גדולות) בצד, כמו במקרה הכואב שלך – היא לא יותר, מ"טפל".

לכן, אם הבנו, ש"זה לא זה". אז כן ! נפריד בין הדבקים. בין החרדיות ליהדות, בין עיקר לטפל. ונצא לחפש ולהעמיק יותר באותם "עיקרים" של היהדות. במצוות התורה כפשוטן, ובמשמעות האקטואלית שיש להן אלינו. ויש, רק צריך לחפש. זה דבר שמצריך, חיפוש, עיון, ולמידה מחדש של יסודי היהדות, בחיבור לאקטואליות שלנו.

מה גם ביוצאי משפחות בעלות תשובה, שהרבה פעמים מביאים איתם יכולת התבוננות פנימית של אמת, וערכים מציאותיים סביבתיים שהחברה החרדית לפעמים מפספסת. אין שום צורך לדלג עליהם, בפרט אם חשים בחיבור איתם.

אני כותב זאת בהערכה גדולה, לדברייך. שלמרות כל הכאב, את מבינה, שיש ביהדות משהו גדול, שלא כדאי לתת לאנשים שלא הטיבו עמך, לקחת לך אותו. את רק מנסה לחפש את "אותו משהו גדול". אז לפי הכלל שטבעו חכמינו הרי ש"יגעת ומצאת תאמין", תוכלי, אם תרצי, לנתב את הכאב למקום טוב. של הבנייה והערכות מחדש, של פגישה מחדש עם יהדות ערכית. ואולי, זו הזדמנות לתעל את הכאב, להשתמש בו כאמצעי להגיע למקום טוב יותר, של יהדות מזווית עמוקה טהורה כנה ואקטואלית.

• בחרדיות יש תוספות אפשריות ליהדות טובה.

למרות האמור, ישנה מסקנה נוספת מהדברים הנ"ל. אם ה"חרדיות" הייתה נצרכת לשמירת היהדות בדורנו. כנראה שיש דברים בגו. ויש בה בכל זאת, תוספות חשובות.

שלימות, הרי אין בשום מקום. כפי שאת וודאי יודעת. ובכל מקום שלא נהיה, נצטרך לבצע "בחירה אופטימלית" של הטוב ביותר המצוי, ולא את ה"בחירה מועדפת" של הטוב האידיאלי הרצוי. על כן, כדאי לנו להתבונן באותם "תוספות" של החרדיות, מה הן נותנות לנו, והאם הן או חלקן, בשקלול הסופי, כדאיות לנו למרות הכל.

אפשר לחשוב על חינוך הבנים, על הישמרות וגדרים בעולם מתירני שלנו כיום, ועוד ועוד. ערכים שהחרדיות מסייעת ליהדות לשמור. ולנסות לקבל החלטות ולבחור. אם תחליטי על בחירה, חלקית לפחות, בעולם החרדי, הרי שזה ייעשה מבחירה, ורצון. ולאחר שיקול אישי של תועלת מול הפסד. כך שהכאב והכעס, ותחושת ה"מאסר" בחיי חברה שכזו, יוכל לפנות את מקומו, לחיים משוחררים יותר. שיופנו לערכי העיקר של היהדות ש"הקב"ה התכוון אליה". שיתכן ויכללו אי אלו תוספות חשובות של חרדיות לפי הזמן והצורך כפי השיקול הראוי.

נעים לי לסיים עם משפט שנחשפתי אליו, באחד ההספדים על הגאון הצדיק הרב משה שפירא זצ"ל שהלך לעולמו לאחרונה. שם צוטט משמו בנושא של בעלי תשובה, כך. "פעם הוא אמר להם (- לבעלי תשובה) בשיעור "חשבתי שאתם תשפרו את העולם החרדי מבפנים, אבל במקום זה רק נטמעתם פנימה". עד כאן.

כלומר, החברה החרדית לא בהכרח משקפת מודל יחידני על היהדות. מאידך, יש מקום ללכת בדרכה, אך לשנות ולשפר. (ודווקא, לבעלי התשובה יש הרבה מה לתרום לכך).

כמובן, שמדובר בהחלט, על תהליך התבוננות פנימית, שלא הכי קל. אבל אם התחלת את הדרך, בעזרת השם תמשיכי, ותמצאי את השביל.

אם תרצי תוכלי להמשיך לכתוב ולשאול, כמובן. נשמח להקשיב ואולי גם לסייע אם נוכל.

בהערכה

שרוליק

[email protected]