יקרה אחת,

אמנם אינני מכירה אותך, אבל מילים כמו שלך, הן המתיקות  הכי גולמית שיכולה להיות ביהודייה. לקרא אותך זה להבין מה פרוש יראת שמים, מה פרוש אהבת השם.

אינני יודעת מה את חושבת על שתי השורות האלו, אבל אצלי הן כל כך בטוחות.

הן בטוחות, מכיוון שהשם יודע שהוא ברא אותנו עם יצרים. המטרה שלנו היא לא שלא להיכשל או ליפול, לצערינו הגדול, אלא לדעת איך לצאת משם, איך לתקן. איך לגדול בדיוק מתוך הנפילה. אני חושבת שרבי נחמן אומר את זה כך "עליה לצורך ירידה" – כלומר תכלית העליה היא לדעת שגם נרד, והתיקון האמיתי שלנו נעשה דרך הירידה שיוצרת מהות ועבודת אלוקים אמיתית בתוכינו. אחרת – השם הטוב היה בורא אותנו מושלמים מעצם היותינו. וזה בדיוק מה שאת מבקשת, איך לתקן, איך להשתפר איך לעלות.

תרשי לי לחלק את הפניה שלך לשלושה חלקים:

החלק הראשון שמדבר עלייך, ועל הדרך שלך בחיים,

והחלק השני – בעלך, אישך, הפער שאת חשה ביניכם, כאילו הוא הכי מושלם, לפי הרצונות בנוסף לכל המעלות,

והחלק השלישי – החשש שלך שמא הוא ייפול בגללך, אולי יגיע לנקודה שלך…

לפני שאשיב מה שעולה במחשבתי, רוצה להציע לך קודם כל לבדוק בתוכך – איזו נקודה הכי מפריעה לך? מה הכי קשה לך? ממה את הכי חוששת? מה עזר לך להתחזק בחיים, ומה גרם לך לקושי?

אלו שאלות, שנראה לי ששווה שתתבונני בהן, או נון יותר – בתוכך. אולי יהיה בהן איזשהו מפתח לתשובה אמיתית, כזו שתבקע מתוכך, כיל לך יש את התשובות הכי מדוייקות לך. אני כאן רק כדי להקשיב…

המילים שאכתוב אני, נכתבות יותר באופן כללי, ממה שעלה  לי כשקראתי את המילים היקרות שלך (ואישית, התחזקתי מהן עוד ויותר, תודה לך).

חושבת, שלכל אדם באשר הוא יש תקופות. בכל קשר יש רגעים של עליה ורגעים של ירידה. מעבר לכך, לכל קשר בעולם, יש מהויות שונות.  הקשר בין עם ישראל להשם מכונה "אחותי רעיתי" בשיר השירים, והמפרשים מסבירים "פעמים שהיא אחותי, פעמים שהיא כלה". כלומר – יש רגעים של מהות קשר אחת, ויש רגעים של מהות קשר אחרת. חושבת לעצמי על כל רגעי העליה שלה, והרגעים שאת מתארת כקשים יותר. מה בהם משאיר את הקשר שלך עם אלוקים קרוב? האם דווקא היכולת והקלות לשמור את מצוותיו ואת החומרות? ואולי דווקא הכאב שבאי ההצלחה מקרב אותך אליו? אולי דווקא ההשתוקקות והצער, המחשבות שלך איך למצא פתרון, איך להתקרב, הן אלו שמקרבות את הלב שלך אל אלוקייך?

הרב וולבא קורא לימים של בין המצרים "מועדים של ריחוק" הוא מסביר שהם דווקא מועדים, משום שעל ידי הריחוק, מגיע הגעגוע, וההשתוקקות להתקרב, המחשבות החוזרות ונישנות איך לייצר שוב ומוחדש את הקירבה.

אולי זה גם מה שקורה לך? משהו בדומה לכך שהשם התאווה לתפילתן של האימהות לכן הן היו עקרות?

אולי בגלל זה הדברים נעשים לך קשים?

נקודה נוספת למחשבה, היא רעיון שקיבלתי מידידה יקרה שלי ולמדתי ליישם: היא  לא מקבלת על עצמה קלה לעולם אלא קבלה "לשעתו" נניח לשבועיים, אולי לחודש, לפרק זמן מוגדר, שאחריו היא בודקת את עצמה –האם הקבלה הזו עדיין מתאימה? האם היא באפשרותה? אם כן, איזה יופי, נמשיך לעוד פרק זמן מוגדר, ואם לא – בואי ונחליף לקבלה אחרת, שאותה כן מתאים עכשיו ליישם.

זהו רעיון פשוט, אבל הצמיחה ממנו היא עצומה: זה להיות כל הזמן בתנועה בהר השם, כל הזמן במסע של עבודה פנימית.

את כותבת גם על הפערים ביינך לבין אישך.

מרשה לי לחלוק עלייך?

אמנם אינני מכירה אותך כלל, ובטח לא את בעלך, אבל… האם המראה החיצוני הוא זה שקובע? אולי את מרגישה שקל לו יותר, שהדבקות והחומרות באות לו בקלות, וזוהי באמת דרגה עצומה ומשמחת. אבל אם הוא אישך, זוהי העבודה שלך, וכנראה שזה בדיוק מה שמתאים לך ולגודל הנפש שלך. יתרה מזאת,  השם כל כך שמח בעבודה שלך, בעמל שלך, בחיפוש המתמיד שלך. את כל כך מרגשת מעצם הרצון שלך, הרצון שכתבת עליו שהוא "נשאר", את מבינה כמה את גדולה בכך???

תודה על בקשת העזרה שלך, לי היא עזרה מאד.

תמר ע.

[email protected]