שלום לך, אבא יקר.

אשריכם שזכיתם לכמה ילדים ב"ה.

אכן, אתה מתאר סיטואציות שבהחלט מטרידות את מנוחתו של כל הורה לילדים, כאשר משהו לא הולך בתלם, ויש צורך בהיערכות מיוחדת לנוכח קשיים שעולים אצל הילדים.

קל מאד להבין עד כמה זה כואב ומתסכל אותך.

ובכן, אתה שואל: "איך ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא על הדברים השליליים?!"

ומעצם שאלתך, ניכר שברור לך שהדרך להתמודד עם הקשיים, זה באמצעות הסתכלות על חצי הכוס המלאה.

ובכן, אני רוצה לנסות לערער על הנחה אבסולוטית זאת. ותקוותי שלא יוצאו הדברים מהקשרם, שכן ברור שהיכולת להסתכל על חצי הכוס המלאה, זה המתכון הטוב ביותר לחיות חיים רגועים יותר גם כשיש סערות.

אם כן, כשאני רוצה לערער על ההנחה הזאת, אני מתכוון לומר, שהתפיסה החיובית לחיים בבחינת "להסתכל על חצי הכוס המלאה", נשמעת כמו סיסמה. וכל מה שצריך לעשות, זה רק להסתכל כמו שצריך, ולהתעלם מחצי הכוס הריקה.

ובכן, כדי לראות את חצי הכוס המלאה, אנחנו צריכים גם לתת "מקום" לחצי הריק של הכוס. כלומר, לא ניתן להתעלם מהקושי, ובכך רק לראות את הדברים החיוביים, אלא יש להכיר בכך שיש קושי, ושהקושי הוא ממש ממש לא נעים ומאד מאד מתסכל, ורק לאחר מכן, נהיה פנויים להסתכל על חצי הכוס המלאה.

ברשותך, ארחיב קצת בנושא זה:

קיימת אצלינו נטיה להתעלם מדברים שאנחנו לא רוצים שיפריעו לנו בחיים. למשל, אנחנו לא רוצים לחשוב שמישהו בעבודה או בלימודים או במשפחה כועס עלינו בגלל שעשינו (או לא עשינו) משהו. מה שאומר, שבמקום לעצור רגע ולשאול את האחר "אני שם לב שליבך אינו איתי כתמול שלשום. האם עשיתי משהו שפגע בך?!", אנחנו נוטים להתעלם מהמחשבות הקטנות הללו, ומנסים להמשיך כאילו לא קרה כלום.

אספר על מקרה שהייתי שותף לו. מקרה שחידד לי את הנטיה הטבעית להתעלם מדברים חשובים, מתוך הנחה, שאם נתעלם, הבעיה תיעלם.

זה היה לאחר "אסון מירון". כידוע, מלבד הקושי הלאומי והציבורי שחווה הציבור החרדי, חלק ניכר מהזעזוע פקד את עולם הישיבות בכלל, וישיבות מסויימות בפרט, עקב כך שבחור מהישיבה נהרג באסון, או שקבוצת בחורים גדולה נחשפו לארוע הקשה.

הרשויות המקומיות ניסו לעזור לישיבות באותה תקופה בכך שקיימו מפגשים בין השירות הפסיכולוגי והסוציאלי לישיבות. ולסייע בהפחתת המתח, החרדה ובמניעת היתכנות לפגיעה פוסט טראומטית.

כעובד סוציאלי, נכחתי באחד המפגשים האלו שהתקיימו עם רבני ישיבה חשובה. הפגישה הייתה מאד עניינית ומקצועית, והצוות של הישיבה קיבל את כל הידע הרלוונטי כדי לעזור לבחורים.

לקראת סוף המפגש, שאל אחד הרבנים, האם זה יהיה נכון לשחרר את הבחורים לשבת הקרובה הביתה?! שכן, מדובר בתקופה של ספירת העומר, וכידוע נהוג בישיבות להשאר במשך כל התקופה הזאת בישיבה.

הוסיף הרב והסביר את שאלתו "האם עצם העובדה שאנחנו משחררים אותם הביתה לשבת, זה יוסיף לקושי של הבחורים, שהרי אפילו ראשי הישיבה נותנים משקל לארוע שעברו, עד כדי כך שהם משנים מסדרי הישבה המקובלים מזה מס' רב של שנים?"

חייב לומר, שאני אישית ממש הזדעזעתי מדבריו של הרב. הגבתי: "הם אכן עברו ארוע קשה מאד!". רק לאחר זמן, הבנתי את ה"תפיסה" של הרב, שאם אנחנו "מתעלמים" מדברים מסויימים, אזי זה פחות ישפיע עלינו…

נזכרתי, שבהיותי אבא צעיר, האזנתי לסדרת חינוך מפי מומחה שאמר, שאם הילד נופל ומקבל מכה, אז לא כדאי להתייחס לכך ברצינות ולעשות "דרמה", כי הילד יראה שההורה מבוהל מדברים פעוטים, ויתחיל לבכות על כל דבר קטן, במטרה לקבל יחס.

כמובן שהיום ברור לי שהדברים ממש לא מדוייקים… אך ברור לי גם שקיימת עמדה רווחת שאם אתעלם ממשהו, זה יעלם.

כיום אנחנו מבינים הדרך הנכונה והיעילה הרבה יותר כדי להתמודד עם העובדה שבחיינו קיימים גם סיטואציות בהם הכוס חצי ריקה, היא דווקא על ידי הכרה בכך שאכן יש לנו חצאי כוסות ריקים בחיים.

הפסיכולוגים ממליצים על פיתוח מיומנות שנקראת "לשהות בכאב" כדרך להתמודד. "לשהות בכאב" משמעו "לחקור" את הכאב. להכיר אותו, היטב, במקום להתעלם ממנו.

הסיבה לכך, בגלל שכששוהים בכאב, ולא מנסים "לברוח ממנו", אנחנו מפחיתים את הסבל שדווקא נגרם מ"התעלמות מהכאב".

אסביר: כאב/סבל מורכב משני חלקים:

הסיבה המקורית לכאב – לצורך העניין, קשיים לימודיים של אחד הילדים, ההתעסקות כדי למצא להם מענים וכד'.

סיבה נלווית לכאב – שבאים לידי ביטוי ב"נסיונות תיקון כושלים". כלומר נסיונות (בעיקר פסיכולוגיות) לתקן את עצם העובדה שאחד הילדים מתקשה בלימודים. הנסיונות האלו באים לידי ביטוי במחשבות טורדניות סביב הנושא, ובפועל, מה גורם לכאב גדול בנסיונות התיקון האלו, שהם "כושלים", כלומר זה לא באמת יכול לפתור את הבעיה.

אם כן, כשאנחנו מסוגלים "לשהות בכאב", אנחנו חוסכים מאיתנו את החלק השני של הכאב. מעניין לציין, שפעמים רבות, כשמודדים כמה סובלים מהכאב המקורי, לעומת הסבל שחווים מהכאב הנלווה, מסתבר שהסבל של הכאב הנלווה, רב יותר באופן משמעותי.

להלן 3 שלבים שיעזרו לך "לשהות בכאב" או בעצם, לחקור את הכאב.

תן שם לרגש שאתה חווה

תתרכז במה שעובר לך בגוף, ושים לב לתחושות הפיזיות – זה יכול להיות התכווצות של שרירים מסויימים שלא חשבת שבכלל קיימים אצלך, או סוג של לחץ בחזה וכד'. (בדרך כלל אנחנו נוטים להתעלם מתחושות פיזיות קלות)

תוכל להמשיך לחקור את הכאב ע"י שתנסה לדמיין אותו בצורה מסויימת, חומר גלם מסויים, ואפילו גוון מסויים.

ועוד נקודה שהייתי רוצה להוסיף לך, אמרת שהרבה ממה שקשה לך זה שאתה חווה תיסכולים כשלונות ומורכבויות עם הילדים.

אולי ניתן ע"י שינוי של נקודת המבט בהבנה של מה התפקיד שלנו כהורים.

האם התפקיד שלנו זה לרוות נחת ושהכל יהיה בקלות?

האם התפקיד שלנו זה להנפיק ילדים מוצלחים ומצוינים?

כשרואים את זה ככה זה באמת מתסכל. אבל אם תהיה לנו הפנמה שהתפקיד שלנו הוא להשתדל ככל יכולתנו להיות הורים מיטיבים ותומכים.

להיות שם בשביל הילדים שלנו. לאהוב אותם. לקבל אותם. אז יהיה פחות תיסכול, כי את המשימה הזו נשמע לי שאתה עושה נהדר.

זו נקודה שכולנו כהורים זקוקים לתזכורת עבורה

האינסטינקט שלנו הוא להתאכזב כשדברים לא הולכים כמו שאנחנו רוצים בהם

להיות מתוסכלים כשאנחנו נתקלים בקשיים ובמה שאנו חווים ככישלון

אבל אם נחדד יותר את מהו תפקידנו המדוייק בהורות זה יכול לעזור לנו להיות פחות מתוסכלים ממה שלא קורה.

כי זה לא אמור לקרות. אנחנו אמורים להיטיב לילדינו באשר הם שם. לא להנפיק מצוינות ולא להיות קבלנים של שיגשוגים והצלחות.

לסיום, אאחל לך רוב נחת מכל ילדיך, והצלחה בכל מעשה ידיך.

מוטי