שואל נכבד מאוד.

דרשות חז"ל ומקורותיהם הינו נושא חשוב מאוד במסורת ההלכה היהודית. כמעט כל המצוות והמנהגים שאנו נוהגים כיום מבוססים על דברי חז"ל, ועל כן חשוב מאוד לעגן לעצמנו את הביסוס של חז"ל בדרשות המקרא.

ניתן לחלק את דרשות חז"ל לשני חלקים: דרשות הלכתיות, ודרשות בענייני אגדה ומוסר. על הדרשות ההלכתיות האריך המלבי"ם בהקדמת חיבורו לתורה בניסיון להציב את רשימת הכללים שעמדה לפני חז"ל בבואם לדרוש דרשה. גם בעל הכתב והקבלה, והרב הירש ניסו לפעול בחיבוריהם ברוח זו.

אולם לאמיתו של דבר מאחרי דרשות חז"ל עומד יסוד נוסף. המסורת – בשעה שמשה רבינו קיבל את התורה הוא קיבל כללי קריאה שלה, וכללים אלו יצרו את דרשות חז"ל. חז"ל זכו לסייעתה דשמיא שסייעה בידם לקרוא את הטקסט באופן רגיש יותר ולשים לב לדברים שטמונים בו בין השורות.

אדם מאיתנו שהיה קורא את פרשת העקידה, ונתקל בפסוק שבו אומר אברהם לנעריו "שבו לכם פה עם החמור" היה יכול לחשוב שזו אמירה סתמית; חז"ל ברגישותם שמו לב למילים "על החמור" וראו בהם מילות תוכחה המלמדות על נחיתותם של הנערים, וקראו את המילים "עם החמור" כרמז לכך שהם "עם הדומה לחמור".

הרגישות של חז"ל נבעה מכך שהיה ברור להם שהתורה לא תכתוב מילים סתמיות. התורה לא מספרת את כל מה שאברהם ויצחק דיברו, אלא רק פרטים בעלי חשיבות; ממילא לכל מילה יש משמעות. בנוסף, חז"ל ידעו שבתורה יש הרבה רבדים. עקידת יצחק למשל, אינה רק מעשה חד פעמי, אלא היא משמשת ככלי למידה על ניסיונות בני ישראל, ועל כן עלינו לדקדק בה ולהוציא לקחים הרלוונטיים לימינו. כמו שמבואר במדרש רבה בפרשת וישלח (פרשה עח אות טו) שרבי הקדוש היה מעיין בפרשת וישלח לפני כל יציאה שלו למלך רומי, ובפעם אחת שלא עיין בפרשה זו לקחו ממנו את חמורו.

אתחיל עם הדוגמאות שמנית. א. הגמרא במסכת שבת (שבת קיח, ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש – מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו". כל בר דעת מבין, שאדם שעובד עבודה זרה אין סיכוי שהוא ישמור שבת כהלכתו, שהרי אחת מההלכות של שבת היא מצות הקידוש, ובה אנו מעידים שהקב"ה הוא שברא את השמים ואת הארץ. איך אדם שעובד עבודה זרה יכול לומר כזה נוסח? בעל כרחך שפירוש הוא שמדובר באדם ששב בתשובה, וכלשונו של פירוש קדמון מבית מדרשו של ר' פרחיה (בשיטת הקדמונים) "[אפילו עובד ע"ז כאנוש, מוחלין לו שנאמר] אשרי אנוש יעשה זאת. כלומר אנוש שהוחל בימיו [לעבוד ע"ז], אשריו לו [אם] שב ושמר השבת, מפני שאין אדם [שומר שבת] אלא עד שיחזור מעבודת ע"ז כל עיקר וידע [שהקב"ה ברא הכל באומרו ויכולו] שגרס בה כי ששת ימים וכו'", [וכן ביאר הט"ז (ריש סימן רמב), וכעין זה מבואר במהרש"א שאחרי שאדם עושה קידוש ואומר מילות אמונה, מוכח שהעבודה הזרה שלו איננה מכח מרד אלא מכח תאוה]. לפי ביאורים אלו נמצא שחז"ל אמרו דבר פשוט מאוד, המסתבר לכל בר דעת. ברגע שהדבר נכון, אפשר לרמוז אותו בפסוק. חז"ל לא כתבו שזה הפשט של הפסוק, אלא שזה נרמז בפסוק.

ב. במדרש רבה (בראשית פרשה כב אות ז) כתוב כך: "על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין, אלא זה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש, ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו', יהודה בר אמי אמר על חוה הראשונה היו מדיינין, אמר רבי איבו חוה הראשונה חזרה לעפרה ועל מה היו מדיינין אמר רבי הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין".

כפי שכתבת בשאלתך, ברור הדבר שחכמינו לא היו שם באופן פיזי, אולם היה ברור להם שקין והבל לא התווכחו על עניינים של מה בכך, וכמו כן היה ברור להם שהתורה כתבה את זה בכדי לתאר את המאפיינים של כל הרציחות שקורות במשך קיום העולם. משכך, דנו חכמינו האם שורש הוויכוח היה על כסף, או עניינים רוחניים, או על נשים.

לפי דרשה זו באה התורה ללמדנו מהם שלשת ראשי הוויכוחים שטמונה בהם סכנה להפוך לרצח [להרחבה על רעיון זה, יעויין בספרו של הרב ויינברג "לפרקים" (חלק ב, עמודים תריב – תריד)].

ג. בנוגע לאברהם אבינו, ברור הדבר שילד בן שלוש לא יכול להגיע להכרה מלאה בבורא. כוונת חז"ל לתאר את המסע שעבר אבי המאמינים עד להגיעו לאמונה השלימה, מסע שהתחיל בהיותו בן שלוש ועד שהגיע לגיל 48 שנה. תיאור מסע מרתק זה בא ללמד אותנו, בניו, על המסע האמוני שאנחנו עוברים. עלינו ללמוד מאברהם לא לפחד לשאול, לא לפחד לחשוב נגד הזרם, להיות נאמנים לתפיסות עולמנו. גם את דרשה זו חז"ל רמזו בפסוק, אבל הפסוק משמש רק כאסמכתה לעיקרו של הרעיון.

ד. בנוגע לדרשת חז"ל אודות חמישית בני ישראל שיצאו, ומיתת השאר, היו רבים שניסו להתווכח עם קביעה זו, אולם מבחינה חשבונית הנתונים מוכיחים כדעת חז"ל. בחומש במדבר כותבת התורה שבני ישראל הזכרים מגיל 20 עד 60 מנו שש מאות אלף, אם נוסיף עוד מספר דומה של נשים, ואת מספרם של הצעירים והמבוגרים, נמצא שעם ישראל מנה בסביבות שני מיליון בני אדם; והנה מנין הבכורים המוזכר בתורה הוא רק עשרים ושנים אלף, גם אם נוסיף עוד מספר זהה של בכורות נקבות, עדיין יוצא שעל ציבור של שני מיליון איש היו רק 44 אלף בכורים, ויוצא שכל בית אב מנה כ 50 ילדים [!]. זהו נתון שלא יתכן לאומרו, ובעל כרחך צריך לומר שילדו בכל לידה ששה בבת אחת. ואם כן קשה מדוע הריבוי שלהם היה כל כך נמוך ביחס למצופה. הרי בטור חשבוני, משפחה של עשרה נפשות היולדת עשרה נפשות, בתוך ששה דורות מגיע למיליון, והיכן הם כל אותם מיליונים? בעל כרחך, שמתו רבים.

לסיכום: דברי חז"ל מדויקים בלשון הפסוקים, או מייתור, או מדקדוק הלשון. חז"ל ברוחב דעתם וגודל קדושתם ידעו כיצד לקרוא את בין השורות של הטקסט המקראי, ולהוציא ממנו דרשות נפלאות.

אקווה שסייעתי מעט להרים את הלוט – ולו במעט – מעל דברי חז"ל הקדושים.

בידידות.

בניהו.