שואלת יקרה וחכמה,
השאלות שלך טובות מאד, אך התשובה נמצאת בגוף השאלה.
את שואלת למה,
באירוסים של אחותך, כל הגברים דיברו, ואף אחד אפילו לא חשב שלאמא שלי שגדלה אותה 20 צריכה גם לדבר. שלא נדבר עלי-אחותה.
או בלוויה של סבתך, כל גברי המשפחה הספידו ורק אמך ישבה בצד והיתה כאילו מוסכמה שקטה וברורה כזאת שהבנות לא מספידות.
את מתארת מצב שבו 'אין חברת כנסת חרדית', וקובעת שלא נותנים לנו אפשרות באמת ללמוד תורה לעומק כולל גמרא,
ואני הקטנה שואלת, האם ביקשת? האם פנית לאביך ובקשת להספיד את סבתך? האם אימך הודיעה במשפחה שבכוונתה לדבר בשבח ביתה הכלה באירוסין, ונדחתה? האם ניסית את לפתוח גמרא וללמוד, או לבקש מאביך שילמד עימך, או לברר בעצמך האם יש מסגרת ללימוד גמרא לנשים חרדיות?
גם אם את יוצאת מתוך הנחה שהמצב דורש שינוי, מי אמור לשנותו? רק את יכולה לשנות. רק את יכולה להשמיע את קולך ולבקש, אבא, אני רוצה להספיד את סבתא! אבא, בוא ולמד איתי תורה מבפנים, מתוך ספר, מתוך הגמרא.
גם בנות צלופחד, שלא היה להן אח, כאשר נפטר אביהן, הן חששו שנחלתן תנושל ממשפחתן. הן לא המתינו לאף אחד שיבוא ויציע להן פתרון לבעיה. הן פנו למשה ביוזמתן, ושאלו "למה יגרע?" ואכן, אלוקים הנחה את משה להענות לבקשתן ובעקבותיהן שונה המצב המשפטי-הלכתי ביחס לירושת הבנות.
שינויים חברתיים מתחילים בשינוי השיח. מישהו שואל למה, מישהי מבקשת, אני רוצה גם. את מכינה דברי תורה לאומרם ליד שולחן השבת. את מתערבת בדיון שהתעורר בדבריך. לפעם אחרת זה כבר מובן מאליו שאת מכינה דברי תורה, ולא רק סלט ועוגה. אח"כ כבר יודעים שאת מדברת מאד יפה ופונים אליך, ומבקשים ממך, תחילה בפורום משפחתי מצומצם, אחרי שגילו כי מי כמוך מדברת דברים של טעם, שקשורים לאירוע, שמבטאים את רחשי הלב, שהתורה מפיהן רלוונטית וחיה ומרוממת את הסיטואציה. את לא מסתפקת בכך. את מבררת איפה אפשר ללמוד באופן קבוע. אולי אפילו גמרא. את מתאמצת להתמיד בשיעור שבועי. הידע התורני שלך מתרחב. את מגלה עוד חברות שחשות כמוך ולומדות כמוך, מתדיינות עימך, ויחד נפתחים לכן עולמות של הגות ומחשבה תורנית שלא הכרת עד כה. את מגלה איך התורה מדברת אליך. איך הרעיונות שלה מזינים אותך ואת נשמתך. ואז יום אחד את אומרת לעצמך, איך זה יכול להיות שאני כאדם עצמאי אהיה תלויה בתורה של אחרים. הרי אני עצמי, עם התואר האקדמי שרכשתי, עם השאלות העמוקות שאני יודעת לשאול, צריכה להתמלא בתורה. ואת מבינה פתאום שכל כבודת מטענה התורני של בת מלך – צריך להיות פנימה. אסור לעשות לו מיקור חוץ. לא כדאי לעשות לו מיקור חוץ. לא נכון לעשות לו מיקור חוץ. שמישהו ילמד בשבילי זה לא מספיק לי היום. אבל אף אחד לא יגיש לך את השינוי על מגש של כסף. כי המציאות חזקה ממך וממני, ומכולנו יחד. והרגלים שהוטבעו ונוצרו בתנאי חיים מסויימים, לא ביום אחד ייעלמו. הם מתערבבים בנוהג ובדין, וגם כאשר תנאי החיים משתנים, קשה להפריד ביניהם לבין ההתנהגות והמוסכמות שנוצרו בעקבותיהם.
חברות שמרניות ובוודאי חברות דתיות האמונות על שמירת מסורת, ושואפות להנחיל את דרכן לילדיהן מעבירות לו לא רק 'תורה שבכתב', רצף כללים כתובים שעושים ומסמנים עליהם V. הן מעבירות גם 'תורה שבעל פה', סיפור, משמעות, מנגינה שבין המילים, הוראות בימוי שמתארות איך החיים אמורים להראות באופן שמאפשר לכללים להפוך ולהיות חלק טבעי מהחיים.
בפועל, החיים באמת משתנים מדור לדור, בקצב עדין, שתי פסיעות קדימה ואחת לאחור, באופן שהשינוי נטמע אט אט ולא מזעזע את אמות הסיפים של המחוייבות הדתית, ותמונת העולם שלאורה צועדים.
הגמרא מלמדת אותנו כלל משפטי שאומר כך: "אין דנים אפשר משאי אפשר" – אי אפשר להקיש את הדין ממצב שבו המציאות לא אפשרה, ולא ניתן היה לפעול באופן מסויים, למצב אחר שבו התנאים השתנו. הכלל הזה עומד לזכותך. אם בעבר נשים אכן לא יכלו ללמוד בכלל, וללמוד תורה בפרט, תחילה כי לא ידעו קרוא וכתוב ועבדו קשה לשפשף בגדים על שפת הנהר, בהמשך כי עבודות הבית והמשפחות הברוכות גזלו את כל זמנן, עד למצב היום שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו גם ללמוד לתארים אקדמים מתקדמים וגם למלא את "החובות שהן זכויות" כלפי המשפחה, הרי שאין ספק שגם הרצון, וגם החובה של הנשים ללמוד תורה משתנה. אם הן תלמדנה, ותמלאנה את כלי הקיבול שלהן בתורה, לא רק יהיה להן מה להשמיע, יהיה גם מי שירצה ויבקש מהן להשמיע.[1]
אך האחריות לשינוי הזה צריכה להתחיל בנו. לא בתביעות כלפי חוץ. בכך שאנו נלמד, ונתעשר. בכך שאנו נבוא לבקש לשאת דברים. בכך שלא נעלב בפעם הראשונה שאנשים יירתעו ויסוגו, בכך שלא נתייאש ונבקש גם בהזדמנות נוספת. עד שזה יקרה.
כבר היום דברים משתנים. כבר היום יש מסגרת לנשים חרדיות שרוצות להעמיק וללמוד. כבר היום יש נשים שמדברות באירועים משפחתיים מצומצמים, ובנושאים כלליים, גם בכנסים מרובי משתתפים. וככל שהקול ההגיוני והמתבקש הזה יתרחב, יהיה גם מי שיאזין לו.
לא אתחמק מלהתייחס לנושא ההספד שהוא רגיש. "תמיד נופל" בימים של אבל ועצב, כשהראש והלב עסוקים בדמעות ולא בדרישות ורצון לשנות. ודווקא לגביו, לא ניתן לטעון שמדובר בנשים שלא למדו תורה, מפני שעיקר ההספד הוא לספר סיפורים שרק אמא, אחות, בת עשויים לבטא מלב כואב, להרעיד את הלבבות ולהגיר דמעות מליבן ומלב המשתתפים, בבואן להספיד קרובת משפחתן.
הגמרא במסכת שבת אומרת דברים נוקבים על החובה להספיד עד כדי דמעות :
מִפְּנֵי מָה מֵתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים — כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה?! עֶרְבוֹנָא שָׁקְלִי מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה. … אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו,…
ערוך השולחן ביורה דעה שמ"ד מפרט את משמעות החובה ההלכתית להספיד עד דמעות:
אמנם יש להבין מי ומי הם החייבים בהספד? דהא יתבאר בסימן זה שמספידים את הכל: איש ואשה, תינוק ותינוקת. וכי אפשר שכל העיר יספדום? בתמיה. ולכן נראה דעל סתם בני אדם חיוב ההספד על הקרובים, שהם בוכים ומספידים את המת, ומספרים בשבחם מה שיש ביכולת בלתי הפלגות, או במעשה אבותיהם כמו שיתבאר. ואם יש מנהג לשכור מקוננות וחלילים להספד – מחוייבים לעשות כן,
המקורות הללו מחזקים את האינטואיציה וההגיון הבריא המדבר מגרונך, שאין כמו מילים של בת משפחה שהכירה את המנוחה ולא תסתפק באמירות כלליות וסתמיות, שגם אם הן נכונות (אשת חבר וכו' וכו'), הן לא משקפות את עומק ומורכבות אישיותה של הנפטרת, ולא פורטות על נימי הלב. אין לי דרך לסנגר על מצב שבעיני הוא לא רק לא נכון, הוא גם לא ראוי הלכתית, לנוכח עמדת ההלכה בענין זה, כעולה ממקורות מפורשים, שלא מבדילים בין קרובים לקרובות של הנפטר/ת. דומני שגם כאן ראוי לתת את הדעת על פועלן של בנות צלופחד. הן לא דיברו עבור עצמן, על החשש מהנחלה אשר להן שתאבד, אלא שאלו: (במדבר כז ד') למה ייגרע שם אבינו. שאלה זו, בניסוח דומה, מתאים לשאול גם כאן. למה ייגרע שמה של המנוחה, ולא תזכה להספד הראוי לה לפי כבודה ולפי ההלכה.
אז כפי שכתבת: אז בד"כ אומרים לי: את רוצה לדבר-תדברי.
אין מה לעשות. את גדלה בדור המדבר (לענין זה, אנו כדור המדבר, דור מעבר), וטרם נכנסת לארץ הטובה. אך אם את רוצה שלביתך זה יהיה מובן מאליו, שהיא תגדל בדור שכבר נשים לומדות תורה, ומרביצות תורה, בשיעורים, באירועים, בזמנים של עצב ושמחה, ועבורן זה יהיה מובן מאליו שפונים אליהן ומבקשים שתשאנה דברים, אין לך אלא להתאמץ לשם כך. לעבוד קשה. ללמוד בעצמך. להתכונן ולהכין דברי תורה מתאימים. ולדרוש את מקומך בנועם, בחן, אך באסרטיביות. עד שכולם סביבך יבינו, איזו מרגלית מאירה נמצאת ביניהם, וההפסד יהיה כולו שלהם אם לא יתנו לה את האפשרות להאיר את העולם שסביבה באור תורתה ובדברי הגותה.
ורדית
[email protected]
[1] להרחבה, ראי "זו המנגינה שלנו", אתר צריך עיון https://iyun.org.il/sedersheni/this-is-our-melody/
6 תגובות
מסכימה שכל נושא ציבורי מתחיל בנו, האנשים הפרטיים. אין ספק.
אבל השאלה האם – 'ניסית לבקש מאביך להספיד את סבתך' לא כ'כ מתקרבת למציאות. המציאות היא לצערינו, שנשים לא באמת חושבות לבקש את זה מחשש לגיכוך והסתכלות עקומה עליהן.
מאוד מאוד מצער!!!
אהבתי את השאלה והתשובה… רק אני לא כלכך מסכימה עם התשובה.
יש משפחות וחברות מסויימות שבהם גם אם הנשים יעלו על דעתם לבוא לומר אני רחצה גם לדבר. לא יתנו להם.. כי זה "לא מקובל" או "לא צנוע" שאישה תדבר גם מול גברים… בשנים האחרונות אולי החברה החרדית קצת ניפתחה. כן.. אבל עדיין יש כאלה קהילות או חברות או חסידויות למיניהם שלא יתנו לאישה לדבר מול גברים מאותם הסיבות שרשמתי..
בחברות האלה הבנות מתחנכות בצורה שלא תעלה על דעתן
אני מזדהה עם התשובה היות ובוער בי תמיד להביע את ידיעותי בפומבי
בתחילה באמת בסעודות שבת ואחרכ בסעודות פורים ובפורמים יותר גדולים
אבל עדין לא אחת אני מוצאת את עצמי נעצרת מלדבר למרות שיש לי מה לומר
זכור לי מקרה שבת חתן אצל אח של בעלי , חמי שאל שאלה ולי היתה תשובה אל לא היה לי נעים לומר אותה בפני כל כך הרבה משתתפים כי אני אישה ( כי לנאום מול 50 בנות יצא לי )
אני לא בא לסתור את הכאב
וממש בלי להשוות
רק רוצה לומר שאני, גבר
שנחשב גם לנואם
הרבה פעמים ממלא פי מים
אפילו כשמבקשים ממני
כי אני מתבייש, או חושש
או כי לא הכנתי
או לא מרגיש בנוח ולא יודע לאן הקהל הספציפי יקח את דבריי
פחד קהל הוא טבעי
על אחת כמה וכמה למישהי שלא טבעי לה לדבר
ותמיד יש מי שילעג, או לא יבין את הדברים כהוגן, ולא כל קבל מתאים לכל דיבור ולכל נואם ונואמת
ותמיד יש היכנשהו קרוב למי להשמיע ולהשפיע ולתרום
תודה לשואלת והמשיבה הנהדרות
לגבי לימוד-לא יודעת, אני לומדת בעצמי. במילא היום שיעורי קודש בסמינרים מתמקדים בעיקר בתפקידה של אישה בכלכלת הבית (נושא לשאלה אחרת:)) ואם אני רוצה לדעת הלכות בסיסיות או קצת מושגים בפרשת שבוע אני לומדת לבד. אז אפשר להוסיף עוד תחומי למידה.אפשר לפתוח ספרים, אפשר להאזין לשיעורים-יש כל כך הרבה היצע היום, ואף אחד לא צריך לדעת אם את מאזין או מאזינה. (לגבי גמרא, חשוב לציין שמבחינה הלכתית (בכמה מקורות שראיתי) אם אישה רוצה ללמוד-בבקשה ובשמחה, אבל אם היא רוצה ללמוד כדי "להיות כמו הגברים", פרובוקציה, אסור)
לגבי נשיאת דברים בציבור, מזדהה עם מה שכתבו לגבי התשובה- זה לא ממש חכמה לבוא ולהגיד "אוקיי, את רוצה לדבר אז תדברי" כי זה לא באמת ככה. ועם כל הכבוד לזה ששינוי מתחיל מבפנים ומהאנשים הקטנים-זה נכון להרבה דברים אבל פחות להנהגות ציבוריות כלליות, במגזר שלנו שהוא מקסים ונהדר אבל שמרן מאוד בנוגע להמון דברים (בסדר. נכון. נפתחים ומתפתחים לאט לאט אבל יש דברים שלא באמת ישתנו).
לצורך הדוגמה-ההלוויה של הסבתא. אני לא יודעת מי הסבתא הזאת, ומה היקף הקהל שהגיע להלוויה שלה-אבל בקהל סטנדרטי (מבחינת "מעמד" האנשים והכמות שלהם), אילו בחורה מסימה ככל שתהא תתחיל להספיד את הסבתא יהיה רחש בחש ובלגן, וזה ידובר רבות-ולא במשמעות חיובית של דיבור שיכה גלים ויעורר שינוי אלא יותר במשמעות של הלך על השידוכים שלה ועל הכבוד של הסבתא המנוחה.
לגבי "האם ניסית?" אני אישית גדלה במשפחה די פתוחה, לא משהו מסתגר ומופקע, ולפני החתונה של אחותי כשהצעתי להיות זו שמכבדת את המזומנים לעלות לחופה ולברך- התייחסו לזה כאילו סיפרתי בדיחה מאוד מוצלחת. בשבע ברכות-דיברתי, זה היה שבע ברכות קטנטן ומשפחתי-המשפחה המצומצמת שלנו והמשפחה המצומצמת של החתן-וגם על זה קיבלתי כל כך הרבה תגובות אחר כך… (יאמר שהוצע לי מצד המארגן של האירוע, אחי הגדול, ולא התפרצתי בעצמי לדבר.) מהמשפחה של החתן וקרובי המשפחה שלנו שלא נכחו באירוע ושמעו על זה אחר כך. קל וחומר שבשבע ברכות גדול ומכובד שנכח בו קהל רב-לא היו נותנים לי לדבר בחיים. ואין מה לשאול "ניסית לבקש?" כי זה כמו שתשאלו אם ניסיתי לבקש להיות חזנית בתפילה. אין טעם להיתמם סתם.
סליחה על התגובה הארוכה אבל זה באמת נושא עגום.