שלום לך!

בראשית דבריי אבקש לומר, כי השאלה שאתה מציג בדבר הקשר בין מהימנותה ההיסטורית של ההתגלות בהר סיני לבין החיוב הנובע ממנה לקיום מצוות, היא אחת משאלות היסוד של הקיום היהודי, בוודאי לאחר ששפינוזה, כבר במאה ה- 17 עורר אותה והציב אותה בקדמת בימת השיח ההגותי היהודי, ובפרט בעידן המודרני, המציג שלל של גישות המתייחסות לתורה ולקיום המצוות.

אני עצמי, איני חש שיש לי את המנדט או אפילו היכולת לפתור את הסוגיה הראשונה. איני בקיא ב-'הוכחות', ואיני יכול לתרץ כל מצווה ותכליתה. עם זאת, אני כן מציע להתבונן על המכלול. כלומר, להביט במבט פילוסופי ולא היסטורי על ההתגלות, ולבחון את משמעות קיום מצוות התורה לאורך ההיסטוריה.

ההתגלות היא שיאה של האמונה היהודית, משום שהיא מצהירה על הקשר בין הנברא לבורא. כלומר, הקב"ה אינו ישות תלושה שאינה אחראית לברואיה, אלא להפך. הקב"ה אחראי על האדם והקשר עמו הוא אחד מיסודות הבריאה כולה. מכאן נבין, שגם לאדם יש אחריות הן כלפי הבורא, הן כלפי הבריאה והן כלפי עצמו כתוצר של הבריאה. כעת נשאל, כיצד אחריות זו באה לידי ביטוי? והתשובה היא בתורה. משום שהתורה היא ההסדר המשפטי וההגותי המקיים את המערכת כולה. וכאן ארצה להציג הסבר מעניין המופיע בספרון ידוע שיצא בבואנוס איירס בשנת 1946 תחת הכותרת: "יוסל רקובר מדבר עם אלוקים". הספרון (שאני מאד ממליץ לקרוא אותו), מתאר דין וחשבון אישי שמוסר חסיד בדיוני בשם יוסל רקובר, טרם מותו בגטו וארשה הנצור לקב"ה.

ובאחת הפסקאות כתוב כך: "… אני אוהב אותו [את הקב"ה] אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים, אלוקים הוא דת אבל תורתו היא אורח חיים – וככל שאנו מתים יותר למען אורח החיים הזה, כן גדלה נצחיותו!".

זוהי פסקה מהממת! משום שהיא מפרידה בין התפיסה הפילוסופית של האלוקים כישות לה אנו מחויבים מתוקף היותנו ברואים, לבין המציאות ההיסטורית הנשקפת כתוצאה מהמחויבות הזו. כך, היא מציעה לנו להבין את התורה, לא רק כציווי משפטי חד סטרי (דת), אלא כתיווך רוחני בין האדם לקונו (אורח חיים), כפי שהציע לראות זאת הפילוסוף עמנואל לוינס. ויותר מכך, היא מציעה את התורה כהתגלמות הרעיונית והמעשית של מערכת המבקשת להעלות את הנברא מעצמו אל הנשגב, לחלץ אותו מכבלי ההגבלה של הבריאה באמצעות העמקת הקשר הרוחני, המתגלם בהתמסרות ובקבלת עול מלכות שמיים במציאות הארצית. כאן גם טמונה נצחיותה, בעצם השאיפה התמידית של האדם לחירות.

אלא שכאן גם מצויה האזהרה. התורה מבקשת לכונן מערכת חיים שבמהותה אינה משרתת את רצונו של הנברא. הנברא נע בין רצונו הפרטי לבין תכלית בריאתו. זהו מתח תמידי ומטושטש. לכן לדעתי, ברור מדוע דיברה התורה בלשון בני אדם, כלומר בלשון המובנית לבני אדם באשר הם בכל דור ודור. משום שתוכנו של הקשר משתנה עם העתים, אך צורתו בדמו התורה נשמרת. עם זאת, יש למצוא את המהות הפנימית של הציווי כדי לא להיות מולך שולל אחרי התאווה הפרטית. כלומר, כאשר אתה מציין גישות רפורמיסטיות או ליברליות. האם הן אותנטיות או שהן משרתות אידיאות ורעיונות המושפעים מרוח התקופה? האם תכליתן רדיפת שלום, אהבת שלום אהבת הבריות וקירובם לתורה, או קירוב התורה אליהם, כדי להשיג קורת רוח פרטית, גם במחיר טשטוש או עיוות מהותה המקורית כפי שזו נתגלה בסיני?

אלו שאלות קשות וחשובות, שכל אדם חייב לתת עליהן את הדעת במהלך חייו. ולצד זאת, עליו להתבונן סביב, להביט על זרם החיים היהודי שהתורה מעצבת ב-3500 השנים האחרונות, על ההגות והיצירה שהיא מפיצה, ולשאול, האם כל אלו הם תוצר של פרשנות ספרותית של כמה דמויות כריזמטיות? כמו שביקורת המקרא מציעה למשל, או שמדובר כאן בתופעה היסטורית והגותית חסרת תקדים, שהשפעתה על המציאות האנושית היא רחבה ועמוקה ונפלאה, ובידנו נפלה הזכות להיות חלק ממנה ולהמשיכה הלאה אל הדורות הבאים?

מקווה שתשובתי הועילה לך,

ליאור

[email protected]