שלום לך,

אפשר להבין לרוחך. בתך לומדת במקום שלא מקובל עליך והחשש מובן, ואתה שואל מה אתה, כאבא אחראי ואוהב, יכול לעשות כדי לשנות את המצב. שתפת גם בכמה רעיונות שעלו בדעתך והסברת את הבעייתיות שבהם.

אני נוטה להסכים להערכה שלך שהצעדים אותם שקלת לנקוט אינם עתידים להביא לתוצאה הרצויה. בקשת מבתך לראות את התכנים והיא לא שתפה פעולה. אתה אומנם יכול להפציר בה לעזוב ולהראות בכל דרך את מורת רוחך, אבל סביר יותר שתגלה שחיבלת בקשר בינך לבין בתך יותר מאשר בקשר שלה למקום הלימודים… אתה מבין שאין לך דרך קלה לפתור את הבעייה ושואל בצורה הכי פשוטה "מה עושים?".

אני יכול להזדהות לגמרי עם המצוקה הזו של אב מודאג. מאז שנולדו אנו דואגים לילדים שלנו, מדריכים אותם, מסייעים להם ומגוננים עליהם. גם הילד מטבע הדברים מכיר בכך שהוא זקוק לתמיכה הזו ומקבל את הסמכות ההורית. זו הדרך בה זורמים דברים מיום בואו של הילד לאויר העולם, אבל בשלב מסויים המודל הזה משתנה, וטוב שכך. מגיע הזמן בו ילדינו יוצאים מתחת לסינר שלנו, ואנו עומדים בפני אתגר לא פשוט. קשה לשנות הרגלים וקשה להתחיל להסתכל על הילד שלנו בעיניים אחרות. הוא כבר לא הילד הקטן שהאחריות עליו מוטלת על כתפי, אלא אדם בוגר שצריך לפלס את דרכו בחיים בכוחות עצמו. אנו נשתדל תמיד להיות שם עבורו, לסייע, לייעץ ולתמוך, אבל אנחנו כבר לא אחראים. "אחריות" היא מילת המפתח, והיא כבר לא עלינו. מאחורי השאלה הטבעית שלך "מה עושים" עומדת הנחה סמויה שהאחריות לעשות משהו מוטלת על כתפיך, וזו הנחה שעלולה לגרום לנו לעשות טעויות.

"חינוך" משמעותו תהליך של הכנה ראשונית לתפקיד, וזהו אכן משמעותו של החינוך – להכין את ילדינו לחיים בוגרים ועצמאיים, לחזק את מבנה האישיות שלהם, לספק להם ידע וכלים ולהכין אותם לזמן שבו הם יעמדו על רגלי עצמם בבטחה ובאומץ מול החיים.

יתירה מזאת, מי שלא מכיר בכך שהילד שלו יצא לעצמאות ומנסה עדיין לחנך אותו עתיד לגרום נזקים. האם נרצה שילדינו יהיו תלותיים גם כמבוגרים? בוודאי שלא. אדם עצמאי שחש שאחרים מנסים לשלוט בו יפעל בדרך כלל במגמה הפוכה על מנת להשתחרר מהלפיתה החונקת. אחד הדברים הראשונים שהמורה שלי לנהיגה נזף בי עליהם היה לשחרר את הסטרטר מיד לאחר שהמנוע התניע. ניסיון להמשיך להפעיל את הסטרטר במנוע שכבר פועל עלול להרוס את מנגנון ההתנעה.

בתך בת 21 .היא ילדה גדולה, המשרה שלך בתור מחנך הסתיימה והגדרת התפקיד החדשה שלך היא ייעוץ ותמיכה, לא חינוך. השקעת שנים רבות בחינוך שלה ואתה מתאר בחורה מקסימה וצנועה. כנראה שעשית עבודה נהדרת.זה הזמן להרפות. סמוך עליה שהיא תעשה את הדברים הנכונים. תן בה אמון. תן לה את הקרדיט שהיא שומרת על הגבולות הנכונים ושגם לה יש יכולת להבחין מה פסול השקפתית ומה ראוי.

תן לבתך לדעת שאתה אוהב אותה אהבת נפש, שאכפת לך ממנה ושאתה סומך עליה. האהבה שלך מחייבת אותך להביע את דעתך ולייעץ, אבל רק בצורה מכבדת. הגישה הזו איננה נכונה רק נכונה במישור העקרוני אלא למעשה אין לך אפשרות אחרת. התערבות בוטה מדי והבעת חוסר אמון לא יביאו שום תועלת וכנראה יביאו רק נזק. עוד תעמוד בעתיד בהרבה מצבים בהם לא תסכים עם משהו שבתך עושה, אבל תצטרך לכבד אותה ואת הבחירות שלה. ואולי יתברר לפעמים שהיא גם צדקה… (קורה לי יותר מדי פעמים עם הילדים שלי…)

ומה תעשה לגבי הדאגה? מסתבר שאין הרבה לעשות מעבר לידיעה הברורה שיש מנהיג לבירה, ש"מה' מצעדי גבר כוננו", ולהזכר בכל אותם אירועים שנראו לנו קשים ורעים ואשר בסוף התברר שהם דווקא הובילו לדברים נפלאים.

מאחל לך אינסוף נחת,

גרשון

<[email protected]