דלג לתוכן
אני נתקלת הרבה בשאלה הזאת שחילונים שאני פוגשת שואלים אותי ואני לא יודעת לענות, אני למדתי על כך שבכל יהודי יש נשמה אלוקית ושיש לו פוטנציאל שעליו לממש וכו, מה בקשר לגויים?, האם הם נולדו עם נשמה אלוקית?, והאם זה לא יוצא קצת מתנשא להגיד לפעמים שהם נחותים מאיתנו כי אנחנו העם הנבחר?, קצת קשה לי עם זה כי זה גם קצת סותר את מידת הענווה, שהרי אנחנו מתגאים על חשבונם שאנחנו עם ה'. סליחה אם השאלה שלי נשמעת ילדותית קצת.
תודה מראש
שלום רב
השאלה שלך חשובה מאוד מכמה סיבות ורחוקה מאוד מלהיות "ילדותית". שאלות כאלה מגיעות מתוך מבט רחב ומעמיק, מתוך היכולת לראות גם את האחר והשונה ולהתעניין בו וכן מתוך מקום נקי של ענווה. מעניין שלפעמים צריך מפגש עם "חילונים" בכדי לעורר בנו שאלות שמסתתרות מאחורי מוסכמות אליהן התרגלנו.
נושא "ישראל והעמים" הוא נושא רחב ומלא בנושאים הטעונים הסבר. מדוע בחר בנו ה'? מדוע הוא בכלל היה צריך לבחור בעם אחד? מה תפקידם של העמים האחרים? איך עלינו להתייחס לבני עמים אחרים? האם יש "באמת" הבדל בין ישראל לעמים? ועוד כהנה וכהנה שאלות חשובות.
אנסה לתת כיוון להבנה הכללית של הנושא בדגש על שאלותייך.
בבריאתו של האדם נאמר, וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. מדובר כאן ב"אדם" בכול אדם, כול איש ואישה, ילד וילדה, זקן וזקנה, כולם נבראו ב"צלם אלוקים" וחביב אדם שנברא בצלם. אותו "צלם אלוקים" כולל בו את המתנה המיוחדת שניתנה רק למין האנושי, מתנת הבחירה החופשית, אותה יכולת נפלאה לבחור בין טוב לרע.
כמובן שהיכולת הזו היא משמעותית רק אם יש מטרה, אם יש גבולות. כלומר, עצם כך שנברא אדם וניתנה לו זכות הבחירה מורה על כך שיש לו תפקיד. שהוא יכול לזכות אם ימלא את ייעודו ושנדרש ממנו לא להחטיא את אותה המטרה. כול אדם בעולם חייב לבחור את הטוב על פני הרע. ומלבד השאיפה לטוב והמניעה מהרע, התורה גם מגדירה שבע מצוות "דתיות" שניתנו לכל בן אנוש. כמובן שאין הקב"ה מקפח שכר כול בריה ולכן ברור שכול אדם שבוחר בטוב ועושה טוב נכלל בכך.
ומה בכול זאת שונה? לא אכנס להגדרות של "נשמה אלוקית" מהסיבה הפשוטה שאנחנו רחוקים מאוד מלהבין מה זה אומר. עם זאת, ברור לנו שעל פי התורה יש הבדל משמעותי מאוד בין ישראל לעמים, משמעותי כל כך עד שהוא נכלל ברשימת ההבדלות אותן אנו מונים במוצאי שבת. אז מה הוא אותו הבדל? והאם עצם כך שיש הבדל משמעו שאנחנו פועלים במישורים המתנגדים זה לזה?
ההבדל הגדול הוא בתפקיד. אבל לא מדובר בתפקידים הסותרים זה את זה אלא אדרבה, בתפקידים האמורים להשלים זה את זה ולפעול במקביל. ניקח לדוגמה את גוף האדם. המוח שונה בתכלית מהלב, גם במבנה וגם במרכיבים, השרירים שונים מרקמות העין, ותאי דם שונים מאוד מתאי עצם. לא רק שהם שונים, גם התפקיד של כול איבר, כול מבנה רקמה וכל סוג תא, שונה. האם זה אומר שיש לי כאן מלחמה בגוף? האם יהיה בכלל נכון לשאול מי יותר חשוב [אלא אם כן האדם השלם נמצא בסכנה]. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על קצה אצבעו ואף אחד גם לא היה מעוניין שהאצבע תיהפך למוח.
היופי של האדם הוא בכך שכל אותם תאים, רקמות ואברים שונים מתאחדים יחד למטרה אחת. לקיום של הגוף השלם. במובן זה גם האנושות מורכבת ממרכיבים שונים. התפקיד שעם ישראל קיבל חשוב מאין כדוגמתו לאנושות כולה, לא רק שהוא לא מתנגד לה, הוא חלק אינטגראלי ומוביל בעיצוב וקידום אותו ה"גוף" השלם. המטרה שלנו היא לקדם את עצמנו ואת האנושות למקום הכי גבוה שנוכל ועלינו לדעת שכל אדם שיפעל בטוב הוא גם חלק מאותה התקדמות כללית.
והאם יש לנו מקום להתגאות? התשובה היא ברורה. לא. ומכמה טעמים.
הראשון, איזה הגיון יש לאדם להתגאות בדבר שהוא לא עשה. אם בכך שה' בחר בנו, וגם אם זה בזכות אבותינו, אני יותר טוב ממישהו אחר? כול אדם שמתגאה בדבר שלא טרח ולא פעל למענו, שבגלל משהו שהגיע אליו ללא שום טורח או אפילו בחירה הוא מתגאה ומסתכל "מלמעלה" על האחר, הוא מבוזה.
השני, מכיוון שאנחנו כולנו חלק מאותה המטרה המשותפת, אין סיבה שנראה את עצמנו כיחידה נפרדת ה"מתגאה" על חלק אחר. אם יש לנו במה להתגאות ולשמוח הרי שזה בעצם כך שאנחנו עושים את התפקיד הגדול והמחייב איליו יועדנו ושכול אחד אחר עושה את התפקיד אליו נועד. זו אינה גאווה מעל מישהו אחר, אלא גאווה שמקורה בשמחה בעשיה שנועדה עבורי.
בנוסף, כמובן שגאווה בכלל היא תכונה רעה שמגיעה ממקום לא שלם. גם אדם שבאמת מצליח להביא את עצמו למקומות גבוהים ראוי שיישאר בענווה. ענווה אינה התעלמות מהתכונות או המעלות הטובות שיש בי. הרי משה רבנו ידע עד כמה הוא השיג על פני כל אדם אחר ונשאר בענווה מלאה, יותר מכול אחד אחר וזאת בגלל ההכרה בכך שכול דבר שהגיע אליי ואפילו מה שאני עשיתי הוא בעצם עשייה של הבורא שיצר אותי כך ושהביא אותי לכך.
כשאנחנו מודעים ושמחים בכך שאנחנו "עם ה'" זו שמחה בתפקיד האחראי והמורכב אותו קיבלנו, עבורנו ועבור האנושות כולה.
ואסיים בדברי חז"ל בירושלמי: "ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה.
אנחנו פועלים כאן ומנסים לעשות את הנכון והטוב ועדיין הכלל הגדול הוא לזכור שאנחנו לא עושים רק עבורנו, אנחנו עושים עבור הכלל, עבור רעינו ועבור כול מי שנכלל ב"תולדות האדם".
בברכה
מנחם ס.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
