שלום לך שואלת יקרה,

אתחיל עם הכרות קצרה.

מהמעט שכתבת הצלחתי ללמוד עלייך כמה דברים – את בת 20, לומדת בסמינר נחשב, בת להורים חוזרים בתשובה, התחלת לחשוב על בניית בית ועוד. מעבר לכל אלו, היה גם גילוי מתוק – הקשר הקרוב והחם עם ההורים.

מאיפה לי? כי בחרת לשתף את ההורים. בחרת בהם להיות שותפים לקונפליקט שלך. איזה יופי! אני מאחלת לך שתמיד הבית יהיה המקום הטוב והחמים לחזור אליו ושהקשר עם ההורים יהיה לעולם מיטיב ומגדל.

ועכשיו לשאלה.

כדי לענות עליה, אצטרך קודם כל לוודא שהבנתי אותך נכון –

את חוששת לצאת מהבית (להתחתן), מכמה סיבות – נוחות ו״העניין הרגשי של הריחוק מהבית״.

בהמשך לכך, את שואלת – האם להתחיל שידוכים או לחכות, ואם לחכות אז האם כדאי לטפל בבעיה ואיך.

ברשותך, את עניין הנוחות אניח בצד. גם כי בעצמך את רואה בו עניין שולי, וגם כי אין ספק שבביתך שלך תוכלי ליצור את התנאים הנוחים והאידאלים (בלי מלא בנות בחדר )

אז מה לגבי החשש מפני הניתוק מחללית האם? מה עושים עם הפחד שמלווה את היציאה מהבית?

ישנו פתגם אנגלי עתיק שאומר ״ביתי הוא מבצרי״. הבית מגן עלינו (במקרה הטוב), מפני כל מה שמאיים עלינו בחוץ. הוא מאפשר לנו להשאיר מאחורי הדלת את כל מה שלא נעים לנו. הוא נותן לנו במתנה קן חמים בו אנחנו יכולים להתחפר.

אולם, בית הוא גם מקום לצאת ממנו ולשוב אליו.

לא ניתן להתבצר חיים שלמים בבית, ועל כן היציאה ממנו והחזרה אליו הם עניין בלתי נמנע.

נחזור אחורה לילד הקטן שהיינו. ילד שנולד לתוך זרועותיה המגוננות של אמא, לומד בהמשך לזחול, ללכת, לצאת ולחקור את העולם. מה שנותן לילד את הביטחון להתרחק, הוא הידיעה שתמיד יוכל לחזור לאמא. כמובן, ככל שתחנת האם נתפסת כבטוחה יותר, כך יעז הילד להתרחק יותר. במילים אחרות, קשר בטוח עם אמא (או כל דמות מטפלת אחרת) יבטיח ילד בטוח ומעז יותר.

אכן, היציאה החוצה היא מפגש בלתי נמנע עם כל מה שהעדפנו להשאיר מחוץ לדלת. היציאה החוצה היא ויתור על הנוחות והחמימות הביתית. היציאה החוצה היא מלחמה על הביטחון והצרכים שהבית מעניק לנו במתנה. כדי לצאת, אנחנו צריכים להיות מצוידים במידה של ביטחון. בהבנה שתמיד יהיה לנו לאן לחזור ויש מי שעומד(ת) מאחורינו.

למה אני מתכוונת? הבית האולטימטיבי הוא כזה בו אנחנו מרגישים רצויים, הצרכים שלנו מסופקים והסביבה מותאמת עבורנו. בחוץ – את כל אלו אנחנו צריכים לרכוש בעמל רב.

בחוץ אנחנו צריכים לעבוד כדי לייצר לנו סביבה בה אנחנו מרגישים רצויים. אנחנו צריכים לעבוד כדי לספק את צרכינו החברתיים, הגשמיים וכו. אנחנו צריכים לעבוד על מנת להרגיש בטוחים במי שאנחנו.

לעבוד זה לא נח. לעבוד זה קשה. לעבוד זה מאתגר. אבל בסוף – זה מתגמל ומגדל. כי כשיוצאים מגלים מקומות נפלאים.

אם נחזור לילד הקטן שהזכרנו – כשיש לנו בית חם ומכיל לחזור אליו, קל יותר לצאת, לחקור ולהתמודד עם מה שבחוץ.

ב״ה קיבלת במתנה בית והורים חמים ומכילים. לכן, הקשר הרגשי עם הבית אמור לסייע לך להתמודד עם היציאה החוצה ולא למנוע אותה. הוא אמור לצייד אותך במידה של ביטחון בדרכך החוצה. הידיעה שיש בית חמים לחזור אליו היא פתרון וחלילה לא אתגר.

לכן, אני מציעה לך לבדוק את האפשרות שלא הקשר אל הבית הוא האתגר, אלא מה שמחכה מעבר לדלת.

כשעולה בך החשש מפני היציאה החוצה, תנסי לזקק לעצמך את אותו החשש – מה מלחיץ אותך בחוץ? מאיזה אתגר את חוששת? מה מכל מה שנמצא מחוץ לבית גורם לך לסגת?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות האלו תוכלי לבדוק עם עצמך, או בהתייעצות עם הורייך, האם אכן מדובר באתגר רציני או בסך הכל בפחד הגיוני ונורמטיבי.

פחד הגיוני ונורמטיבי הוא כזה שמצד אחד נותן מקום לרגשות שמלווים אותנו ביציאה מהבית אך מצד שני אינו מונע ממנו לצאת.

היציאה מבית הורייך אל ביתך שלך תהיה מלווה בחששות גדולים וקטנים. כי הרי הרבה יותר נח להישאר באזור המוכר והחמים על פני האפשרות לעזוב לטובת מקום חדש וזר.

אבל, עם הרבה עבודה משותפת בעזרת ה׳ תצליחי עם בן זוגך העתידי לייצר במקום החדש אווירה בטוחה ומוכרת של בית.

בחזרה לשאלה שלך – הבית הוא מקום טוב להיות בו, וגם מקום טוב לצאת ממנו. היציאה החוצה מאלצת אותנו לדאוג לעצמינו ולכן החששות שמלווים אותנו בדרכינו החוצה, הגיוניים ונורמטיביים.

כדי להבין עד כמה הפחד שלך דומיננטי ומעכב, אני מציעה לך לסמן את הקושי שאת מרגישה שממתין לך מאחורי הדלת, ולבדוק עד כמה הוא מונע ממך לצאת החוצה.

מאחלת לך הרבה הצלחה בבירור התשובות.

דבורה,