שלום לך

קודם כל תודה רבה על הפנייה. במיוחד שזו שאלה תורנית ברמה גבוהה וניכרת הכמיהה העמוקה לתשובה כנה וליושרה, מה שמחמיא מאוד שפנית אלינו [עצם נתינת האמון שתשמעי תשובה שתהיה בה יושרה]

ביחס לגוף השאלה, נדמה שיש כאן שני מישורים בשאלה אחת. ותקני אותי אם אני טועה. ראשית: במישור הרגשי בלט לי מאוד תחושת החוסר אונים והרפיסות שאת מתארת כרגש שמלווה את כולם. אכן אני מזדהה מאוד עם השיקוף הזה, המלחמה באמת מציפה תחושה עמוקה של דחיפות לפעול ולעשות, ויש תחושה שאלו שפועלים הם הגיבורים המצילים אותנו, ואלו הנמנעים מפעולה מלחמתית הם אנשים חדלי אישים חסרי אונים, וחסרי ערך.

אין ספק שבזמן מלחמה מקומה של הרוח מתועל אך ורק לקרב. מלחמה היא זמן שבו אנשי המעשה תופסים את מרכז ההוויה הלאומית ואנשי הרוח [אפילו אמנים חוקרים ופילוסופים – ובוודאי רבנים] נתפסים כסרח עודף אם לא כטפילים. ישנו משפט ידוע שאומר 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות' כלומר ההשראה נעלמת ברגע שמתחיל הקרב. זה טבעו של אדם שכאשר הוא חרד על גופו הוא מתקשה להתרומם ולראות את הנצח, וכל מה שמקדם את שמירת גופו נחווה אצלו כחשוב וכל מה שלא מקדם את שמירת גופו נחשב כשולי עד כדי טפילי.

בכנות אומר לך, שחווית חוסר האונים וחוסר הפשר והמשמעות בכל מה שנוגע לרוחניות היא חוויה שכל אדם שדעתו מעורבת עם הבריות וחש את המלחמה ואת העם חווה אותה. כולנו חווינו בתחילת המלחמה את הכאב על כך שכעת לא זמן תפילה אלא זמן מלחמה בבחינת 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' החוויה היתה שברגעים אלו הרוחניות לבדה היא מושג שאין לו פשר. ברגעי קצה של חוסר אונים ודחיפות הציפייה היא שהרוח תגבה ותלבה ותלווה את הפעולה, ובשום פנים ואופן לא תחליף אותה. הרי לעולם לא היינו אומרים לחולה שלא ילך לרופא אלא יתפלל. אלו הם דברים פשוטים בתכלית, ולכן ברגעי מלחמה [או בשנות מלחמה] התחושה של חוסר האונים ושל חוסר התוחלת שבתפילה ולימוד בלבד דוקר בלב. זו היא תחושה טבעית שיש לה גם מקום מסוים בתוך האמת.

אמנם אנחנו מבינים היטב, שמלחמה היא צד אחד מסוים של החיים. והתורה היא החיים עצמם. אבותינו ואבות אבותינו בחרו במוות על פני החיים, ובלבד שלא לבטל תורה. כך אירע במה שחז"ל קוראים 'דורו של שמד':

(מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ו)

רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב; ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.

ההבנה שלנו העקרונית צריכה להיות, שאם השאלה היא תורה או קיום גופני הבחירה תהיה תורה. זו העמדה שלנו כיהודים. כלומר: אמנם הטבע האנושי הוא שבזמן מלחמה כשיש סכנה לגוף כל הקומות הרוחניות טפלות אליו. אך מבטה של התורה הוא הפוך – קודם כל התורה, וכאשר ישנה סכנה כלשהי לתורה היא קודמת לכל דבר אחר. ומבחינת מדרג העדיפויות התחושה שבני אדם רגילים [כמוני וכמוך] חווים כלפי סכנה לגוף זו החוויה שגדולי ישראל חווים כלפי סכנה לתורה. ולכן בכל רגע שישנה סכנה לזה או לזה אין שאלה על העדיפות.

והנה אין שאלה שמסירות נפשם של החיילים היא דבר גדול. ודבר זה אין מטיל בו ספק שהרוגי המלחמה הם כהרוגי מלכות שמתכפר לה כל עוונותיהם והם מגיעים עד כסא הכבוד. ובשם ר' גרשון אדלשטיין נאמר שהם כהרוגי לוד שנאמרו בגמרא שגדולי התנאים ביקשו לשרות במחיצתם. אולם כאשר אנחנו מסתכלים על המדיניות של הנהגת עם ישראל צריך להבין שהאינטואיציה הטבעית שלנו שבה הגוף האישי או הלאומי הוא ראשון והתורה באה אחר כך, זו אינטואיציה אנושית אבל מוטעית. כי האמת היא הפוכה – קודם כל גוף התורה ואחר כך הגוף האנושי או הלאומי. והתורה קדמה לעולם תתע"ד דורות 'ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.

כל זאת בנוגע לחוויה הרגשית הטבעית [הבריאה] בזמן מלחמה.

ועוד אוסיף הערה קטנה: דעי לך שזה ענין תקופתי מאוד. ואפילו תלוי בתגובות הגוף, כשם שלהבדיל ברגע שישראל תוקפת את חמאס אז כל עזה מזדהה עם חמאס, כי הסכנה לאומה מאויב חיצוני מלכדת את השורות. כך גם כעת שאנחנו במלחמה נדמה שלאומיות היא הדבר הכי חשוב. ובשפה הפסיכולוגית 'הארכי טיפ הלאומי' יוצא עכשיו מהצל [בתת מודע] אל האור [במודע] אבל עוד כמה שנים כשתהיה רגיעה מסוימת אנשים יחזרו לאוהליהם ופתאום הדבר הכי חשוב יהיה הצלחה אישית או הצלחה רוחנית. וגם את תחושי תחושות אחרות וסולם הערכים שלך עשוי להראות שונה. [כרגע היסוד הדתי לאומי הוא החזק ביותר בישראל, והשמאל שמייצג את ההצלחה האישית והחיבור לעולם, או החרדים שמייצגים את הנאמנות הטוטאלית לתורה. נדמים כעופות מוזרים, אבל אלו הם גלים כי ישראל בנויה על כל היסודות ואף אחד מהן לא יכול להחזיק לבד]

במה שנוגע להשוואה ההיסטורית.

אני חושב שהדימוי שמנסים לדמות כל מיני ארגונים כדוגמת הרבעון הרבעי ודומיהם לשלהי בית שני. הוא דמיון דל מאוד מבחינה היסטורית. ואמנם, אם זה גורם לאנשים להתאחד ולהתחבר מה טוב, אדרבה, אבל לא צריך לקחת את זה ברצינות. בשלהי בית שני היה כאן שלטון זר באמת לא בסיס צבאי אמריקאי שנלחם בשבילנו באיראן. והפיצול בין המחנות היה ללא שום מנגנון מסדיר כדוגמת כנסת שמנקז את האנרגיה האלימה שבין הקבוצות. בנוסף, האמונה של כל אחת מהקבוצות שהאחר ראוי למיתה לא היתה דיבורים מעל גבי העיתון, אלא מחשבה מעשית ממש, שהתממשה ובוצעה.

צריך להבין שמצב של סכסוך ושנאה והרצון להשמיד את האחר, הוא מצב יסודי בכל קבוצה ובכל אדם. כלומר המדינה היא תופעה שבנויה על גב זה, ולא תופעה שמתפרקת מזה. המדינה לא בנויה על אוסף אנשים שמסכימים זה עם זה בעלי חלום משותף ומוסר עדין, אלא על חבורה של יצורים אנוכיים מסוכנים ואלימים שבחרו, לארגן את האלימות שלהם באופן שלא תשמיד אותם עצמם. הדבר הזה פשוט וברור בספרי היסוד של מדעי המדינה. וגם בראשונים זה מובא: (דרשות הר"ן דרוש יא)

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות.

לכן כאשר בוחנים אומה, האם היא בדרך להתפרקות או לא, המבחן צריך להיות לא מה מידת הרגשות האלימים המבעבעים בה, כי אלו קיימים תמיד במודע או שלא במודע ומהותה של מדינה היא הניהול שלהם, אלא צריך לבחון באיזו מידה המדינה מנקזת את הרגשות הללו ביעילות. ובמובן הזה נדמה לי שמדינת ישראל עושה את עבודתה בצורה טובה מאוד. ורחוקה מלהתפרק. [כמו שאת לא בוחנת מה עוצמתו של וירוס כלשהו מצד עצמו, אלא מה עוצמתו ביחס למערכת החיסונית. וכשם שהגוף מגדל כל הזמן גידולים, אלא שרק חלק מהם הופכים לסרטניים] במובן הזה החרדה והשוואות ההיסטוריות הן מטאפורות יפות שנועדו לחזק את הציבור לאחדות וזה מצוין. אך נדמה לי שברוב עתותיה מדינת ישראל לא היתה יותר מאוחדת. ואם תקראי טקסטים מקום המדינה או מלפניה תמצאי ביטויים אלימים ושונאים כמו היום או יותר.

מה שכתבת על הכהנים המושחתים, זה סיפור היסטורי מעניין מאוד שמקורו בברית החדשה. איננו יודעים אם זה נכון. אבל ברור שלכותבי הברית החדשה יש ענין לבזות את המקדש ועובדיו כדי להצדיק את התזה הכללית שלהם.

גם מצבם הרוחני הירוד של עם ישראל בבית שני הוא עובדה שאני לא שמעתי עליה. [אולי גם זה מקורו אצל זרים] אבל חז"ל מתארים את ימי סוף הבית השני כימים גדולים מבחינה רוחנית 'אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.' (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב) כלומר לא היו אלו ימים ירודים רוחנית, אלא אדרבה. רק שהיתה בו שנאת חנם מסוכנת ויוקדת.

גם הטענה על כך שאנשים שהרגו כהנים במקדש עשו זאת כרצון השם. קצת קשה היסטורית. [ובמחילה, נדמה לי שזה יותר תיאור מתוך סיפור שמישהו סיפר או צייר בעיניך] הקנאים בבית שני היו עבריינים כוחניים, שמרדו בחכמי ישראל והרגו אותם באכזריות. הנסיון לדמות אותם לנוער גבעות של דורנו הוא ציור מעוות. הקנאים דיברו בשם השם אבל לא היתה להם שום הכנעה והקשבה לחכמי ישראל ולרבנים ושום כפיפות להלכה. משא"כ בנוער הגבעות של היום שהם ציבור קדוש שכנוע להלכה [לפחות בגדול] ויש לו רבנים.

הערה כללית: הטקסטים עליהם נשען כל מי שמספר את ההיסטוריה של החורבן, הם מצומצמים. ומתחלקים לארבעה בעיקר – חז"ל, יוסף בן מתיתיהו, הברית חדשה, טקיטוס [ואולי גם פילון] כל אחד מהארבעה הללו [שאין בשום פנים למנותם בחדא מחתא] מפרש את הסיפור אחרת. לצערנו, רוב מספרי סיפור החורבן לא מתבססים על חז"ל [גם אם הם מתיימרים לעשות זאת!] אלא על יוספוס או גרוע מכך על הברית החדשה, או טקיטוס שהיה סופרו של טיטוס! והיה שונא ישראל בצורה קיצונית. ולכן מומלץ להימנע מכל סיפור כזה, לולי שיודעים בדיוק כל משפט מאיפה לקוח ועל סמך מה הוא מתבסס. כי המאבק על שאלת 'מה קרה בחורבן הבית' הוא שאלת יסוד בעולם המערבי בין נצרות יהדות ואסלאם כבר אלפיים שנה. ואין אף טקסט תמים והיסטורי. כל טקסט מקדם אג'נדה טיעון דתי של מישהו.

את צריכה להבין שאפילו מיקום של קטע אחרי קטע אחר עשוי להיות טיעון מסווה בדבר מה היה נכון לעשות או מי צדיק ומי רשע. הרי ההשחרה הברורה של יוספוס את היהודים נועדה להצדיק את הבגידה שלו בהם – ועליו מתבססים רוב הסופרים. וגם הציור של שחיתות המקדש הוא רעיון נוצרי מובהק שבא להצדיק את הביטול המצוות המעשיות, כי אין לך מעשה גדול מהקרבת הקרבנות.

נסחפתי קצת אחר שאלת החורבן כיוון שעשיתי בזה מחקר מעמיק בעצמי, ועוד יש לי הרבה מה להוסיף. כללו של דבר הדימוי בין היום לאז הוא דימוי מפוקפק שניזון מתחושת הקטסטרופה שמאפיינת את תקופתנו, אבל אין לו על מה שיסמוכו באמת.

אבל אם אנחנו רוצים באמת להבין את המציאות ההיסטורית שאנחנו בה. אז צריך ללכת אחורה למאה התשע עשרה לעידן החילון וההשכלה, ולהבין ששאלת הגיוס היא פסיק בתוך סיפור של מאה וחמישים שנה, ואין לדון אותה כפרט בפני עצמו בכלל.

עם ישראל נמצא במאבק איתנים על שאלת הבכורה – מי מנהל אותנו? במשך אלפיים שנה היינו מדינה שמונהגת על ידי רבנים – קתדרוקרטיה. שלטון הקתדרה. או במילים אחרות 'אומה בתורותיה' הציונות היא ערעור על הדבר הזה. היא פנייה לעם ישראל כאל גוף אומתי המנהל את עצמו כאומה ככל האומות, ואמירה שהרבנים יהיו חלק מהאומה הזו, חלק מהדבר הזה ויהיה להם את מקומם. אולם הם לא הדבר.

כשאנחנו מדברת על גיוס. אנחנו לא שואלים את השאלה – מי שולח את צו הגיוס? מי מחליט האם להלחם? מי מחליט איך להלחם? אנחנו לא שואלים של מי הצבא הזה? זה בעצם נתון שקוף. כאילו מובן מאיליו שהצבא הוא של עם ישראל. אנחנו לא שואלים למה יהודים אמריקאים לא ילחמו? כי ברור שהם באוטונומיה נפרדת. אבל המאבק המרכזי הוא מאבק על מי מנהל את עם ישראל ומי זה עם ישראל. והמאבק הזה הוא לא מאבק רק מהצד החרדי אלא גם ואולי בעיקר מהצד השני – יאיר לפיד: 'מהותה של הקמת המדינה היא ההחלטה שלא צריך לשאול את הרבנים' כך הוא התבטא בתגובה לכך שטענו שצריך לשמוע מה הרבנים אומרים. ואכן הוא צודק זו באמת ליבת הציונות של בני העליה השניה. וכן של הציונות ההרצליאנית ואחד העם. ניתן לקרוא את זה במניפסטים שלהם, או להקשיב כיום למה שהם אומרים בשיחה כנה. יש כאן מאבק על ההובלה של עם ישראל ועל הצבת אלטרניטיבה לעם היהודי – צריך להבין שהמדינה באה בגבולנו ולא אנחנו באנו בגבולה. כלומר ההנהגה הציונית ניסתה ומנסה לנגוס מההנהגה ההיסטורית של הרבנים ולא להיפך.

המאבק האמיתי הוא לא האם מתקלקלים בצבא, או האם לימוד תורה מגן כמו מלחמה. השאלה היא האם אנחנו אוטונומיה בתוך מדינה או לא. וההחלטה שאנחנו לא אוטונומיה היא במידה רבה החלטה לוותר על הקיום היהודי- החרדי כמו שאנחנו מכירים אותו. המשמעות הישירה של זה היא שמרכז היהדות יהיה ארה"ב. כי שם יהיו לומדי תורה בטוטאליות. וכל מי שירצה רק ללמוד יטוס לשם וישתקע שם. המשמעות תהיה קבלה של המדינה החילונית – מערבית כהנהגה בפועל של שומרי התורה. ייתכן שזה לא נורא בעיניך, ואכן הציבור הדתי לאומי קיבל את ההחלטה הזו, והיה מוכן לשלם את המחיר שזה עולה. גדולי ישראל לא רואים את זה ככה.

הענין של אהבת ישראל לא נוגע כאן בכלל. כי את לא באמת מדברת מצד אחוות יהודים הרי את לא באה בתלונות ליהודים אמריקאים או צרפתיים. את באה בשם חובה אזרחית, אבל צריך לזכור שהנאמנות שלנו למדינה היא נאמנות שניה ולא נאמנות ראשונה. זו נאמנות שבאה אחרי הנאמנות לתורה ולשומרי התורה. ובמידה ויש חשש שבתהליך רחב וארוך תהיה פגיעה במה שאנחנו מכנים עולם התורה – בעוצמתו ורצינותו או באיכותו. אנחנו מעדיפים לוותר אפילו על ריבונות יהודית – תן לי יבנה וחכמיה. רוב ההיסטוריה שלנו כיהודים היתה מחוץ לגבולות ארץ ישראל, וקיומנו לא מותנה בה. אנחנו שמחים בה ורוצים אותה. אבל היא בסדר שני ולא במקום ראשון.

באופן אישי אין לי ענין להצדיק או להסביר את טעמם של גדולי ישראל [למרות שאני גם מבין אותו] אבל מה שחשוב להבין הוא שאין לגדולי ישראל חובה להסביר את עצמם בפני המדינה. כי זו שבאה בגבולנו ולא להיפך. והמדינה היא זו שזקוקה לקיום של התורה כאן הרבה יותר ממה שהתורה זקוקה לארוח [הנפלא, יש לומר!] של מדינת ישראל. למה הדבר דומה: לבעל הבית שהזמין רב גדול לסעודת שבת. ולאחר הסעודה הוא נותן לו ביד מטאטא מגב וסמרטוט ואומר לו 'עכשיו תנקה'! אומר לו הרב 'מחילה מכבודך, כל מה שאומר לך בעל הבית עשה, אבל זו פעם אחרונה שאני מתארח כאן, כי זה מבזה אותי בעיני הציבור' באותה מידה אם ההתארחות של הקיום היהודי ההיסטורי [הווה אומר עולם התורה] במדינת ישראל מותנה בביטול זהותו, והפיכתו לעוד זרוע בתוך המדינה. אז לא תודה איננו רוצים. ואין כאן שום חוסר באהבת ישראל או חוסר הוגנות. כי אף אדם או קבוצה לא יסכימו לעולם להתארח על חשבון ביטולם המוחלט.

את צריכה להבין את המהלך שהובילו כאן גדולי הדורות בדורות שלפנינו החפץ החיים ור' אלחנן וסרמן. הטענה שהעלה ר' אלחנן בשם החפץ חיים בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל היא כזו: כל עם ישראל תלוי בקיומם של גדולי תורה. והדרך היחידה להתמודד עם הכפירה והחילון הממלאת את חלל העולם כולו מקצה העולם ועד קצהו הוא רק על ידי גדולים בתורה. ולא על ידי יהודים טובים ככל שיהיו. ועיקר ירידתה הרוחנית של יהדות גרמניה היא בגלל השיטה של תורה עם דרך ארץ שגרמה לכך שלא צמחו שם ענקי תורה, [וכשאין מגדלור הספינות לא מוצאות את דרכן] ולשם שיהיו גדולים כאלה, חובה עלינו לחזק את הישיבות בכל הכוח, ולרבות את התלמידים משום שאמרו במשנה אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה. וזה היה בזמנם והיום אפילו פחות. כלומר צריך הרבה יותר לומדים כדי שיצאו חלק שיהיו אותם מגדלורים שהכל נשען עליהם. ולשם כך צריך לשלוח כמה שיותר ללמוד כדי שחלקם יצאו אותם מאורות שעתידים לשמור ולהחזיק את עם ישראל בעת צרה.

עליך להבין שאנחנו רואים את הסיפור מהסוף. אנחנו חיים בעולם שברור שעם ישראל לא הולך להעלם בזמן הקרוב. גם בגלל הציונות שמשמרת את הקיום הגופני היהודי כקיום מובחן, אבל הרבה הרבה יותר מכך בגלל גדולי ישראל שבדור ההוא שמסרו נפש להעמיד ישיבות ולא חשו על איך הם נראים בעיני אחרים [בזוים שפלים טפילים] ולא היה אכפת להם מה יאמרו, וידעו את חובתם והעמידו לנו ישיבות וגדולים באופן שקומם אותנו כנגד ההיסטוריה. הרי העם היהודי הוא העם היחיד שמתקיים באזורים המפותחים והמערביים של העולם שמצליח להתקדם והתפתח מבחינה דתית ורוחנית במאה חמישים שנה האחרונות ולא רק לשקוע ולשמר את הקיים. כל זה רק בגלל גדולי ישראל ולמרות מלחמתם של רבים מרשעי ישראל. [ואכן לא מעט גם בזכות אירוחה הנדיב של מדינת ישראל וארה"ב]

אני מודע לכך שאני כותב כאן דברים שקשה לשמוע וקשה לקבל. כתבתי באריכות ואולי גם זה מעייף. אבל כתבתי דברים שקניתי בדם. אלו הן מחשבות שיגעתי בהן הרבה הרבה עם עצמי, בעבודה פנימית מאומצת. וחשוב להבין שאולי זה לא נראה טוב ולא נשמע טוב, ולא מרגיש טוב, אבל זו האמת, ולטווח ארוך אנחנו נבין את הערך של הנאמנות המוחלטת לתורה וההצבה שלה במקום ראשון וכמעט יחיד.

אכן צריך לומר את האמת כמה אנחנו שמחים על שיבתנו ארצה וכמה גילוי אלוקות יש בזה, ואיזו מצווה גדולה יש בהגנה על עם ישראל. אבל מצד שני לרגע אחד אסור לשכוח, מה עיקר ומה טפל מה במקום ראשון ומה לא נמצא אפילו באותו סולם. ואין כאן עניין לאהבת ישראל כמו שאין כאן ענין של סכנת נפשות וכמו דברי רבי עקיבא במכילתא:

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה הלך רבי עקיבא ועסק בתורה, מצאו פפוס בן יהודה אמר לו למה אתה מסכן עצמך שאתה עובר על מצות המלך, אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר ראה שם דגים [שמתחבאים בים. אמר להם מפני מה אתם מתחבאים. אמרו לו מפני הרשתות והמכמורות שעושין לנו בני אדם]. אמר להם בואו אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ולא תתיראו מבני אדם. אמרו לו אתה הוא פקח שבחיות אין אתה אלא טיפש. כל חיותנו אינה אלא במים, ואתה אומר לנו עלו ליבשה. אף אנו כל חיותנו אינה אלא בתורה, דכתיב נצרה כי היא חייך, ואתה הוא המסתכן, אתה בעצמך.

אחרי כל מה שאמרנו, בכל זאת ועל כל זאת, לגיטימי לגמרי שאת רוצה לקחת בחור שעשה צבא. אני אישית בקשר קרוב עם בחורים חרדים שמתגייסים ויש מהם באמת בחורים מפוארים יראי שמים וצדיקים שהשרות שלהם הוא חלק מעבודת השם שלהם, והם גם עתידים להיות תלמידי חכמים בע"ה.

אין ספק שההתמסרות לעם ישראל בצורה כזו יכולה להיות מקפצה גדולה ברוחניות ומרחב שבו ניתן לגדול במרחבים חדשים, במרחב של הנחת הגוף ממש לפני הקב"ה והקרבתו למען עם ישראל כולו. יש לא מעט מצוות שניתן לממש במרחב הזה. ואם את חשה שייכת אליו וזה מה שאת רוצה יש לכך מקום. במיוחד יש מקום לכך שאדם שמרגיש מבחינה רגשית שייך מאוד למקום ולארץ כלומר לישראל כאומה [הרגשה אנושית שאני שותף בה] הגיוני וטבעי שהוא ירצה להיות לגיטימי מבחינה חוקית ואזרחית. משום שכיום אנחנו דה פקטו חברה לא חוקית בישראל. חברה לא לגיטימית, ומי שנחשף מעט למה שנאמר עלינו מבחוץ בוודאי חש כך.

בפועל לא נעים להיות שייך לקבוצה שנראית כל כך רע. ואין ספק שבכל מרחב חילוני שאנחנו מתחככים היום להיות חרדי זה לא כבוד גדול בלשון המעטה. זו תחושה של נראות מוסרית פגומה, כמו מישהו שחושדים בו כל הזמן שהוא גנב. אפילו שהוא יודע שהוא בסדר, זו תחושה רעה ומעיקה. וכשם שלא נעים להסתובב מוזנח כך גם לא נעים לחוש אדם שחושבים שהוא טפיל ופרזיט. במיוחד שגם יש סיבות חזקות במציאות שזועקות את הקול הזה.

מקווה בשבילך שתמצאי את הסדר בסוגיא הזו על בוריה. ובע"ה ה' יאיר לך באורו ובכל דרכיך תדעי אותו.

תודה רבה על השיתוף, ראיתי זכות גדולה להשתתף בדיון הזה

מקווה שהועלתי

יוסף ד.