שלום וברכה

עייפותך מובנת, זה מצב קשה ובלתי אפשרי. הילד פורץ את כל גבולות הקדושה היקרים לנו מכל, הגמרא (ברכות ז' ב') אומרת: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: קשָה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. אברהם אבינו התברך בכך שייפטר בשיבה טובה, כלומר 5 שנים קודם זמנו, כדי שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה (רש"י, ולכן באותו היום עבר עשיו חמש עבירות חמורות, אברהם אבינו נפטר). מה נגיד אנחנו, מול כזה כאב, לא של נכד אלא של בן?

הנטיה הטבעית של הורים, כאשר הם רואים את בנם המתוק הופך לכפוי טובה שכזה, היא לחפש את האשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את החברים הרעים, או מורה מסויים, או את בית הספר כולו. על הדרך מאשימים גם את הרחוב, החבר המקולקל, ספרות לא תורנית שהשתרבבה אליו, האינטרנט, המצב הכלכלי בבית, השכונה, הסבא והסבתא, הדור כולו ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה האמיתית לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בלימודים, והכל היה בסדר.

יתכן שבאמת נעשו טעויות. גם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו טעות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים. זו מכת מדינה. שאינה מבדילה בין עדות, בין מגזרים או בין מקומות מגורים. לכן האשם אינו נקודתי. צריך להוציא את ההלקאה העצמית ואת חיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים אינו מסייע בכלום. להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.

יסוד היסודות בחינוך, ללא שום ספק, הוא אהבה. עבותות של אהבה. משם זה מתחיל. האהבה מחייבת גם לשים גבולות, נכון, אבל הכל מתחיל באהבה. זו הקומה הראשונה והמחויבת, שעליה צריך לבנות גם גבולות ומשמעת, אבל אסור להתבלבל כאן: העיקר זה האהבה!

גדולי ישראל הורו שגם מול נוער מתמודד, אנחנו חייבים לעשות שינוי בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך – למסלול המקביל של קירוב רחוקים. כן כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח זר שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.

אבל רגע, מה עם תוכחה? איך אפשר לשתוק?

באמת אי אפשר לחנך רק עם ימין מקרבת. לפעמים צריך גם 'שמאל דוחה', דרך תוכחות בצורות שונות, ישירות ועקיפות. יש כמה סתירות בחז"ל ביחס למצות תוכחה: מצד אחד כתוב שזו מצות עשה, ומי שמתרשל בה – העוון תלוי בו, מצד שני כתוב ש'אסור לומר דבר שאינו נשמע' וכו'. יש בפוסקים הרבה חילוקים והרבה תנאים לגבי מי ראוי להוכיח ומי פטור מלהוכיח, מי ראוי לקבל תוכחה (דוקא 'עמיתך') ואת מי פטורים מלהוכיח, כיצד מוכיחים, וכיצד אסור להוכיח. וכדאי ומומלץ להכיר את התנאים האלו היטב.

אבל כל התנאים האלה לא היו רלבנטיים כאשר יעקב אבינו רצה להוכיח את ראובן על חטאו, שבלבל יצועי אביו. זה בדיוק פרשת השבוע שלנו. יעקב אבינו ודאי ראוי להוכיח, יודע כיצד, וגם ראובן ודאי יודע לקבל תוכחה. ובכל זאת, הוא בחר לחכות עם תוכחתו במשך 48 שנים, עד יום מותו, והסיבה לכך – פן ראובן ילך וידבק בעשיו (רש"י דברים א' ג'). במה מדובר כאן? בתוכחה מושלמת של יעקב אבינו, בחיר האבות. בלי צעקות ובלי דרמות. שמוכיח את בנו, ראובן, בכור שבטי ק-ה, שודאי ראוי לקבל תוכחה. ובכל זאת, החשש הרחוק, שקבלת התוכחה תגרום לו לנטיה קלה אחרי דודו עשיו, גרם ליעקב אבינו להכריע שזו סיבה מספיק טובה לחכות כל כך הרבה שנים עם התוכחה הזו.

הרב פינקוס זצ"ל (אהל מרים, שיחות בעניני חינוך) למד מכאן, כמה זה מחייב אותנו ההורים להיות זהירים בנשק המסוכן הזה שנקרא תוכחה.

כי זכה דורנו שלא רק דוד עשיו אחד מפוקפק מסתובב בחוץ, אלא כל כך הרבה פיתויים וסכנות אורבים מכל עבר. וכלשונו של הרב: 'צריך להתאפק ולא לתת את ה'בעיטה'. פעם היא אולי פעלה, אך כיום ישנם הרבה אנשים וגופים בעולם החיצוני שרק מחכים שהילד יפלט החוצה! והם כבר יעניקו לו 'חום' ו'אהבה', כתחליף לבית הוריו, חלילה, עכ"ל.

פיתויי הדור הרבים מחייבים אותנו, ההורים והמורים, להיות מחושבנים ולהתאים את נקודת הבחירה לרצון הנערים, כי אם בשורה התחתונה הנער ירגיש דחוי ולא-יוצלח, הרחוב יפתה ויקרוץ לו. חכמי דורנו אומרים, שעל כל כף תוכחה, הנער צריך לקבל עשרה דליים של חיזוק הקשר ודאגה אמיתית ואכפתית לצרכי הנער. זה המינון. וגם אז, את התוכחה יש לשמור לעת רצון, שבה הלבבות קרובים והדברים יתקבלו באהבה, ואז יש סיכוי שהתוכחה תצליח להשפיע ולקדם.

ויפה סיכם את הענין הפלא יועץ (ערך 'כפיה'), שמדבר על מצות תוכחה ואומר 'שכמו שלענין רפואת הגוף נשתנו הדורות והטבעים והרפואות, שהרפואות שהיו מועילים לימים קדמונים אין בם מועיל עכשיו, כן לענין רפואת הנפש, נשתנו הדורות, ובדורות הללו דחוצפא יסגא, אין מקבלין מרות, והקשות יותר ויותר מעקשות. הנה כי כן הרוצה להישיר את העם, ובפרט למחוסרי מדע, לא יכפה אותם אלא בדברים טובים, רכים ומתוקים. כולי האי ואולי השומע ישמע ויקבל דבריו, כי "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כ"ה ט"ו), ובזה פורק ממנו איבה, וניצול שלא יצא חברו לתרבות רעה על ידו, ויהא מוסיף על חטאתו פשע, ונמצא הוא עובר על: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

אז מה תכלס?

ודאי שיש בחינוך מושג של "שמאל דוחה", של גבולות ותוכחות, סמכות ומשמעת, אבל, צריך להשתמש בזה עם מינונים נכונים מדויקים, כי "מנת יתר" של תוכחות וגישה נוקשה – יכולה לחזור אלינו כמו בומרנג, ולהתפוצץ לנו בפרצוף… ולכן דוקא האהבה והגישה החמה והמקבלת, של ימין מקרבת ועבותות של אהבה, היא זו שמאפשרת גם "שמאל דוחה", כל גיל לפי ענינו, כל מצב לפי ענינו.

כרגע, אתם שבורים וטעונים, ולכן מונעים ממנו 'ימין מקרבת', קשר חם ואוהב, שזה הדבר היחיד שבטווח הארוך יוכל לעזור לו לחזור ולעשות בחירות טובות.

וככה, כשהוא מרגיש שגם ככה הוא מאכזב אתכם, אין לו חוסן וגב והוא חשוף לעוד מיליון סיכונים ופיתויים, חמורים הרבה יותר מתפקוד מצוות בעייתי. לכן קודם כל צריך לחזק ולחמם את הקשר (ובספר: 'בוסר המלאכים' יש בזה הרבה עצות מעשיות וכלים מגדולי ישראל שהתמודדו והדריכו הורים במצבים כאלו).

ה' יעזור שתזכו לרוב נחת בקרוב, והכי חשוב, אל תאבדו תקוה, דור קשה, גיל קשה, אבל עם הרבה תפילות והשתדלות נכונה המסע הזה (הסיוט הזה) לא ימשך הרבה, והילד יחזור לבחור בחירות טובות.

דן