שלום מורה יקרה,

הפנייה שלך מעוררת בי תקווה ושמחה. אשרי המורה שתלמידותיה נותנות בה אמון ורואות בה כתובת רלוונטית לשאלות שמטרידות אותן, ואשרי התלמידות שבאמת רוצות לדעת ושיש להן מורה ענוותנית ופתוחה לשאול.

כמחנכות ומעבירות ההשקפה היהודית, חשוב מאוד שנמסור את ה'חבילה' שלנו באחריות ובזהירות, כפי שהיא בשלמותה, מבלי לגרוע אך גם מבלי להוסיף. לפעמים נדמה לנו שהצגת עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת היא דרך טובה לשמור ולגדור פרצות, אבל לא תמיד זו הדרך הנכונה, כי באופן כזה ברגע שאבן אחת בחומה זזה ממקומה – כל המבנה עלול לקרוס.

אחד הדברים הנפלאים בהקשר הזה הוא שיש בחיי התורה דרגות שונות של חיוב, מהחמור ביותר ועד לקל ביותר, וכשאנחנו מעבירים את הדברים עלינו להקפיד לא רק על מסירת התוכן אלא על ה'ניקוד' או ה'דירוג' שנותנים לו. הדברים החמורים ביותר הם מצוות שעליהן יהרג ואל יעבור, י"ג עיקרים, מצוות דאורייתא וכד'. אחר כך באות מצוות דרבנן, ולאחריהן החמרות והידורים. בתוך המדרג הזה יש דברים שלעולם לא ישתנו וזאת התורה לא תהא מוחלפת, ויש דברים שהתורה עצמה מבקשת מאיתנו להתאים לרוח הדור, לתנאים הסביבתיים וגם למאפיינים של האדם עצמו. כך למשל גישות חינוכיות (אהבה או יראה? פת במלח או תורה וגדולה? ועוד). יש תחומים שבהם האופן שבו אנחנו מקיימים את העקרונות העתיקים של התורה השתנה מאוד לאורך השנים, ואחד מהם הוא הלבוש.

אני מציעה לראות את השינויים הללו לא כפשרות אלא כנקודת חוזק מדהימה של התורה, שמצליחה להתאים לכל שפה, לכל דור ולכל אדם, והיא פושטת צורה ולובשת צורה בלי לשנות את המהות. כך לדוגמה הלבוש החרדי הקלאסי, השחור לבן, שונה מאוד מהלבוש שהיה מקובל בארצות המזרח עד לפני זמן לא רב, והוא שונה גם מהלבוש הבהיר שהיה נהוג באירופה, ובוודאי שהוא שונה מלבושם של אותם תנאים ואמוראים, שאת תורתם אנחנו מעבירים בדייקנות רבה.

עכשיו ניגש לנתח את סוגיית הלבוש שלנו הנשים. חלק ממנה נכלל 'אביזרייהו' של אחת משלושת המצוות שעליהן ייהרג ואל יעבור – גילוי עריות. כאן נדמה לי שאין צורך בדוגמאות. חלקים אחרים הם בגדר הלכה, לדוגמה: עד היכן חובה לכסות. פרטים אחרים בגדר הידור נפלא שכל המקבלת על עצמה – תבוא עליה ברכה, וחלקים אחרים הם בגדר הנהגה טובה, מוסכמה חברתית, נורמה של קהילה ועוד.

אלא שמאחורי ההנהגות והמוסכמות יש עקרונות וערכים מהותיים שלא משתנים:

1. זה שומר עלינו ומיטיב איתנו כשאנחנו משתייכים לחברה של יראי ה' הנאמנים לדברו.

2. אנחנו שואפים להיראות כעובדי ה' ולקדש את שמו, לבטא ולסמל זאת גם בלבושנו.

3. חשוב לנו להעביר את 'תורת אימך' לדורות הבאים.

אחד הכלים שמאפשרים לממש את העקרונות הללו הוא שמירה על הגדרים שקיבלנו. בעולם שבו רוחות חדשות מנשבות מכל עבר, ומושגים ונורמות שפעם היו רחוקים מאוד אורבים בכל פינה (ובכל מסך ובכל כיס..), כמעט בלתי אפשרי להישאר בחממה מוחלטת, ומצד שני אם נפתח את הדלת לכל אופנה של לבוש או חשיבה שמגיעה מבחוץ – זו ממש סכנת נפשות.

לכן מה שקורה בשטח זה שבכל פעם שרעיון או אופנה מגיעים מבחוץ, אנחנו חשדניים וזהירים. יתכן שפריט זה או אחר אינם אסורים ואף אינם שליליים כשהם בפני עצמם, אבל עלינו לשאול את עצמנו איך זה מסתדר עם שלושת הערכים שציינו: האם האופנה החדשה פוגעת בהשתייכות שלנו לקבוצה או לקהילה שאנחנו רוצים להשתייך אליה? האם כשאני לבושה בה אני נראית ומשדרת את מה שאני באמת מבחינה רוחנית? ואיך זה ישפיע על הילדים שלי?

ננסה להכניס למסגרת הזו את אופנת העגיל הנוסף, הציפורניים וכד', ונשאל:

1. לאן זה מוביל? מה יהיה הצעד הבא?

2. איך זה משפיע עלינו כעת?

למיטב ידיעתי, עגיל נוסף הוא לא איסור הלכתי, מדאורייתא או מדרבנן, וחשוב לומר זאת. יחד עם זאת זה עדיין לא אומר שאין איתו בעיה, כי בכל זאת, יש כאן פריצת גדר. נניח שהיום נתיר בקלילות עגיל נוסף באוזן, האם היצר שלנו יגיד תודה שקיבל את מבוקשו ויישב בשקט ויתן לנו מנוחה? נראה לי שלהיפך, הוא יבין שיש לו כאן עסק עם אנשים פתוחים ש'מתקדמים', וברגע שהוא ירגיש שהתרגלנו לעגיל הנוסף הוא יציע לנו נזם. לזה כבר יהיה לו אפילו מקור בתורה. למה בעצם שלא נחזור לימי רבקה אמנו? מהנזם לציפורניים, ומשם הלאה והלאה. הבעיה בכל זה היא לא פריטי הלבוש אלא עצם העובדה שהרגלנו את היצר שאנחנו מקשיבים לכל רעיון חדש שיש לו, ושאין לנו אומץ או כוח לשים לו גבול. אם אנחנו באים מעמדת חולשה כזו, יהיה לנו קשה מאוד לומר לילדינו 'אל תיטוש תורת אימך'. איך נוכל לשדר מסר של 'אני אדם שהולך בדרך התורה והמצוות' אם הזהות שלנו מטושטשת?

כל זה נכון למי שנמצאת במקום שבו הסממנים האלה לא חלק מהווה שלה, ובנקודת הבחירה שלה היא צריכה להחליט אם להכניס אותם פנימה או לא. נחמד יהיה לסיים את הדיון כאן אבל זה לא נכון. יש בנות שעגיל נוסף הוא לא צעד פורץ גדר עבורן אלא חלק מתרבות שהן או אחיות שלהן כבר בתוכה. יש גם בנות שהעגיל הנוסף לא ידרדר אותן לשום מקום ולא ישפיע על הזהות או על ההשתייכות שלהן, כי כרגע ההתמודדות שלהן היא בחזית אחרת (לדוגמה: האם בכלל אני רוצה להיות שומרת מצוות?). לבנות האלה חשוב מאוד שנאמר את האמת במדויק: עגיל נוסף הוא לא איסור, ומי שעושה זאת לא עוברת עבירה, וגם לבעלות עגיל נוסף יש מקום בגן עדן..

משאלתך אני מבינה שציפית שאעזור לך לנסח נימוקים משכנעים לכך שעגיל נוסף הוא דבר פסול. אני מקווה שעשיתי זאת אבל לסיום אני מסתייגת ואומרת שעלינו להציג את הנושא במקום הנכון מבחינת מדרג החומרה שלו. למה זה חשוב?

1. כדי שלא נאבד את מי שכבר יש לה חור נוסף, נסתר או גלוי, וכדי שמי ששוקלת לשים עגיל נוסף לא תחשוב שאם היא תעבור את הגבול הזה היא כבר ממילא תהיה 'בחוץ' ואז אין לה טעם להמשיך להילחם ולשמר את מה שהיא כן מצליחה. תנסי רגע לחשוב בראש של אמא שביתה התעקשה ושמה עגיל נוסף. האם במקרה כזה תקדשי מלחמה על העגיל? ואולי מסר מחזק יותר יהיה: 'העיקר שאת לא עוברת על איסור. אני יודעת שבלב שלך את אוהבת את ה' ואת התורה, וכל הכבוד שאת מתפללת ושומרת שבת'.

2. כדי שבעוד עשר שנים התלמידות שלך יוכלו להתמודד עם השיגעונות שיצוצו אז, כשעגיל נוסף יהיה כבר אופנה מיושנת. כשאת מעבירה לתלמידות שלך את האמת בצורה מדויקת, את נותנת להן כלי שיעבוד בשבילן בכל מצב רוחני שבו הן תהיינה במהלך החיים, בין אם הן תהיינה שמורות ובין אם חלילה תיסחפנה.

3. כדי שעיקר השיח החינוכי שלכן יהיה על מהויות וערכים. המטרה והחשיבות של שמירה על תקנון ומוסכמות חברתיות היא בעיקר כמסגרת, שמשרתת תכנים נצחיים ועקרונות אמיתיים.

מאחלת לך שתזכי לעורר בתלמידות את התשוקה להשתייך לחברה של יראי שמיים, לעמוד נגד רוחות הרחוב ולקדש את ה' בלבושן ובכל הליכותיהן.

ברוריה