שואלת יקרה,

השאלה שלך, כמו שכתבת, היא באמת פשוטה ורחבה גם יחד.

היא פשוטה כי היא מתרחשת בבתים של רבים מאיתנו, והיא עוסקת ברגעים לכאורה פשוטים, כמו ברגע שבו מגדל מתפרק. והיא רחבה כי היא נוגעת בדילמות עמוקות ורחבות של הורות, כמו: איך מציבים גבול בלי להיכנס למאבק כוח, איך עוזרים לילדים לפתח את היכולת לעצור את עצמם ועוד.

אני רוצה להפנות את תשומת ליבך למילים שהשתמשת בהן: "גילוי מרדנות" וגם "היא לא שמה עליי". הביטויים האלה מאוד נפוצים בקרב הורים לילדים, ואפשר ממש להבין מה מביא אותנו להשתמש בהם. את מסבירה שוב ושוב, מנסה בכל הדרכים, ולשווא. הגיוני ואפילו צפוי שתעלה בך הרגשה שהיא מתעלמת ועושה לך דווקא.

בואי נשים לב מה קורה לנו כשאנחנו כהורים מפרשים כך את האירוע. מתעוררת בנו בהלה, תחושת איום, והמקום ההורי בתוכנו קצת מתערער. ואז אנחנו מגיבים באופן שהוא פחות מותאם לילדים, ויותר בהשפעת מה שהתעורר בנו: העלבון, הפחד, תחושת חוסר האונים, הדאגה לעתיד.

וכאן הייתי רוצה להציע לך להסתכל על זה בעוד דרך כדי לעזור לך להגיב ממקום אחר בתוכך.

ילדה בת שנתיים וחצי יכולה להיות חכמה מאוד, בוגרת מאוד, מבינה הרבה מעבר לגילה – ועדיין, ברגע של הצפה, היא ילדה קטנה מאוד. יש לה רצון חזק. יש לה תסכול חזק. יש לה קנאה, כעס, עלבון, בהלה כשמשהו שלה נהרס. הרגשות מאוד חזקים, אבל היכולת הפנימית לווסת אותם מאוד לא בשלה. ילד יכול לדעת משהו בשכל, ועדיין הוא לא מצליח לפעול בהתאם לכך  ברגע האמת.

את כותבת שהיא יודעת שאסור להרביץ, שאמא לא מרשה, שזה כואב. אבל כשהאח הקטן מפרק לה את המגדל, הגוף שלה פועל באופן אוטומטי, החלקים הבוגרים יותר במוח עדיין לא מספיק בשלים כדי לעצור את התגובה בשעת אמת.

ולכן נדמה לי שהשאלה כאן היא לא איך לגרום לה להבין שאסור להרביץ. את זה היא כבר מבינה במידה מסוימת. המטרה שלנו כאן להציב לה באופן מוחשי את הגבול – עד שהגבול הזה יוכל להיבנות גם בתוכה.

בזמן אמת, כשהיא מכה, נושכת, מושכת בשיער או זורקת חפץ – אין צורך בהרבה מילים. באמת אין שם הרבה מה להסביר. היא מכירה את ההסברים. היא שמעה אותם. וגם אם תחזרי עליהם עוד פעם, ברגע הזה הם בכל מקרה כנראה יישארו סתם מילים.

מה שהיא צריכה אז הוא מפגש מאוד ברור עם המציאות, באופן מאוד מוחשי וממשי.

במציאות לפעמים אמא אומרת מרחוק: "די, אסור להרביץ", והילדה ממשיכה. ואז שוב: "אמרתי לך שאסור", ושוב הילדה ממשיכה. הילדה שומעת הרבה מילים, אבל לא באמת פוגשת את הגבול.

בגיל הזה הגבול עובר הרבה פעמים דרך הנוכחות של אמא: ברגע האמת אמא מתקרבת, עוצרת בעדינות, יוצרת מרחק בין שני הילדים, מוציאה חפץ שהילדה התכוננה לזרוק. זו לא איזו פעולה דרמטית אלא פעולה של הגנה. ואז הילדה לא רק "שומעת" שאסור להרביץ. היא חווה שיש כאן אמא שמחזיקה את הגבול בשבילה.

לפעמים אנחנו מצפות למשהו יותר מתוחכם, לאיזה לקח שייקלט לטווח ארוך. אבל בגיל הזה הפעולה החינוכית העמוקה ביותר היא דווקא הפשוטה: להיות שם, לעצור, לדבר מעט, ולחזור על אותה תגובה הרבה פעמים. זה לא אומר שמשהו לא בסדר בה כשהיא "לא מפנימה". כך הפנמה נבנית בגיל הזה, דרך הרבה מאוד חזרות.

את כותבת שניסית הכול, וזה מאוד מעייף ומבלבל. כשמשהו לא עובד לנו, אנחנו באופן טבעי מחפשות עוד דרך, ועוד אחת ועוד אחת. אולי הפעם ננסה הסבר רגוע. אולי הפעם נתעלם. אולי הפעם נגער. אולי הפעם עונש. אולי הפעם חיבוק רק לקטן. כל דרך בפני עצמה יכולה להיות מובנת. אבל מבחינת הילדה היא צריכה לפגוש רצף ולא פעולה אחרת בכל פעם.

כשאני אומרת רצף אני מתכוונת שהילדה תחווה שוב ושוב שבכל פעם שהיא מרביצה אמא מגיעה ומגיבה. אמא עוצרת. מדברת קצר. לא מתעלמת ולא נעלמת. וגם לא נותנת לפגוע.

לאט לאט, מתוך הרבה חזרות, ייווצר במוח שלה חיווט חדש. בהתחלה העצירה תהיה כולה מבחוץ על ידי אמא. אחר כך אולי היא תרים יד ואולי תוכלי להבחין ברגע של היסוס. אחר כך אולי היא תצעק במקום להרביץ. אחר כך אולי היא תבוא לקרוא לך. זה תהליך. וזה יכול לקחת זמן. (לא קל…) ולכן כשזה קורה שוב כדאי להזכיר לעצמנו שהיא באמצע תהליך של קליטה.

נקודה נוספת: כשילדה מכה את אחיה הקטן, טבעי מאוד שכל תשומת הלב הולכת אליו. הוא נפגע. הוא בוכה. הוא צריך נחמה והגנה. וזה בוודאי נכון. אבל הילדה הגדולה שהרביצה, גם לה יש קושי. זה כמובן לא מצדיק את הפגיעה, אבל אנחנו רוצים להיות איתה בקושי שלה.

נסתכל עליה רגע. היא בעצמה קטנה, וכבר יש בבית ילד קטן ממנה. והוא נוגע לה בדברים, מפרק לה, לוקח מקום בלב של אמא, מקבל חיבוק ותשומת לב. לפעמים היא אוהבת אותו מאוד, ולפעמים הוא ממש מפריע לה. שני הרגשות נמצאים שם במקביל, עם עוד הרבה רגשות אחרים.

היא לא יודעת לומר: קשה לי שהוא נכנס לי למשחק. קשה לי שהוא מקבל ממך כל כך הרבה.

קשה לי שאני אמורה להיות הגדולה, כשאני בעצמי עוד קטנה. קשה לי מאוד שהמגדל שלי נפל, הרגשתי שזה אסון בשבילי. אז הגוף אומר את זה במקומה. בגיל הזה הרבה מהקושי יוצא דרך הגוף. ושוב, זה לא נותן רשות לפגוע. זה רק עוזר לנו להבין מה אנחנו רוצות ללמד. אנחנו רוצות ללמד אותה שיש דרכים אחרות לפעול: לקרוא לאמא, להזיז את המשחק, לחכות רגע.

ואת זה אנחנו נרצה ללמד בזמן שקט, לא בתוך סערת האירוע, כי בתוך האירוע, כשהמוח הרגשי בסערה, המוח החושב כמעט לא פנוי ללמידה. בזמן רגוע נוכל לשוחח שיחה פשוטה. "היום הוא פירק לך את המגדל, וממש כעסת. בפעם הבאה את יכולה לקרוא לי. תגידי: אמא, תשמרי לי על המגדל. בואי נבנה עכשיו מגדל, ונראה מה עושים כשהוא מתקרב."

ילדים קטנים לומדים הרבה דרך משחק, דרך חזרה, דרך הגוף. וכדאי ממש לתרגל איתם את הסיטואציה בדרך משחקית: בונים מגדל. אפשר לקחת בובה שמתקרבת ורוצה להפיל. הילדה אומרת: "לא לפרק." קוראים לאמא. מזיזים את המגדל למקום גבוה. עושים את זה שוב. דרך המשחק נבנה שביל חדש במוח. במשך הזמן הילדה תוכל להשתמש גם בדרכים החדשות ולא רק להגיב באופן אוטומטי.

כדאי גם לחשוב איך למנוע פיצוץ מראש. אם את רואה שהיא בונה משהו שחשוב לה מאוד, והקטן מתקרב, לא צריך לחכות לרגע הפיצוץ. אפשר לומר: את רוצה שהמגדל יישאר? בואי נשים אותו כאן. או: אני רואה שהוא מתקרב, תקראי לי ואני אעזור לך לשמור. לפעמים אפשר למנוע את המהומה כשאנחנו שמות לב לרגע שלפני המכה.

כי מבחינתה, זה משהו שהיא בנתה. וכשהאח הקטן מפרק לה, היא חווה אולי חדירה ממשית לעולם שלה. היא עדיין לא יודעת להגיד לעצמה: הוא קטן, הוא לא מבין, אפשר לבנות שוב. היא חווה את זה עכשיו, בעוצמה של כאן ועכשיו.

וכאן נרצה לתת לה את החוויה שהרצון שלה חשוב. המגדל שלה חשוב. הכעס שלה מובן.

רק את המעשה אנחנו לא מאפשרים. אפשר לומר לה: רצית שזה יישאר. ממש כעסת שהוא נגע. ואמא  שומרת על הידיים. תמצאי את המילים שלך שמתאימות לסיטואציה, העיקר שהגישה תהיה ברורה בתוכך: את הרצון שלה ואת הרגש אני רוצה לכבד, לתת להם מקום, ואני עוזרת לה לבטא אותם בדרכים אחרות. הכעס שלה מובן, ואת ההכאה אנחנו לא מרשים.

אני רוצה רגע לחזור למקום שממנו התחלנו. כשאנחנו מצליחים לראות שהילדה לא פועלת מתוך זלזול, אלא מתוך דחף שקשה לה לשלוט בו, קל יותר לעצור אותה ממקום פחות אישי ופגוע ויותר הורי. סביר להניח שעדיין לפעמים תיבהלי, תכעסי או תרגישי חסרת אונים. זה חלק מהאימהוּת. נסי להזכיר לעצמך: היא בת שנתיים וחצי, הוא בן שנה וחצי, ושניהם צריכים אותי עכשיו. הוא צריך שאגן עליו, והיא צריכה שאעזור לה לעצור. ואני כאן האמא.

כמו שילד שלומד ללכת נופל הרבה פעמים, כך ילד שלומד לעצור את עצמו "נופל" הרבה פעמים לתוך הדחף. התפקיד שלנו הוא להמשיך לבנות את אותו שביל פנימי. עוד פעם עצרנו. עוד פעם נתנו שם לכעס. עוד פעם שמרנו על האח הקטן. עוד פעם אמא נשארה יציבה. עם הזמן זה מצטבר.

ואם את מרגישה שיש שעות מסוימות שבהן זה קורה יותר – עייפות, רעב, סוף יום, זמן שבו את עסוקה עם הקטן – כדאי להתייחס גם לזה. לפעמים המענה לא נמצא רק בתוך אותו רגע של המכה, אלא בסדר היום שסביבו. ילדה רעבה או עייפה, למשל, תגיע מהר יותר לקצה שלה.

אפשר גם לתת לה מראש תפקידים קטנים של גדולה, אבל גם הרבה רגעים שבהם היא יכולה להיות קטנה. אפשר לומר לה: "את רוצה לעזור לי להביא לו טיטול?" ומצד שני גם: "עכשיו את באה אליי, אני מחבקת רק אותך רגע." היא צריכה להרגיש שיש מקום לגדילה שלה, ויש מקום גם לזה שהיא עדיין קטנה. היא באמת עדיין קטנה!

הדרך הזו דורשת הרבה נוכחות והרבה חזרה. לראות את הילדה, להבין מה קורה לה, ובאותו זמן לעצור את המעשה שפוגע. כך הגבול לא מוחק אותה ולא נלחם בה, אלא עוזר לה לאט לאט להתארגן מבפנים.

לאה ג