דלג לתוכן
שלום
לפני כמה שנים יצאתי בשאלה בגלל תהליכים שעברו עלי. אני משוכנע בצדקת דרכי ולא באתי להתווכח על אמיתות הדת או האל.
אני עדיין לא ספרתי להורי על יציאתי בשאלה, ושאלתי היא האם ישנה דרך מומלצת לספר להם זאת? האם יש דברים (אמיתיים) שאוכל להגיד להם כדי לגרום להם לקבל אותי ולא להצטער ממי שאני? יש לציין שאינני שומר על שום מצווה . חשוב לי לשמור על קשר עם הורי משום שאני אוהב אותם אולם אינני רוצה לעשות דברים שאינני מאמין בהם או להעמיד פנים כאילו אני עושה אותם.
תודה רבה!
שלום וברכה!
מעבר חברתי של אדם מתרבות אחת לשנייה אינו דבר של מה-בכך, גם כאשר מדובר על מעבר בין תרבויות המכילות ומכבדות זו את זו. על אחת כמה וכמה המעבר שאתה עשית מתרבות דתית-חרדית לאורח חיים חילוני, כאשר אנשי התרבות ממנה באת וערכי החינוך עליו גדלת רואים באורח חייך הנוכחי דבר פסול ולא-רצוי במקרה הטוב, שמדובר בתהליך מורכב ואתגרי.
החלטיות ואומץ נדרשים כדי לעשות את השינוי באורח החיים, אך החלטיות ואומץ גדולים יותר דרושים כדי לשרוד בו תקופה ארוכה. הבדידות, הלבטים, הסביבה השונה, כל אלו מהווים אתגר בעבור החוסן הנפשי של האדם, גם אם הוא שלם בהחלטתו ומרוצה בדרך החדשה אותה בחר. על מקרה זה כבר אמר שלמה המלך "דאגה בלב איש ישיחנה", ואין תחליף לידידים ורעים קרובים המלווים את האדם בחייו וניתן להיוועץ בהם בעת שמחה כבעת צרה.
ככל שגדולה חשיבותם של רעים וידידים המלווים אותך בחייך הנוכחיים, כך גדולה עוד יותר חשיבותם של ההורים ובני המשפחה שלקחו תפקיד משמעותי בחייך הקודמים. ההורים וחברי הילדות נטועים עמוק בהיסטוריה שלך ובהתפתחותך, ושמירת הקשר עמם עשויה להיטיב משמעותית את הרווחה הנפשית שלך ויכולתיך לפרוח ולהתקדם. קשר זה אינו רק מטיב עמך בתתו לך משען מחייך הקודמים להישען עליו גם כעת, אלא מטיב גם עם ההורים והמשפחה, אשר חשים כי לא "נאבדת" מהם והנך עדיין נמצא עמם. גם כאשר הם אינם אומרים או מביעים זאת, הקשר עמך חשוב להם לא פחות מאשר לך ובתת-מודע הינם רוצים להחזיקו ולשמרו גם כאשר התנהגותם מרוחקת ומנוכרת.
דא עקא, שהורים שחונכו בעצמם וחינכו את ילדיהם באדיקות על ברכי הדת, מתקשים לעיתים לכבוש אכזבתם ותסכולם מפריקת ילדיהם את עול התורה והמצוות. הצער והאכזבה הגדולים הינם עצמיים ומוכוונים פנימה, אך בניסיון נואש "לפצות" על התוצאה הכואבת משליכים אותם ההורים על הבן ששינה את אורח חייו. דומה הדבר למי שהתכופף וקיבל מכה חזקה מהקיר, ומשליך את זעמו על הקיר במקום על עצמו. בסתר לבם מופנית האכזבה אליהם, אך לעיתים הכעס על הילד נותן סוג של "פיצוי" המשכך מעט מן הכאב. לכן ניתן לפגוש הורים הגורמים לעצמם ולמשפחתם סבל מיותר, כאשר הם "מחרימים" את הבן היוצא בשאלה, אינם מקבלים אותו לביתם ולעיתים אף אינם מדברים אתו. בכך הם גורמים סבל נוסף ומיותר למשפחה הסובלת ממילא מעזיבתו של הבן. סבל זה הוא הן לעצמם, הן לבן היוצא והן לשאר המשפחה שנאלצים לחיות בצילו של המאורע מבלי להשלים עמו.
ולמה חשוב לנתח התנהגות הורית זו?
יציאתך בשאלה היא כיום עובדה מוגמרת. מנוי וגמור עמך לחדול מלקיים את מצוות הדת, וזאת האמת גם אם היא איננה נעימה להורים. מצד שני אתה פוחד מתגובה קיצונית מצדם, תגובה אשר תרחיק אותך מהמשפחה ואת המשפחה ממך ותטיל אומללות עליך, על אחיך ועל הוריך. לכן אתה נמנע תקופה ארוכה מלחשוף את העניין בפני ההורים, מה שמטיל עליך (ובמידה מסויימת גם עליהם, שכן הורים חשים לרוב את נפש בנם גם אם אינם יודעים את לבטיו) אומללות וקושי בחיי היומיום. חיי אנוסים אינם נעימים ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסתרה מהוריך וממשפחתך הקרובה. הנך נאלץ (וכנראה שגם הוריך נאלצים) להשקיע משאבים נפשיים כדי לתחזק את חיי ההסתרה, ובכך אתה מונע מעצמך את השקעת המשאבים בהתפתחות העצמית שלך, בצמיחה, בלמידה, ובשאר אפשרויות הגדילה שאדם צעיר בגילך יכול לאחל לעצמו. לכן למרות הקושי, נראה שהשארת המצב הקיים על כנו, איננה אופציה כדאית.
השאלה הגדולה היא, כיצד עושים זאת? איך משנים את מצב ההסתרה מבלי להביא לקשיים אחרים?
ראשית חשוב להדגיש, אין נוסחת קסם. הכרתי עשרות יוצאים בשאלה בגילאים שונים ובמצבים שונים, חלקם סיפרו בצורה כזו וחלקם בצורה אחרת, חלקם המשיכו להסתיר במשך שנים וחלקם שיתפו את ההורים בכל צעד מלבטיהם, ועדיין אין בידי נוסחת קסם עליה ניתן להצביע ולומר שהיא "עובדת תמיד". בגדול, כדאי להיות זהירים וחכמים, ולנקוט בתנועה תמידית שבין גילוי וכיסוי. לא הכול ההורים צריכים לדעת. קח בחשבון שהדברים שאתה מספר מצערים אותם מאד מאד, ורוב האנשים מנסים להתמודד עם צערם תוך הוצאת כעס על בנם שסיפר להם, במודע או שלא במודע. מצד שני, ישנה חשיבות גדולה לעמידה האיתנה על שלך. חלק גדול מהצורך לצאת בשאלה נובע מחיפוש אחר חירות ושחרור ממחנק, ולשם כך אי אפשר, וזה גם לא יצליח, להציג הצגות. בתווך הזה, שבין הצורך בביטוי עצמי לבין הצורך בשלום, יש לנוע כל הזמן.
סיפר לי חבר בגילך שיצא בשאלה לפני 5 שנים, שבמשך תקופה ארוכה המשיך להגיע לבית המשפחה עם כיפה לראשו, אף שאמו ידעה שאיננו שומר תורה ומצוות. אחר כך הוא חש שההצגה הזו עושה לו רע והפסיק גם עם זה, אך הייתה בכך משום תקופת ריכוך. כדי להכיל בעת ובעונה אחת הן את כאבם של ההורים והן את הרצון שלך לחופש ולעצמאות, תהיה חייב לנוע בתנועה עדינה, שבין קשב לעצמי לבין התחשבות במגבלות ההכלה של הזולת. מדובר בתהליך לא פשוט, אך הצלחתו תוכל להביא אותך ואת הוריך להשלמה הדדית שתקל מעליכם את המורכבות המשפחתית המאתגרת ממילא.
מאחל לך הצלחה רבה בכל מעשה ידיך, והמשך חיים בעלי משמעות ותוכן פנימי.
דניאל
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
