דלג לתוכן
רווקה בת 32. אני כבר לא מסוגלת לעמוד בביקורות או בכלל ״להגן על עצמי״ מפניהן. אני מרגישה שלא נשארה לי טיפה של הערכה עצמית או כבוד עצמי בעיקר מצד המשפחה והסביבה.
והאמת,שאני בכלל לא צריכה את הביקורת הזאת,כי אני עושה את זה נפלא בעצמי!
נעשיתי אטומה. גם אם יש הצעה היא מורגשת כמו חץ רעיל ואני מרגישה שאין לי את היכולת הנפשית להכיל או להכיר או להסביר למי שמציע או שבטוח שיש לי בעיה בגלל שעדיין לא התחתנתי.
ואני רוצה הצעה (אבל מעדיפה להכיר באופן טבעי. וחיה בסרט.), אבל רוצה לשמוח ממנה,להתרגש,להרגיש שהיא איכותית ומתאימה לי ולהשקיע בשבילה.
למה לא יכולתי להיות נורמלית ולהתחתן בגיל 20? או כמו הרבה אחרים להתחתן עם זה שהכירו בתיכון או בצבא או בעבודה?
האם זה הגיוני לקחת ככ קשה ״הצעה״ ממישהו רק כי הגיעה ספיציפית מאותו אחד? (משהו שקורה ממש ממש עכשיו)
איך אפשר להמשיך להאמין שזה יגיע?
תקופה שהיו לי חלומות חוזרים שכולם שמחים סביבי (כנראה בחתונה) ואני לא. ואני מנסה לברוח..
יש לי מו״מ נוראיים עם הקב״ה בסגנון – ״קח ממני את הניסיון הזה ואני אוותר על…״, ״אם היה קורה לי x אז בכלל לא היו מצפים ממני..״, ״אם הייתי חווה זוגיות אלימה ובסכנת חיים אולי גם היו יורדים ממני ואולי בכלל גם היה לי ילד…״
אני בעצם בשלב הזה שבו אני צריכה להשלים עם ניפוץ החלום, התקוות, הרצונות שלי ולקבל מה שנותנים לי ורק לומר תודה?
שאלו אותי לא פעם איך אני מצליחה לישון בלילה ואם אני לא מודאגת כמו שהם מודאגים, אז אני עונה ורק לעצמי – אני הולכת לישון בשמחה אבל ממש מצטערת כשמגיע הבוקר.
