בס"ד

יקירה

קראתי את המכתב שלך כמה וכמה פעמים. המילים שלך נגעו בי מאד והרעישו לי את הלב!

את משתמשת במילים כמו קור, אנטיות, וריקה מבפנים, אבל אני רוצה לגלות לך שמילים כמו שאת כתבת מגיעות מתוך לב בוער וממש לא קר!

אדם שבאמת קר לו, הוא אדיש. לא אכפת לו. הוא לא מתייסר, הוא לא מקנא באחרים שיש להם קשר עם השם, והוא בטח לא נזעק ראשון להגן על כבודו של אלוקים כשאחרים מדברים סרה.

העובדה שאת מלאה במידע, בשכל, בדעת, ובעיקר בכאב על המרחק, מוכיחה שיש בך תשוקה עצומה, רדומה, לקשר אמיתי.

את לא חווה קור, את חווה געגוע עמוק לאינטימיות. את פשוט עייפה מלחזר אחרי אלוקים דרך תבניות, ואת מחכה, ובצדק, שהוא יחזר אחרייך.(דרך אגב, זהו געגוע משותף של כולנו לכך שיקויים בנו: "השיבנו אליך ונשובה"… והקב"ה גם הוא מתגעגע אלינו באהבה ובאותה מידה ומבקש: "שובו אלי ואשובה אליכם".) המתח הפנימי הזה לא נובע רק מהציפייה של מי יהיה הראשון שיבטא את הגעגוע בחיזור של אהבה; השאיפה העמוקה שלך היא לחזור אל הרגע האינטימי ביותר של הקשר שלנו אתו יתברך. רגע בראשיתי, נקי וטהור, אולי משהו כמו החוויה המזוקקת שחווית שם, בלידה.

בואי נפרק יחד את החומות כדי להבין איך הגעת לנקודה הזו, ואיפה נמצא הפתח לשוב אל מה שהלב שלך משתוקק.

אז מה באמת קרה בסמינר?

את נזכרת בגעגוע בשירי אלול של גיל התיכון. למה? כי אז, בתיכון, זה היה רגש טהור. הלב שלך היה פתוח, השירים נגעו בך, והתנועה שלך כלפי השם הייתה תנועה של רצון, של התעוררות, של נשמה שרוצה לעוף. אבל אז הגיע הסמינר, ושם קרה משהו אחר לגמרי: הפכו לך את הרגש למערכת הפעלה. כפי הנראה הכללים והתבניות לקחו את הניצוץ הטבעי שהיה בך והכניסו אותו לתבנית תעשייתית. במקום לשאול אותך "מה הנשמה שלך צריכה?", לימדו אותך "איך בת ישראל מושלמת צריכה להיראות, לחשוב ולהתנהג". הציפו אותך במידע, בהרצאות ובשכל, והפכו את עבודת השם למשימה הישגית ומלחיצה. הכללים האלו לא נתנו מקום לקצב הפנימי שלך, והתוצאה הייתה קטלנית: החובה הרגה את החוויה. הגוף שלך נשאר בסמינר ועשה את כל הפעולות הנכונות, התחזקת, נראית חרדית רגילה, אפילו התחתנת עם אברך, פעלת לפי כל הכללים. אבל הלב שלך, שנחנק מרוב כללים וציפיות, פשוט נעלם וסגר את הדלת כדי להגן על עצמו.

האנטיות והשנאה שאת מרגישה לפעמים הן לא כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא כלפי השוטר הפנימי שהסמינר השתיל לך בראש, שמונע מהרגע הבראשיתי הזה לחזור ולהופיע. המערכת הזו גרמה לך להרגיש שאת תמיד "חייבת" ושאת תמיד "לא מספיק", בזמן שכל מה שהשם רוצה זה אותך, פשוטה וחשופה, כמו בלידה. בידיו של הקב"ה, לגמרי תלויה בו וחשה בקרבתו. בלי כללים בלי חובות ומחויבויות.

את מביטה באחיינים ובגיסים שלך, שהם "פתוחים של החיים" ובטוחים באהבת השם, ואת חשה החמצה. את מרגישה שזה לא הוגן, את שמרת על הכללים, לא עשית שטויות, אין לך סמארטפון, ואת זו ש"אוכלת כאפות וריחוק", בעוד שהם חווים קשר קרוב וטבעי. הקנאה הזו היא לא רעה, היא מורה דרך. את לא באמת רוצה לרדת רוחנית, את פשוט מקנאה בחופש שלהם לבחור בקשר. הם לא פועלים מתוך אוטומט של מוסדות, אלא מתוך מקום אישי. אולי מערכת ההפעלה שלהם בניגוד אלייך פועלת באופן פחות מיטבי, אך הקשר  הבראשתי נותר נקי וחי… (דרך אגב זו תופעה שחרדים מלידה יכולים לזהות אצל מסורתיים או אצל בעלי תשובה…שמדברים מתוך אור ומרגישים מקושרים למרות שמערכת ההפעלה שלה לוקה בחסרים רבים).

יקרה, המצוקה שאת מתארת היא לא בעיה פרטית שלך. זו פציעה רוחנית שמאפיינת רבים בציבור שלנו, דווקא את המקפידים והמדקדקים ביותר.

למה זה קורה?

המלכודת של טכניות דתית מול סוד הדקדוק בהלכה

החזון איש מלמד יסוד עמוק: הדקדוק בפרטי ההלכה לא נועד להיות שוטר או עול טכני. להפך, הוא נובע מתוך אינטימיות גבוהה מאוד של קשר. הפרטים הקטנים הם ביטוי של נאמנות מוחלטת, ממש כמו בני זוג שאוהבים זה את זה כל כך, עד שהם מדקדקים ומקפידים על הפרטים הכי קטנים שעושים טוב לשני. הדקדוק אומר: "אני פועל עד הפרט האחרון, אפילו שזה קשה, כי אני אוהב אותך ונאמן לך, ולא נמאס לי מהדיוקים האלו בשבילך". אבל כאן בדיוק קרה הפספוס אצלך בסמינר: במקום ללמד אותך שהדיוק הוא שפת האהבה, לימדו אותך רק את הטכנאיות של הדיוק. כשאדם עסוק רק בבקרת איכות, "האם עשיתי את זה נכון, האם יצאתי ידי חובה" בלי לחוש את החוויה והכוונה שמאחורי המעשה, הראש פועל במוד של הישרדות וביצוע משימות. זו בדיוק הגדרה של "מצוות אנשים מלומדה" מודרנית: תפקוד אוטומטי שבו המעשה הופך למטרה חונקת, במקום להיות הצינור לאהבה. אנשים ש"פתוחים" יותר, או מסורתיים, לא "מחזיקים ראש" במערכת הפעלה מורכבת ועמוסה כל כך ברגע נתון. בגלל שהראש שלהם פטור מהטכנאות הדתית, הלב שלהם פנוי ופתוח להרגיש את החיבור הקיומי והפשוט עם השם. הם פשוט נמצאים בקשר. השאיפה שלך עכשיו היא לא לעזוב את הדיוקים (שבעומקם הם הנאמנות שלך), אלא להחזיר אליהם את הנשמה. לזכור שברכות השחר הקצרות שאת אומרת, או הלבוש שלך, הם לא רשימת מטלות של מנהלת סמינר, אלא מכתב אהבה מדוקדק שאת שולחת לקדוש ברוך הוא. שהנכונות שלך היא גבוהה, לא רק לחוש את החוויה אלא גם לשאת בעול החובה ובאהבה.

את לא צריכה לחזור לגיל 16 כדי לעשות שטויות. את יכולה להתחיל לבחור את השם מחדש,   בכל מצווה, בכל קושי, לומר לו כמה זה קשה ומעצבן אותך, אבל את עושה את זה כי את אוהבת אותו ונאמנה לו. בכך את פותחת ערוץ אינטימי וגבוה מאוד מולו.

ה"ריסטארט" שלך, שאת מבקשת, ובעלך המדהים נותן לך גיבוי מלא, אבל את מפחדת לזוז. החופש מבהיל, כי המצפון הפך לשוטר שלך. את לא צריכה לשבור את הכלים הציבוריים שלך, את רק צריכה לשנות את השפה הפנימית. ברכות השחר הן באמת חלק חשוב בתפילה. אבל אפילו התפילה כולה מתוך הסידור, לא תשווה לאותה תפילה מן הלב שנשים יהודיות רבות נשאו במשך כל הדורות, ליד המזוזה, או  בפתיחת ההיכל, או כשספר התורה עבר לידן. כלומר מה שהקב"ה רוצה מאתנו זה לא את "הטקסט" של התפילה אלא את התפילה שהלב שלנו רוצה לומר(רחמנא יבא בעי) "הטקסט" נועד לעזור לנו לבטא נכון ובכל נושא את אשר על ליבנו ולכן יש מקומות בתפילה שמשאירים לנו לתפילה האישית.(בשמע קולנו וב -יהי רצון- האחרון) את אומרת שאת מתפללת רק ברכות השחר כי זה קצר ולעניין? מצוין. אל תוסיפי מילה אחת מעבר לזה מתוך אשמה. שש הדקות האלו, כשאת מרוכזת ומדברת איתו באמת, שוות יותר מתפילות שלמות שנאמרות בלי לב. לעבור ל"עבודת השם של חדר לידה": חפשי את המקומות שבהם השכל משתתק והלב נפתח. מוזיקה שנוגעת בך, הליכה קצרה בטבע לבד, או פשוט לעמוד חצי דקה ליד החלון ולומר לו במילים שלך: "השם, אני פה, אני קרה, קר לי, תחמם את ליבי באהבתך… תן לי להרגיש בקרבתך. ואני רוצה שתרגיש אותי". זו תפילה אמיתית.

השם לא מאוכזב ממך: המחשבה שאת מאכזבת אותו היא שקר של היצר. אבא לא מאוכזב מבת שרוצה להתקרב אליו במיוחד שכואב לה. הוא אוהב אותך בתוך הלב הרעב שלך. הגעגוע שלך הוא-הוא החיזור שלו אחרייך.

יקרה, המחיצות של הסמינר והתבניות החיצוניות אולי הסתירו לך אותו, אבל הניצוץ של חדר הלידה עודנו חי וקיים בתוכך. אל תבהלי מ"האנטיות", היא רק שלב בדרך לפירוק החומות החיצוניות כדי להגיע לאינטימיות האמיתית שמחכה לך איתו. בצעדים קטנים, בלי אשמה, הלב שלך יתחיל להיפתח שוב.

מה כדאי לעשות?

לצרף לכל דבר שקשה לך משהו שמתחבר ללב שלך. מוזיקת רקע, קריאת קטע במחשבה לפני ביצוע מצווה, תבשיל שאת אוהבת, שילדייך אוהבים.(דרך אגב, זו הדרך הכי טובה להנחיל דרך ואהבה לתורה ולמצוות, לחבר אותם עם הלב למצווה, לעשות ממנה עסק, מלא הפתעות. למשל פעקלע שמכינים ביחד לכבוד שבת, מסדרים את החדר כדי שהמלאכים שבאים עם אבא מבית הכנסת, ישמחו ויברכו אותנו…) תנסי בצעדים הראשונים לחבר את הלב באמצעים קטנים ומדויקים לך, ותתפללי על כך. ואין חודש ראוי ומתאים לזה כמו חודש אלול. ה' קורה לנו להיכנס בהדרגה לאינטימיות הגדולה ביותר אתו…עד קודש הקודשים, ביום המקודש ביותר של השנה. ושמה הוא מראה לנו את אהבתו בתנועת הכרובים, ובמחילה המושלמת וההתחלה מחדש…כמו חדר ייחוד- בכל שנה מחדש.

תגיעי לשם בעזרת ה' עם הרצון הבוער בך. כי ה' אוהב אותך.

באהבה ובהערכה עצומה

לאה