שואלת יקרה מאוד,

בדברייך את מתארת פער גדול מאוד שאת חווה. מצד אחד את מתארת קשר מאוד חי עם הקב"ה. את מדברת איתו, מבקשת, מודה, בוכה, מאמינה בקיומו וחווה אותו כחלק משמעותי מאוד בחיים שלך. כלומר, לא מדובר באדישות ולא במקום שבו "עזבת הכול". להפך. יש קשר, יש אמונה, יש רצון, ויש גם הרבה מאוד כאב על כך שאת לא במקום שהיית רוצה להיות בו.

ומצד שני, כשאת מגיעה למה שאת קוראת "כסדר", לתפילה מסודרת, לחיובים, להקפדות, למה שצריך לעשות, שם קשה לך. ונשמע שזה מבלבל אותך מאוד, כי אם אני הרי כן מדברת עם הקב"ה, כן מאמינה, כן רוצה,

אז למה דווקא כשאני באה לעשות את הדברים שאמורים להיות חלק מהקשר הזה, עולה בי דחייה?

אני רוצה לשאול אותך, נניח שאת לוקחת סידור לידיים. מה קורה לך באותו רגע? אני לא מתכוונת לשאול מה את יודעת על תפילה, או מה את חושבת שאת אמורה להרגיש. מה קורה בפועל. האם עולה מתח? כבדות? דחייה? מחשבה של "אין לי כוח לזה"? אולי עוד לפני שהתחלת כבר מגיע הקול שאומר: הנה, שוב אני לא כמו שצריך. שוב אני לא אצליח. שוב אני במקום הזה שאני כל כך לא רוצה להיות בו.

מעניין לבדוק, רק במחשבה, אילו היית חיה בעולם בפני עצמך, בלי משפחה שמעירה, בלי אף אחד שמסתכל או מצפה, בלי צורך להסביר את עצמך ובלי שמישהו יודע מה עשית ומה לא עשית – מה היה קורה אז בינך לבין הסידור?

האם גם אז הייתה עולה אותה דחייה? האם גם אז ההרגשה הייתה כל כך קשה? או שאולי משהו היה קצת משתחרר?

ומעניין גם אם התחושה שעולה בך מול הסידור היא אותה תחושה שעולה כשמעירים לך, או שבכל אחד מהמצבים קורה לך משהו אחר.

אני שואלת כי לפי מה שאת מתארת, כשמישהו מהמשפחה מעיר לך, אפילו בעדינות, ההתנגדות נעשית חזקה במיוחד. לכן כדאי לשים לב ולבדוק:

מה קורה לך ברגע הזה? מה את שומעת בתוך ההערה, מעבר למילים שנאמרו? אולי מה שאת שומעת במילים זה: שוב אומרים לי איך להיות, שוב מישהו יודע מה נכון בשבילי, שוב אני צריכה להתאים את עצמי?

את כותבת: "רצון להכיר יותר אפשרויות, להשתחרר". ואני רוצה לשאול אותך: להשתחרר ממה? מהערכים עצמם? מהלחץ? מהצורך להיראות בצורה מסוימת? מהתחושה שאת צריכה להרגיש דברים שאינך מרגישה כרגע?

מהחוויה שמישהו מבחוץ אומר לך איך נכון לחשוב, לרצות ולהתנהג? או ממשהו אחר?

אולי יש בתוכך מקום שאומר: תנו לי להיות אני בדרכי. אם בכל פעם שמופיעה דרישה, אפילו דרישה שאת בעצמך מאמינה בה, משהו בך מיד נדרך, חשוב להבין מה כל כך קשה לך שם.

כתבת שאת מתגברת יום יום. אפשר להרגיש במשפט הזה את הכאב שלך. את רוצה, את מנסה, את חושבת על זה, וכשכל כך רוצים ובכל זאת לא מצליחים, הרבה פעמים נוספת כאן עוד שכבה: מה לא בסדר בי? ואולי גם: למה לאחרות זה הולך? אולי אני לא מספיק טובה, לא מספיק חזקה, לא מספיק רוחנית. ואז אם מישהו מבחוץ מעיר, הוא פוגע במקום שכבר ממילא כואב.

את מתארת: "כאילו מישהו מחזיק לי את הלב חזק ולא נותן לי להרגיש שום התפעלות או התרגשות מקדושה או רוחניות". מעניין לבדוק, מי הוא אותו "מישהו" שמחזיק את הלב? האם זו תחושת החובה? הביקורת? הפחד לאכזב? אולי דווקא המאמץ הגדול כל כך להרגיש? לפעמים כשאנחנו אומרות לעצמנו שוב ושוב: אני צריכה להתרגש, אני צריכה להרגיש, איך יכול להיות שאני לא מרגישה – דווקא המאמץ להרגיש גורם לנו להיסגר יותר.

ומעניין גם אם באמת אין שם שום התרגשות. כי כשאת מתארת שאת מדברת עם הקב"ה, מודה, בוכה, מבקשת – נשמע שיש שם הרבה רגש וחיבור. אולי יש מקומות שבהם החיבור הזה נגיש לך יותר, ומול תפילה מסודרת, או כשמגיעה דרישה מבחוץ, משהו בך נסגר.

כתבת שפעם היית אחרת, ושהרבה שנים חיית באופן שאת היום מתקשה לחזור אליו. מה השתנה בדרך? האם פעם זה היה באמת מחובר יותר, או שפשוט היה לך קל יותר לעשות את מה שצריך? האם היה מקום לדרך האישית שלך, לשאלות שלך, לקצב שלך? האם הרגשת שאת בוחרת, או בעיקר עושה כפי שמצופה?

את דואגת מאוד בקשר לילדים. את מסתכלת על מה שהם לא רואים. הם לא רואים אמא שאומרת תהילים, אמא שמתפללת שלוש תפילות, אמא שבוכה ליד נרות, אמא שעושה מעבר למה שמחויבים. הייתי רוצה לבדוק איתך גם מה הם כן רואים.

אם היינו יושבות יחד, הייתי אולי מבקשת ממך לבחור ילד אחד ולנסות לרגע להיות הוא. מה הוא היה מספר על אמא שלו ועל הקשר שלה עם הקב"ה? אולי הוא היה אומר: אמא מדברת עם הקב"ה. אולי הוא שם לב שאת מודה לה' כשקורה משהו טוב. אולי הוא יודע למי את פונה כשכואב לך. אולי הוא שומע את השפה שבה את מדברת בבית על הדברים האלה. ואולי הוא גם רואה שקשה לך, וגם שזה כואב לך.

דוגמה אישית היא בוודאי דבר חשוב. ילד שרואה את אמא שלו מתפללת, מברכת, מתרגשת ממצווה, מקבל מזה משהו שאי אפשר לקבל רק מהסברים.

אבל הדוגמה האישית שלך אינה מורכבת רק מרשימה של דברים שאת עושה או לא עושה. הוא חי איתך בתוך בית שלם.

הוא פוגש את היחס שלך לקב"ה, את השפה שלך, את הדברים שמשמחים אותך, את מה שאת מכבדת, את מה שאת מצטערת כשאינך מצליחה בו.

ויש הבדל גדול בין ילד שרואה אמא שאומרת: "כל זה לא מעניין אותי", לבין ילד שרואה אמא שהדברים האלה יקרים לה, גם אם כרגע קשה לה.

מעבר למה שהם רואים אצלך, יש גם מה שאת יכולה ליצור בבית באופן פעיל. חינוך חם למצוות אינו חייב להתחיל דווקא מזה שתצליחי מחר בבוקר להוסיף את כל מה שאת מרגישה שחסר לך. אפשר לשים לב איך מדברים בבית על כל הנושאים הרוחניים ואיך מתייחסים אליהם. האם הילד פוגש רק "צריך" ו"אסור", או שהוא גם פוגש שמחה טבעית ויחס חם למצוות?

דווקא מפני שאת עצמך רגישה כל כך למקום של ה"צריך", יש לך אפשרות להיות רגישה מאוד לאופן שבו הדברים עוברים לילדים שלך.

וכשהם עושים משהו טוב, אפשר להתפעל לא רק מהתוצאה אלא גם מהדרך, למשל ילד שהתפלל למרות שהיה לו קשה. גם זה משהו חשוב שהם יכולים ללמוד.

והייתי גם מורידה כרגע קצת את הדרישה של "מעבר למה שמחויבים". אם כרגע עצם החובה מסתבכת אצלך עם כל כך הרבה לחץ והתנגדות, אולי לא כדאי להפוך גם את ה"מעבר" לעוד מדד שבו את נכשלת.

אפשר שהילדים ירגישו שהמצוות חשובות לך גם כשקשה לך. והם יכולים ללמוד ממך שגם כשקשה לאדם, זה לא אומר שהוא פחות טוב.

את כותבת שאת כבר הרבה שנים מחפשת מישהו שאפשר לשאול אותו בלי לפחד שמיד ינדו אותך.

דווקא בגלל הפחד שאת מתארת, חשוב למצוא מישהי שאפשר לדבר איתה על כל זה בלי לחשוש שמיד ייבהלו ממך או ינסו לסדר אותך.

האם היה מעניין אותך לעשות תהליך טיפולי כדי להיכנס לזה לעומק?

מקווה שהמילים הניעו בך מקום להתבונן בשורשי ההרגשה שתיארת וקבלת מהן תועלת…

בברכה

לאה ג.