אישה יקרה ואהובה עד למאד.

אני קוראת את מילותייך ומרגישה את הצורך העמוק שלך שנותר ללא מענה. אני שומעת את הכאב ששורף בבטן, ואת הכמיהה הזו, שבעלך יעניק לך את הצורך העמוק שאת כל כך זקוקה לו – להיות שותף לשיחה עמוקה שמזינה את הנפש.

בשורות הבאות אנסה לשתף אותך מעט במחשבותיי. מתפללת שתמצאי בהן איזשהו כיוון ומענה.

כולנו מכירות וגדלנו על הרעיון (שמעוגן בגמרא, במדרש וגם בקבלה) שבני זוג זוהי נשמה אחת שפוצלה לשני גופים ובאמצעות קשר הנישואים, אנחנו שבים להיות אחד. כשאומרים 'אחד' לפעמים עולה בנו התקווה שבן הזוג יבין אותנו גם מבלי שנדבר, ויתן לנו בדיוק את המענה לו אנו זקוקים. שנהפוך ממש להיות 'מדוייקים' אחד כפי מידתו של השני בכל קשת הצרכים: פיזי, רגשי, כלכלי, טכני, או כל צורך אחר.

לפי הגישה הזו, שחותרת לאחדות מלאה ו'הרמטית' עם בן הזוג, אנחנו צריכים להיות בחתירה מתמדת להשלים אחד את השני כדי להיות אחד. שלם. הגישה הזו מסתכלת על ריבים ועל פערים בין בני זוג בצורה שלילית. אם גילית פער בינך לבין בעלך (את אוהבת שיחות עומק, הוא כנראה לא), את בבעיה ועליך "לפתור" את האתגר הזה באמצעות העלמת הפער.

אבל מה קורה כשהפער גדול, כמו שאת מתארת?התחושה היא שאת טובעת בים, וזוהי תחושת חנק שכמו שכתבת, אי אפשר לחיות איתה.

אני רוצה להציע לך גישה שונה. גישה שמתבוננת על הפערים ואומרת: הפער ביננו אינו 'באג' במערכת. הוא לא 'פקשוש' בשידוך. הרשי לי לגלות לך בשקט: כל מרחב זוגי מחזיק פערים. בין כל איש לאשה קיימים פערים אינהרטניים, מובנים. כך טבע הקב"ה בעולם. מערכת השידוכים בחברה שלנו, מבקשת לצמצם כמה שניתן את הפערים, לכן יש מערכת בירורים מסועפת שמבקשת לבדוק התאמה עד כמה שניתן מראש, אבל הנחת היסוד היא, שבכל מרחב זוגי יש פער. לפעמים זה פער דתי, לפעמים זה פער בגישה לחינוך ילדים, פער בגישה לכסף, פער בתחומי העניין, והנה – אצלך הפער הוא בנושא התקשורת והשיחה. את זקוקה לקשר רגשי עמוק שמתבטא בשיחה טובה, והוא – לא. אולי עדיין לא, ואולי לא זקוק לכך כמוך. אבל אין ספק שעלית פה על פער משמעותי מאד בחייכם.

מה עושים עכשיו? כתבת שעלתה בך בעבר מחשבה להתגרש. את כותבת שזה היה שלב (נראה מדברייך שהוא עבר), בכל מקרה את מציינת שאת לא יכולה להמשיך לחיות ככה. ואת צודקת. אי אפשר להחזיק את הקשר הזוגי כשהפער ביננו משתלט על כל מערכת הנישואין שלנו.

פתרון אחד – כפי שאף עלה בראשך הוא באמת להתגרש, אולי מתוך תקווה למצוא את הזיווג המושלם בפעם הבאה. אבל כפי שכבר כתבתי, כל זוגיות מחזיקה איזשהו פער. וכעת את נדרשת לקבל החלטה: האם את מעדיפה להפרד ולחפש זוגיות אחרת. משמע, להחליף את הפער הזה בפער אחר? חשוב לומר בכנות שכעת, כשאת כל כך כמהה לשיחה עמוקה, יתכן ובשידוך דמיוני עתידי תהיי עקשת למצוא את שאהבה נפשך ואכן תמצאי איש שיחה. אך המחשבה שבכך 'תפטרי' מפער בזוגיות, היא אשליה. כמו שכתבתי, במערכת הזוגית תמיד יתקיים פער. אם לא בתקשורת, יהיה זה סדק אחר. אולי משמעותי יותר ואולי משמעותי פחות. אין איש יודע.

החלופה האחרת היא לצאת למסע בתוך הזוגיות הקיימת. להצליח לראות את האיש היקר שלך, שאת כותבת עליו שאת מאד מעריכה אותו והוא אדם מדהים מעבר לפער.

להפנים באופן כן ועמוק שזה האיש, על מעלותיו ועל חסרונותיו. ככל הנראה הוא לא ישתנה, ואת מוכנה לבחור בו, כפי שהוא. כי להשאר במערכת היחסים הזו, ולהרגיש כל הזמן את החסר – זו חלופה דיי גרועה.

למעשה, היום את בוחנת את הזוגיות שלכם, מתוך התמקמות בפער, ואת צודקת, להיות שם זו חוויה בלתי נסבלת.

ובא לי ללחוש באוזנייך מלב אוהב –

את לא אמורה לוותר על החלום שלך בשיחות עומק. אבל ככל הנראה זה לא יקרה יחד עם האיש הזה שלך, כי כמו שכתבת, אנשים לא משתנים. זהו בעלך, והוא כנראה מביא איתו למרחב הזוגי איכויות אחרות שלא מתבטאות בתקשורת. וזה רגע קשה של אבל. להבין לעומק שהאיש שלי לא יהיה תפור בדיוק כפי מידת חלומותיי. שיהיה ביננו תמיד איזשהו סדק, ובמקרה שלך הסדק הזה מתקיים בצורך שהוא כל כך עמוק ומשמעותי.

יש פה ממש אלמנט של אבל. להפרד מהחלום המתוק שהוא יגשים את הצורך שלי בשיחות עומק שכל כך חשובות לי, ולא, הוא לא יהיה 'חברת הנפש' שלי לשיחות.

ואחרי שמתאבלים על החלום הזה שכנראה לא יתממש, אפשר לנסות לקום ולעשות מעשה.

אז מה באמת עושים?

כרגע, את נמצאת בתחושת חסר כל כך גדולה וכואבת, האם נגזר עלייך לחיות כך?

התשובה היא לא. ממש לא. מגיע לך למצוא אוזן קשבת, להיות שותפה לשיחת עומק שתמלא אותך בכוחות ובשמחה. אבל כנראה, את הצורך הזה בעלך לא יוכל למלא עבורך.

את כתבת שאת טיפוס שחייב לשתף, קשה לך לשמור בבטן ואין לך אף אחד בעולם שאת יכולה לשתף חוץ ממנו. בדברייך אלו את למעשה הופכת אותו, אפילו מבלי לשים לב, ל"ספק הצרכים שלך". את נמצאת באיזושי עמדה שמצפה ממנו למלא לך את החסר שלך. ואם הוא לא מסוגל, כי הוא לא נמצא במרחבים האלו (אגב, זו תופעה מוכרת שגברים פחות מרגישים "בבית" במרחב של שיחות עומק, זה יותר איזורים נשיים), אז בעצם אולי אין לך מה לעשות איתו.

ואני רוצה לשאול מתוך הרבה אהבה וכבוד – למה אין לך אף אחד בעולם שאת יכולה לשתף חוץ ממנו? האם יש לך אחיות קרובות? האם יש לך מעגל חברות שאתן נפגשות מידי פעם לשיחת עומק פותחת לב? האם יש לך איזושהי חברה טובה לפטפוט סתמי בטלפון?

כרגע את מניחה בפני בעלך צורך כל כך עז שהוא לא יכול לספק לך. למה לא לחפש מענה אחר?

אני אגלה לך ביננו, שיש לי כמה חברות נפש שהפכנו לחברות כל כך טובות מספסל הגינה ומהשהות בחגי תשרי בבית הכנסת. את כל התשוקה העזה שלך בשיחה את מפנה כיום לבעלך, שפשוט אין לו כלים והוא לא מסוגל לתת לך. אני מבקשת להציע לך להפנות את התשוקה לאפיקים נוספים ולחפש חברות שימלאו לך את הצורך הזה.

אישה צריכה חברות. חברה טובה שהיא אוזן קשבת יכולה להעניק פרספקטיבה, הדהוד, אמפתיה ועניין.

את כותבת שבעלך הוא מדהים, אבל כיום את "שופטת" אותו רק מתוך מה שהוא לא יכול לספק לך. וככה אי אפשר לחיות כי כמו שאת כותבת, הכאב הוא בלתי נסבל.

אני מציעה לך פה היום לשחרר את בעלך מלהיות ספק הצרכים שלך. חפשי חברות חדשות שתוכלי לפתח איתן חברות אמיצה, ונסי להתחבר לבעלך בדרכים אחרות. התמקדי בטוב וביש שבעלך מביא לחייך, לבנכם, ולמרחב הזוגי שלכם.

את באמת צודקת, כשאנחנו חיות בתוך הפער, הכאב הוא בלתי נסבל. אני מציעה לך לנסות להתמקם באזור אחר בזוגיות שלכם. לבחון מהם פעילויות הפנאי ששניכם אוהבים (אולי משחקי קופסה? אולי פעילות ספורט משותפת? אולי קריאת ספר יחד? אולי בישול משותף?) תנסי למצוא מרחבים בהם שניכם מרגישים טוב אחד עם השניה, ולהרחיב שם את הזמן יחד. להתקרב – לא רק באמצעות שיחה, אלא דרך אזורים אחרים שבהם אין פער.

יחד עם זאת, לא להזניח בשום אופן את הצורך שלך בשיחות עומק. נסי להרחיב את מעגל החברות ולנהל שיחות עומק עם אחיות או שכנות.

בהצלחה אהובה.

שתצליחי להתמקם מחדש בזוגיות, לראות את בעלך מתוך ה'יש' שהוא מביא לחייך, ולא רק מתוך נקודת הפער.

שלך בידידות

רבקי