יקירי! לפני כל מה שאומר, אני מחוייב לתקן משהו:
כתבת, "מה שאני אף פעם לא הצלחתי לעשות, זה לקיים את איסור היסח הדעת מהאבלות".
אבל מיד אח"כ כתבת- " ואז אני חוזר הביתה מנסה לרכז את הילדים ולספר על צרות האומה כל אחד כפי היכולות שלו אבל גם זה נגמר מתישהו ואז אני קצת לומד דברים המותרים וקצת חוזר לישון ועדיין יש חור שאין איך למלא אותו."
אז כל השעות של הסיפור על צרות האומה, והקינות- שלמענן קמת בבוקר השכם, ולימוד הדברים המותרים, אלה נקראים "לא הצלחתי"? אם נשאר חור, אם לא הצלחנו 24 שעות מלאות, זה אומר שלא הייתה כאן הצלחה?
כל דקה היא הצלחה. כל דקה של אבלות ושל צער, היא אבל על החורבן. היא אבל חשוב שעליו נאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
זה באמת לא קל להעביר 24 שעות ללא היסח הדעת. אבל לא ניתנה תורה למלאכי השרת: אנחנו רוצים, ומשתדלים, ומנסים- אבל באותה נשימה יש לזכור, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו; ו- לא עלינו המלאכה לגמור, למרות שאין אנחנו בני חורין ליבטל הימנה..
ושוב- כל דקה שבה כן הצלחנו להתחבר, וללמוד, ולזכור, כל דקה כזו היא הצלחה, שצריך להעריך ולייקר.
והרצון הכנה שלך להצטער ולהתאבל, והנסיונות שלך איך כן להתחבר ולהעביר את היום בזכרון החורבן- הם מיוחדים ומרגשים, וגם הם הצלחה גדולה מאד!
ועוד הארה קטנה על זכר לחורבן ועל אבלות יהודית.
מקובל לומר שאנחנו מתאבלים על בית המקדש שחרב. על עולם שהיה ואיננו. על צער שמעולם לא הרגשנו- לא חיינו אז ולא חווינו את הצער הנורא. ועם כל הרגישות, הרי חלפו מאז כבר קרוב לאלפיים שנה- איך אפשר להתחבר לזה כל כך, ועוד לא להסיח מזה את הדעת?
אבל רבותינו, גדולי הדורות, מלמדים אותנו אחרת:
" וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ" (רבי נחמן מברסלב)
כלומר- אנחנו לא מתאבלים, ובוודאי שלא בעיקר, על מה שהיה. מה שהיה- היה. אנחנו מתאבלים על מה שעכשיו.
מה זה בית מקדש? מקום שהשכינה שורה בו. ומה זה השראת שכינה? זו הרגשה שהקב"ה נמצא איתי ומלווה אותי. במה זה מתבטא? בכל דבר! בספק האם להשאיר את הילד כיתה או לא. בספק האם לקבל את המשרה שהציעו לי. בשאלה המטרידה האם עדיף דף היומי או ללמוד הלכות שבת. בציפייה מורטת עצבים לבדיקה רפואית, בהרגשת החידלון מול החזרות חיוב בבנק מחמת אכ"מ. או בשאלה הנצחית- מה אני רוצה לעשות בחיים?
בכאב על ששוב נכשלתי בחטא, בתהייה מתי אצליח כבר לכוון בכל התפילה, ומתי אפסיק לצעוק על הילדים.
בצער על חטופים וחטופות; בשאלה למה ועד מתי נהייה דוויים וכואבים מן הישמעאלי פרא האדם.
זה נקרא חורבן. זו נקראת גלות. זה, כשאין בית מקדש והקב"ה גולה עמנו אבל בסתר.
ועל זה אנחנו בוכים. ועל זה אנחנו מתאבלים. למה עכשיו אין מקדש, למה עכשיו אין השראת שכינה.
וכל הצרות שאנחנו קוראים עליהם בקינות, הם כדי לעורר אותנו להסתכל על המצב הנוכחי. על ההסתר פנים שלך עכשיו, לא על של פעם. ועל זה קל יותר לחשוב ולהיזכר.
וכל אחד יכול לקונן להשי"ת במילותיו שלו על החורבן האישי שלו.
והצער, והכאב, והרצון העז לזכות שוב לשכינה בתוכנו, יביאו בע"ה את הגאולה במהרה בימינו.
תודה על שאלה כל כך חשובה ומיוחדת.
נתן.