שלום

המכתב הכואב שלך, השורף הזה – מלווה אותי ממש בימים האחרונים.

והתחושה שלי – שמה שלא נדע על האלוקים הגדול הזה – את זה אפשר לדעת – שהשאלות הללו הם הצורה והדרך להתקרב אליו – להיות איתו, ולהביא את הלב שלנו לברית שהיא כל הסיפור שלנו

כי השאלה הזו היא זו שבסוף תבנה את הקשר, כי אם שותקים, מדחיקים, ממשיכים הלאה, משלימים עם זה – לא תהיה ברית עמוקה. לא יהיה לב בקשר הזה.

ויש כמה דרכים לאדם לעמוד מול הכאב הזה, יש את הצורות של המחשבה, של השכל והלימוד. הדרך של התשובות.

הדרך הזו מנסה להבין, לתת מילים, הזכרת בשאלה שלך דרכים כאלו.  סגנונות של תשובה שמצביעים על העולם הבא – כנתינת פשר למה שלא מובן, למשל.

ישנם צורות נוספות של התמודדות שכלתנית אמיתית, כמו ההבנה שצורת ההנהגה האלוקית היא נשגבת מאיתנו, ולאלוקים יש פרספקטיבות אחרות וגבוהות הרבה יותר ממה שיש לנו.

ויש כאן סיפור בעולם, תהליך ארוך – שאנו, כבני אדם לא יכולים להבין אותו, לתפוס אותו, אולי קצת ללמוד עליו, ולהבין שיש אותו.

בספר 'דעת תבונות' למשל, של רבנו הרמח"ל הוא נותן קווים לסיפור הארוך הזה, ליעד, הוא נותן פשר נשגב לכל הסיפור וההתגלגלות של הסיפור בעולם ובעם ישראל.

הלמידה וההעמקה בפשר של הסיפור, ובעומק של הפצעים והכאבים הללו היא חשובה ונותנת לנו מקום של יציבות, קצת בתוך החושך והכאב הזה.

אפשר בצורה פשוטה ממש, בחשבון, להסיק ולהבין שאם אנחנו מאמינים באלוקים, ואם אנחנו טיפ טיפה מבינים מה הפשר של אלוהות – שאין לנו מקום להתבלבל באמת – לאבד כיוון, כי אלוהות מעצם טיבעה היא מערכת נשגבת ועילאית.

זו שפה ומהלך שאין לנו קצה השגה בו.

האדם המאמין יכול באמת ופשטות לעצום עיניים וללכת אחרי ה', בלי שאלות, ובלי כאבים, עם הרבה אמון ואהבה.

מה חסר בגישה הזו?

מה אני מקווה שצבט לנו בלב כשאנחנו קוראים את השורה הזו.

שקשר כזה מביא את האדם לעמוד מול ה' בעצימת עיניים.

וה' לא רוצה עצימת עיניים.

עצימת עיניים זה לא ברית. לא אהבה. לא חיבור.

לא דוד ורעיה.  

כשאנחנו אומרים שלנו אין אפשרות להבין, שיש לנו אפשרות רק להבין מה אנחנו לא מבינים – זה מביא אותנו להבין שאנחנו לא יכולים להביא את הלב שלנו לקשר עם ה'.

שהלב שלנו, האנושי, המרגיש, הפשוט – לא יכול לעמוד בסיפור הזה של הקשר הענק הזה.

זה מביא אותנו להחליט שאין לנו השגה ונגיעה בהבנת הסיפור האלוקי – שהלב של האדם לא יכול להיות בו.

ואיך תהיה ברית כזו? איך נהיה בה?

אבל מה עושים? כאשר אנחנו פותחים את העיניים, אנחנו רואים את כל הדם הזה, את כל הכאב.

כשאנחנו פותחים את הלב אנחנו רואים בו  דברים שאי אפשר לקבל, שאי אפשר להרגיש. שהלב לא מסכים, לא מוכן. מתקומם.

אז מה יהיה פה?

אני כנראה אשאר חרדית כי אני פוחדת מהשם

יראת שמים

אז מה יהיה פה? מה?

אז לא.

אסור לנו לסגור עיניים. חייבים לפתוח.

אבל קודם כל להביט באינסוף ההטבה שמקרין עלינו ה'.

להבין את גלי היופי שאלוקים מקיף אותנו בהם.

לחוות את הטוב הזה, האלוקי מקיף אותנו, להתרפק על הקסם של הטבע, העוצמה שבבריאה, החן היצירה.

לחוש את הלב הזה שממלא את כל ורידי החיות בטבע.

להביט ביופי ובטוב הזה, להרגיש את עצמנו מעורסלים במקור הטוב האינסופי הזה.

ולא.

ההתמקדות שלנו ביופי והטוב האינסופי – לא נועדה להדחיק את השאלה. לא למחוק אותה.

הפוך.

היא נועדה להעצים אותה. לשרוף את הסתירה הזו.

אבל להבין ולחדד שיש כאן שאלה אמיתית.

כי הגילוי של האלוקים בעולם הוא טוב לא נתפס. כל הקיום. עצם הקיום.

כשחווים זאת כך – עדיין יש שאלה. ברור.

כואבת יותר. שורפת.

אבל כאן, אחרי שהלב שלנו מלא בחיבור ואהבה, אחרי שכבר השגנו וברור לנו בעומק החוויה שלנו – את היותו של ה' טוב, מלא אהבה וחיבור.

כאן השאלה מקבלת פנים אחרות.

כאן השאלה היא לא למה עשית את זה?

כעת השאלה היא איך? איך עשית את זה? 

אלוקי הטוב והאור. אלוקי החיים. מקור הקיום.

מה קורה פה?

השאלה הזו היא נובעת מתוך הקשר, מעומק החיבור.

כאן יגיע הכאב, והשריפה והצעקה.

אבל כאשר במרחב האוהב הזה יגיע השכל בעדינות, ויאמר בלחש 'אין אנו מבינים', ואלוהים גדול מאיתנו, ודרכיו נסתרות ממנו.

במרחב כזה, של חיבור עמוק כזה, הדיבורים האמיתיים הללו – לא יובילו לבריחה, לא יגרמו לסגור את הלב.

הם יביאו אותנו לאמון.

להליכה אחרי ה' מתוך הבנה שאנו בני אדם והוא אלוקים.

לא לעצימת עיניים שמשמעה בריחה.

לעצימת עיניים שמשמעה אמון.

לא עצימת עיניים שאומרת – אין לנו הבנה בקשר הלא נתפס הזה.

עצימת עיניים שאומרת – יש לנו הבנה כל כך עמוקה בטוב האלוהי, ביופי הזה – ומה ששורף עכשיו ומה שלא מובן – נכון, אינו מובן.

אמון שלא נובע בפחד. משכל מנותק.

אמון שנובע מאהבה, אהבה שנובעת מכל כך הרבה אהבה וטוב שאנחנו חווים בכל אלפית שניה.

וזה לא פחות יכאב. לא.

יותר יכאב. יותר ישרוף.

אבל נהיה שם. בכאב הזה.

נהיה איתו.

ממנו, אליו נברח.

ניישיר מבט. נשאל 'איך'. אבל נאחוז בו, במה שאנחנו יודעים יותר מכל דבר אחר.

כך אמר הרב'ה מפיסצנה בגטו וורשה.

כך זעק בליל שבת חנוכה בתוככי הגטו, כתב במוצ"ש והטמין באדמת הגטו – לנו בשבילנו.

'אני רואה', הוא אומר, 'יהודים שיש להם שאלות',  כך אמר להם וכתב לנו – 'ששורף להם 'למה".

יהודים, הוא זועק, תשאלו את השאלות. תכאבו את הכאבים.

אבל לא לבד. לא בלב.

תשאלו אותו. תדברו איתו.

המסר שאני חושב שאמר אז הרבי – שהצורה לתת מקום לשאלות, הצורה לכאוב איתם, הצורה לתת לנו מקום.

זה להעמיק את האחיזה בו. זה להרחיב את ההבנה והתפיסה במה שיש לנו איתו. בחיבור. בטוב. בהיסטוריה שלנו איתו.

ואז לשאול. ואז לבכות.

אז לסיכום. לא עניתי תשובה. אין תשובה.

מה שכן יש, זה להעמיק בשאלה. להרחיב את האחיזה במה שאנחנו יודעים על ה' ועל הטוב שמפעם בעולם.

ואז, מתוך הקשר הזה – לתת אמון.

מתוך אהבה. בעצימת עיניים של תלות.

בברכה

שה' יאיר את ליבנו באהבה שלו.

שלום ג.