שלום לך בחור יקר מאוד!

איי, כואב.

כאב לי לקרוא את דבריך.

אין לך מה להתנצל על 'האריכות האולימפי מוגזמת'.

לא היה לי ארוך,

שאלתך המפורטת נתנה לי הבנה יותר טובה עליך,

ובעיקר נתנה לי את החיבור שאני מרגיש כלפיך.

אחרי קריאת השאלה כמה פעמים, אני מרגיש במקצת את התחושות שאליהם אתה כותב.

וכאב לי לקרוא על תחושת הבדידות.

כי זו תחושה כל כך אנושית.

שאלת האם זה נורמלי שתרגיש ככה?

ואני שואל, האם זה נורמלי אם לא היית מרגיש ככה?

כי חברתיות וקשר עם אנשים זה צורך הכי בסיסי והכי אנושי שקיים.

ובמיוחד לגבי זוגיות – "לא טוב היות האדם לבדו"….

שאלת אם אתה צודק והגיוני לחוש תחושות כאלו?

אין יותר צודק והגיוני מזה….

אתה הוא בן האנוש הנורמלי!!

ומכיון שזה כל כך מובן ואנושי, כואב לי לקרוא את תחושותיך על הבדידות והרצון העז לקשר.

ואתה צודק,

להיות 'לבד – בודד' זה קשה מאוד.

אך שים לב, לבד – בודד, אלו שתי מילים דומות אך שונות.

והן אינן חייבות להיות ביחד.

יש אנשים בודדים שהם לא לבד, ויש אנשים שהם לבד ולא בודדים. ונרחיב… (שמתי לב שגם אתה השתמשת בשתי המילים האלו בסמיכות…).

כתבת שאתה רוצה עצות ועידוד.

בוא ננסה לדבר קצת על התחושות ועל הדבר הזה שנקרא קשר ובדידות ואולי בסוף נמצא קצת פתרון למצב. (אני נכנס לעומק הסוגיא שכתבת, עקב שעודדת אותי לכך בכך שכתבת שאתה קורא כתבי הראי"ה, ואתה מחובר לעולמות המחשבה והרוח).

אתה כותב שכבר שניםםם אתה חי לבד, אפילו שרק שנה וחצי אתה לא כ"כ בישיבה.

והסברת דבריך שגם ביש"ק וגם ביש"ג אתה מרגיש די לבד, אם זה בגלל לימוד רציני, אם זה בגלל משברים וכדו'.

וכעת אתה באמת שנה וחצי 'לבד'.

בוא נחלק את 2 המצבים האלו על פי החלוקה שכתבתי מקודם.

אתה כבר שנים מרגיש 'בודד'. ושנה וחצי חי 'לבד'.

כלומר,

יש את המצב הפיזי, את הנתונים, את המצב הקיים.

ויש את הפרשנות למצב הקיים, ואת החוויה שחווים בתוך הלב.

נעמיק:

אתה יודע שיש תופעה מאוד מעניינת ודי מפליאה.

יש אנשים שמרגישים בלב שהם בודדים דווקא כשהם בסביבה ליד הרבה אנשים.

אך כשהם לבד תחושת הבדידות נעלמת.

מה פשר התופעה הזו?

כאשר אדם מרגיש בלב בדידות והוא ליד אנשים, יש קונפליקט.

יש התנגשות בין ההרגשה בלב לבין המציאות.

כלומר, יש הרבה אנשים בסביבה… אך התחושה בלב היא שאין קשר לאף אחד מן האנשים האלו, וממילא הבדידות גדלה, כי הלב מרגיש שהוא לא קשור לא רק לקצת אנשים, אלא לא קשור להרבה אנשים.

וככל שכמות האנשים גדלה, כך הבדידות מהם יותר חזקה, כי התחושה שאין קשר לעוד יותר אנשים.

אבל כאשר אדם לבד, אז אין התנגשות, כי המציאות מסתדרת עם ההרגשה, סה"כ לבד די קשור לתחושה של להרגיש בודד.

למה אני מרחיב בכל זה?

לחדד את ההבדל בין ה- לבד, לבין ה- בודד, שאלו 2 נושאים לא חופפים, ואפילו לפעמים מתנגשים, כמו בתופעה שהבאנו.

ומכאן לשאלתך.

נראה לי החלוקה שעשינו מתיישבת על הלב.

אולי אתה שניםםם מרגיש בודד,

ושנה וחצי חי לבד בפועל.

ואולי כדאי לנסות לעבוד על העניין של התחושה, ומשם לצעוד לעניין הפיזי.

בוא נשאל איך בהרגשה לא מרגישים בודדים?

וצריך לשאול שאלה מקדימה. שאלה הפוכה.

איך מרגישים בודדים?

בדידות זו חוויה פנימית ועמוקה.

תאר לך, אתה בקשר עם הרבה אנשים, וגם בישיבה היית בקשר עם אנשים, ואפילו חברותי ופופולארי כמו שכתבת, ובכל אופן הרגשת בודד.

מאיפה תחושת הבדידות?

כנראה שהגם שיש חיבור טכני לאנשים, אבל החיבור הפנימי – הנפשי לא קורה…

וכדי להרגיש לא בודדים, צריך שבנפש החיבור לאנשים יהיה קיים.

צריך להגדיל את החיבור הנפשי לאנשים.

וכשיש ריחוק בלב אז מרגישים בודדים.

טוב….

לפי מה שכתבנו עד עכשיו, יש הבנה שיש ריחוק בלב מאנשים, וכנראה כי יש קושי להתחבר.

ולכן יש תחושת בדידות.

אך זה צד אחד של המטבע.

צד שני של המטבע:

יש עוד נקודה מעניינת שיכולה ליצור אי חיבור לאנשים, דווקא מהצד השני, מזה שיש חיבור מאוד חזק לאנשים.

נקודה פרדוקסלית. (והפוכה מן הנקודה הקודמת שהסברנו).

כאשר יש ציפייה גבוהה מהקשר והיא לא מתממשת אז כבר מתייאשים מראש.

כלומר,

אם מתחיל להיות קשר בין 2 אנשים, פעמים שצד אחד בקשר חווה מאוד חזק את הקשר, ומשכך, יש לו כל הזמן ציפייה לחיבור עמוק בקשר.

ברוב המקרים זו ציפייה סמויה בתת מודע (ולא נוכחת בפרונט, לפעמים זו רק הרגשה עמומה במאחורה של הראש, הרגשה שמשהו בקשר עמוק), שהאדם העמוק חווה דברים מאוד חזק, ולכן גם הקשר יושב במקום מאוד חזק בלב.

אבל…..

המציאות היא לא כזו,

הקשר עם האנשים הוא מגוון, והוא לא תמיד יושב במקום העמוק הזה.

ואז נוצר פער בין ההרגשה בלב לבין המציאות.

ובאופן פרדוקסלי האדם העמוק שמרגיש חזק את הקשר, לוקח צעד אחורה.

כלומר הוא מרגיש שהקשר לא מספק לו את הנצרך, ואז האיש השני נהיה בעיניו למרוחק.

הייתי קורה לזה תחושת "זרות"…

האנשים פתאום מרגישים לו זרים ומרוחקים, כי הקשר איתם הוא לא קשר עמוק אלא רק קשר טכני, למחצה לשליש ולרביע, לא כמו שהקשר יושב אצלו בלב.

אינני יודע אם יצא לך לחוות את כל סוגי החוויות האלו, אך אני מנסה לתאר לך אופנים שבהם יש תחושת בדידות, ואיך נוצרת תחושת בדידות זו, על אף שיש חברה מסביב ויש קשר עם הרבה אנשים.

בטח את התחושה האחרונה אתה כן מכיר, משהו באנשים מרגיש לך זר ומרוחק.

זו תחושה שהיא תוצאה של בדידות בלב, וגם תחושה שמובילה לעוד בדידות.

איזון והכלה – לבד:

טוב…..

אם כנים דברינו והנך מתחבר לנכתב לעיל,

נראה שכדאי לצעוד לכיוון של החזקת קשר שיש בו חווית חיבור נכונה שאינה יוצרת בדידות.

ונתחיל בחלק השני שכתבת והוא, להיות לבד פיזי.

כמו שכתבת, לחיות עם ההורים, ולא לחיות עם חברה.

ראשית אציין לך שזה קשה, אפילו מאוד קשה.

אני מעריך אותך על כך שאתה עומד בקושי הזה.

אבל…..

זו לא גזירת גורל לחיות לבד,

אפשר לעשות כמה דברים שישנו את הסיטואציה.

אך דע לך, ואני כותב זאת מנסיון, נסיון שלי ונסיון של אחרים, השינוי בדרך כלל צריך להיות תודעתי, ואז הוא יורד לשטח.

אני רוצה לחבר לך את 2 הנקודות שכתבנו למעלה לעניין הטכני של לחיות יחד עם אנשים.

שים לב שאתה מתאר תחושת בדידות, הן כשאתה עם אנשים (בהיסטוריה הרחוקה), והן כשאתה לבד (בהווה של השנה האחרונה).

אז הפתרון צריך להיות על 2 המצבים.

בשלב ראשון כדאי לבחון האם הנך מצליח להיקשר לאנשים, ולנסות להצליח להיקשר לאנשים. החלק ששייך לצד הראשון של המטבע. האם החיבור הנפשי עם האנשים מצליח לקרות בנפש או שיש קשר טכני.

ובשלב השני, שזה הצד השני של המטבע, לבחון האם אין לך ציפייה גדולה מדי לקשר, כלומר שהקשר עם אנשים יושב במקום עמוק בלב, ואז ממילא שוב פעם אתה מרגיש ריחוק עקב זה שהציפייה לא מתממשת.

אחרי כל זה נבחן את האפשרויות לחיבור לאנשים בהווה.

כי זה נכון שאין אנשים כל כך ואתה חי לבד, אך אחרי בחינה זו, תראה שאף במציאות הקיימת הזאת אפשר לחיות יחד עם אנשים….. כי החברים בלימודים קיימים, אמנם זה לא ה'חבריםםםם' , אבל זה אנשים שיש אינטראקציה איתם יום יום….

על החלק השני הזה נרחיב כעת, נעמיק קצת יותר באותה חוויה של הציפייה והריחוק, והקשר לאנשים כיום.

ונתחיל בנושא אחר שהעלית במכתבך:

כתבת שבחוץ כשאתה עסוק ועם אנשים אז הכל טוב, אך כשאתה מגיע לבית נהיה פשוט תהום שחורה…. ואתה מרגיש כאילו אתה לא חי… אתה צללית של עצמך… (תזכור את הנוסח הזה שלך, עוד נחזור אליו בהמשך).

ואז המשכת לתאר ולכתוב " זה גורם ללא מעט נפילות אין לי כבר באמת כח ״להילחם״ עם היצר כמו פעם, אני גם חייב לראות בלילה איזה סדרה קומית כי זה ממלא את הצורך של חברה ואינטרקציה ברמה כלשהי, ואז עוד פרק ועוד אחד ואז אני הולך לישון".

נרחיב:

דמיון ומציאות:

בכל אדם יש ב' חלקים.

החלק המציאותי, והחלק הדמיוני.

החלק המציאותי זה החיים הפיזיים, החלק הדמיוני זה כל מה שמתחולל בתוך הראש – עולם המחשבה והרוח.

עולם המחשבה הוא ענק, אפשר לומר שהוא בלי גבול, אפשר לדמיין כל מה שרוצים בלא כל קשר למציאות. תראה למשל בחלום כשרק עולם הדמיון פועל איך זה חסר פשר לחלוטין.

עולם המציאות הוא מצומצם, מצומצם למציאות הקיימת.

מה שיש זה מה שיש.

והאדם חי בתווך, באמצע, בין לבין….

הוא חי במציאות, אך עם עולם מחשבה פעיל.

והוא זקוק לסנכרון בין עולם המחשבה לעולם המציאות.

כאשר יש חוסר סנכרון בין עולם המחשבה לעולם המעשה נוצר ריחוק פנימי.

ניתן דוגמא – אם אני שונא מישהו, אבל הוא דווקא אוהב אותי ומדבר איתי בחביבות, ומנימוס אני אדבר איתו גם כן בנחמדות…. נוצרת התנגשות.

בעולם המציאות יש פה שיחת רעים נעימה, ובעולם המחשבה יש שנאה.

וההתנגשות הזו יוצרת ניתוק מן המציאות.

וכשיש מדי הרבה ניתוקים מן המציאות, זה חוסר חיבור.

נראה לי שחוסר חיבור זו התחושה שהנך מתאר, 'כאילו אתה לא חי – צללית של עצמך'.

הצללית הזו, היא הצללית של המציאות שהיא רק צל קטן ביחס לעולם הענק שיש בפנים, בלב, במחשבה, בעומקים של הנפש.

נחזור לצד השני של המטבע שכתבנו,

דיברנו על כך שיש ציפייה בקשר אך הצד השני לא קיים שם.

מה שניסיתי לתאר זה את ההתנגשות הזו בין המציאות,

בעולם המחשבה הקשר מרגיש חזק ועוצמתי, אך במציאות הוא יבש.

עד כאן כתבתי לך בתיאוריה מחשבות שעלו לי בעקבות מכתבך.

אם הדברים מתיישבים לך על הלב, נתקדם להווה שהנך חי כיום.

גם היום אתה מספר שיש לך אנשים שאתה פוגש,

בכולל, בלימודים, במשך היום….

אך בבית – תהום.

ואז סדרות וכו'.

שים לב,

סדרות שייכות לגמרי לעולם הדמיון, הכללללל בראש, במציאות לא קורה כלום.

החיים בתוך עולם דמיוני מייצרים ניתוק מעולם המציאות.

אני ממליץ לך להגדיל את חיי המציאות.

האנשים שהנך פוגש ביום יום, תתחבר אליהם.

גם אם הקשר הוא טכני…..

תשמור את הקשר בדיוק איפה שהוא…

במקום שבו הוא נמצא…. בלי ציפייה אך בלי ניתוק….

בכל קשר שיש לך ביקום תנסה להיצמד לרעיון הזה,

לא ללכת על המתחולל בלב מדי, ומן הצד השני לא להתרחק מדי.

אל תיתן לעולם הדמיוני לנצח, עולם המעשה הוא העולם הקיים.

אם תרצה, יש לי כמה המלצות טכניות איך לגרום לזה לקרות.

(חשוב לי להדגיש שאינני דן כעת על האם נכון או לא נכון לעשות משהו כזה או אחר. אני דן את שאלתך ומה טוב לך בכל זה). אך עדיף בשלב זה ראשית להתחבר לרעיון.

בכל אופן עוד המלצה רעיונית על התפיסה הזו. שפוגשת אותנו בעוד מקום בשאלתך,

סיימת " אשמח לעידוד להמשיך בדרך גם כשהיא מורכבת ולא ״קלאסית״.

צודק, דרכך אינה קלאסית בכלל, ובהחלט אפשר לומר שהיא מורכבת.

אבל ללכת עם תחושה בלב שאתה שונה ולא קלאסי אינה תורמת לתחושת חיבור.

תודעה של שוני מן האנשים מייצרת שוב פעם ריחוק וזרות מבני אדם.

התחושה הזו עלתה מספר פעמים בשאלתך, ציטטת רב שאמר שרווק הוא לא "אדם" מאה אחוז. לא נעים ללכת עם תחושה ש"אני לא אדם".

אך מעבר לזה זה מייצר תחושה של 'שוני'.

לפי תיאור המסלול שעברת עולה החיפוש אחר השתייכות, אתה נע בין השייכות לעולם החרדי לבין השתייכות לכיפות סרוגות (כלשונך),

וכשהתחלת ללמוד הראי"ה הרגשת ממש חיבור אליו…..

כלומר, הלב שלך מחפש חיבור פנימי והשתייכות, ומשכך כל קשר נידון לבדיקה האם אני שייך או לא שייך….

אגלה לך סוד….

נכון אתה מורכב, ונכון אתה מחפש שייכות….

אבל….

כל בני האדם כאלו….

לכל בני האדם יש מורכבות….

וזוהי הנקודה שיכולה לחבר אותך לבני האדם….

אינך צריך לחפש אותך במישהו אחר,

תוכל להחזיק קשר שאינו עומד במבחן האם יש שייכות ביני ובין האדם העומד לפני…

ההבנה הזו שכל בני האדם יש בהם מן המורכבות תקל עליך ביכולת להוריד את תחושת השוני וממילא את תחושת הבדידות, ואז אני מאמין שגם לבד לא תהיה…

אני מאוד מקווה שעזרתי לך במקצת בדברים שעוררת אותי לחשוב עליהם….

רציתי לסיים ולכתוב לך, משפט שנכתב הרבה, ולפעמים הוא יכול להיתפס כמובן מאליו, סוג של סיומת מכתבים או דרשות.

אך אני רוצה להתעכב עליו.

"דע לך, גם כאשר אתה לבד, עם עצמך, הקב"ה נמצא שם איתך"

אני כותב את המשפט שוב לגודל חשיבותו.

"דע לך, גם כאשר אתה לבד, הקב"ה נמצא שם איתך"

לאנשי המעשה לפעמים קשה להרגיש את התחושה הזו, אבל לאיש רוח ומחשבה כמוך זו בטח חוויה חזקה מאוד,

כן, הוא שם, הקב"ה, איתך, בכל הלבטים, והספקות, והבדידות, והריחוק, הוא שם…. כל הזמן….

מאוד תפס אותי התפילה שאומרים כל שני וחמישי, ועכשיו בתקופת המלחמה כל יום.

"המקום ירחם עליהם".

לא בהרבה מקומות בוחרים בשם זה של הקב"ה (תפילה אחת קודם מכנים "אבינו שבשמים", ואילו פה פתאום עוברים להמקום).

כאשר אדם בצרה הוא מרגיש מאוד לבד, ואז מתפללים "המקום", הקב"ה שהוא בכל מקום והוא המקום בעצמו, הוא ירחם עליהם….

לך עם תפילה זו, המקום ירחם עליך ויהיה איתך בכל מצב

בעז"ה מאחל לך למצוא את האשה המיועדת לך

שמעון