שואלת יקרה,

שוב ושוב קראתי את שאלתך במטרה להתחבר ולהבין את הסיפור האנושי שפרסת במעט שורות. הכאב החמקמק שהסתתר מאחורי המילים גרם לי להתכווץ. להבין שהחוויה שתיארת באמצעות תיאורי מקרה יומיומיים, הם הרבה יותר מניסיון להעביר את תחושת ההחמצה שאת חווה בזוגיות. את בחורה טובה, רגישה, נבונה, שחיה מציאות מכאיבה ומאתגרת –

– קשה לך להעריך את האיש שלך

– את מתביישת בו

– הכאב שלו מכאיב לך

– קשה לך להכיל אותו

– את מרגישה שאת פוגעת בו

– אולי משהו נוסף?

כל אלו משליכים על האופן בו את תופסת את עצמך: את לא מעזה לעמוד לצד בעלך, כי מה זה אומר עלייך. את מלקה את עצמך על האופן שאת מגיבה/לא מגיבה לו. קשה לך להשלים עם האדם שהפכת להיות. ובסוף, את גם מרגישה שאת משקרת את עצמך ואותו.

איני יודעת איך הרגשת כשפגשת את בעלך לראשונה. האם רצית בו? האם נשא חן בעינייך? האם היו לך חלומות על חיים משותפים? כך או כך, כיום את נשואה לו. נשואה לאדם שאת חווה כמו ״התיקון״ שלך. כביכול הוא זה שנועד ל״שבור״ את הגאווה שלך. מחשבה כזו לא רק שאינה מקדמת אותך אל המטרה, היא גם פוגעת בבן הזוג שלך. אנחנו לא מתחתנים עם ״התיקון״ שלנו. התיקון שלנו הוא אנחנו ולא אף אדם אחר בסביבתנו. המוטיבציה להשתפר תלויה בתנועה פנימית שנובעת מתוכנו, ולא חלילה באדם כזה או אחר שאנחנו פוגשים בחיינו.

את לא נשואה לתיקון שלך, את נשואה לאדם שאיתו את בונה חיים משותפים שהם בית עבורכם ועבור השכינה. ההבנה הזו תאפשר לך לראות בבן זוגך אדם עם איכויות ולא רק כזה שהפגמים שלו הם הזדמנות לתיקון. כדי להיפרד מתודעת ״התיקון״, תצטרכי לבחור להינשא לבעלך מחדש (במובן המטאפורי). לבחור לקבל אותו… כמו שהוא! לבחור לתפור אתו חיים משותפים על כל הכרוך בכך. לבחור לחיות ביחד, לדבר יחד, לגדל יחד, להתארח יחד, לבלות יחד וכו. כדי שה״יחד״ הזה יהיה נסבל ואפילו מתגמל, הייתי רוצה להתעכב על האתגרים שמנית בחיי הנישואים שלך. לפני כן, אציין שני עקרונות מנחים:

חיבור לצד נפרדות: לצד החיים המשותפים שלכם כזוג, חשוב לזכור שבסוף אתם אנשים נפרדים ועצמאיים. האופן בו בעלך מתנהג, חושב או מתנהל, לא אומר דבר לגבייך. את אדם עצמאי שמפתח אישיות נפרדת. הרשי לו להיות מי שהוא, ולצד זאת טפחי בעצמך את מי שאת חולמת ורוצה להיות – חכמה, אהובה ורגישה. ההפנמה שאתם אנשים נפרדים תקל עלייך לקבל אותו גם כשהוא לא אומר את הדבר הכי מבריק בשולחן שבת, גם כשהוא מספר שחבר לעג לו. כי בסוף, העובדה שהוא לא רהוט או שחבר לא מכבד אותו לא אומר לגבייך דבר! (וכמובן שאני לא מקלה ראש בכאב שאת חווה כשמשהו פוגע באדם הקרוב אלייך).

מה שמואר צומח: כיום את רואה בבעלך פגמים שפוגעים ביכולתך להעריך ולכבד את האדם שהוא. אני רוצה להציע לך להטיל את הזרקור על נקודות החוזק שלו ועל האיכויות שחבויות בו. מה שתאירי יצמח, מה שתחשיכי ינבול. אולי זה יהיה קשה בהתחלה, אבל ככל שתסגלי ראיה חיובית תקלי קודם כל על עצמך ואחר כך גם עליו. זה יחזור אלייך בבומרנג. הוא ירגיש מוערך יותר וממילא קומתו תזדקף. אדם שמאמינים בו, הוא כזה שמאמין בעצמו. קשה לזייף הערכה, לכן אני ממליצה לך לבסס אותה על דברים אמיתיים בלבד ורק אותם להשקות ולהאיר. באשר לאנשים מבחוץ, ככל שתפגיני (אבל לא רק מן השפה לחוץ) הערכה ואמפתיה, המסר יעבור והיחס כלפיו ישתנה. לא רק שהדבר לא יפגע בתדמית שלך אלא שהוא יחזק אותה. אנשים יראו בך משהי חזקה ונבונה שלא נבוכה לעמוד לצד בעלה בכל סיטואציה.

עם ההבנה של החשיבות הקיימת בחיים מאוזנים שמאפשרים לכם להתפתח יחד וגם בנפרד, יהיה לך קל יותר להתעמת ולפתור את האתגרים הנוספים שמנית בזוגיות שלך.

כאמור, את אדם פרטי לצד היותך רעיה. רעיה זהו תפקיד עם מגוון מאפיינים כשאחד מהם הוא ההדדיות. קשר הדדי שונה מקשר של אמא-בת, עובד-מעביד, מטפל-מטופל וכו בהם יחסי הכוחות אינם שווים. בזוגיות, יחסי הכוחות שווים משום שבני הזוג מבססים את החיבור ביניהם על נתינה וקבלה הדדית שמבטיחים קשר לאורך זמן.

לאור זאת, אני רוצה להתייחס לשאלתך על האופן שעלייך להגיב לכאב של בעלך. האם את צריכה להיות המטפלת הרגשית שלו? האם עלייך להפנות גב לכאב שלו? כמובן שלא. היחסים ביניכם צריכים לשמר הדדיות וכיוון שכך בוודאי ובוודאי שאינך אמורה להיות המטפלת הרגשית שלו וגם לא להתעלם ממנו. ובכל זאת, איך אמורה להגיב אישה לכאב של בן זוגה מבלי שיפרם האיזון הנכון של ההדדיות? להיות שם בשבילו כל עוד היא מרגישה שהשיתוף הוא נקודת מפגש שמחזקת את הביחד וחלילה לא מחלישה אותו.

במקרה שלך נראה כי השיתוף נחווה כמו איום ולא כמו הזדמנות לחיבור. איני יודעת מה הסיבה לכך, אך אני יכולה להציע מספר כיוונים – אולי את מרגישה שהוא מפר את ההדדיות ביניכם? את חווה שבעלך מניח על כתפייך נטל רגשי שקשה לך לשאת? את מרגישה שאת אמורה לשמש לו כמטפלת רגשית? את מרגישה שהפגיעות שלו מאיימת על תפיסת העצמי שלך, כי מה זה אומר עלייך אם בחרת כזה בעל?

כדי להצליח להיות שם בשבילו תצטרכי יחד איתו למצוא את האיזון הנכון שישמר את ההדדיות ביניכם. יחד עם זאת תצטרכי לבדוק האם משהו מכל מה שהוא חווה מאיים על תפיסת העצמי שלך. עבודה בשני המישורים האלו תאפשר לך להיות שותפה לכאב כמו גם לשמחה שלו, מבלי שתרגישי שאת נפגעת מכך חלילה. בהמשך לכך את אינך מושא התקוות או האכזבות שלך בן זוגך. אין זה משנה עד כמה אימו או משפחתו היו שם בשבילו. מה שכן משנה, זה איך את ובעלך מייצרים מצב שבו השיתופיות היא נקודם מפגש מחזקת עבור שניכם!

בחזרה לשאלה שאיתה סיימת: ״יש תקנה למצב הזה״? התשובה הקצרה היא שכן והתשובה הארוכה היא שכן, רק אם תרגישי שאת מסוגלת לכך ורוצה בזה. כל דרך שתבחרי עלולה להיות קשה ומפרכת: לא תמיד תראי תוצאות מיידיות, לא תמיד יהיה מי שיראה ויעריך את המאמץ הגדול שאת עושה, לא תמיד תהי חזקה מספיק כדי להילחם. אבל אם תתמידי, תזכי לחיים שיש בהם פתיחות, נתינה והתפתחות. חיים שיעניקו לך את הזכות לשאוף לאן שאת רוצה ולחתור אל עבר המטרה.

אני רוצה לאחל לך, שתרגישי את יד ה׳. שתרגישי בפנים שאת עושה את הבחירה הנכונה, עבורך ועבור משפחתך. שתזכי לחוות חיים מלאים של עשייה והתפתחות אישית.

אסיים עם מילות התפילה שאני אומרת אותן יחד איתך ״הריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי״ הלוואי שנזכה.

דבורה,