שלום לך, ילדה גדולה!

המכתב מעורר ההזדהות שלך הזכיר לי את הפתגם היחיד שאני יודעת בהונגרית.

פתגם שאמא שלי למדה מאמא שלה:

Most a majom ugrik a vízbe

(תני לגוגל לתרגם לך, אבל לצערי המבטא שלו לא משהו, בדקתי. הונגרית מקורית היא הרבה יותר מצחיקה ומתנגנת).

בכל פעם שאמא שלי אמא שלי עמדה לגזור בד יקר שהיא קנתה לאיזה בגד אלגנטי, היא היתה אומרת את זה.

רגעי החרדה שאנחנו חווים, כולנו, לפני צעד משמעותי שאין ממנו דרך חזרה, הם טבעיים כל כך.

הסמינרים מנסים – וגם מצליחים – ליצור לתלמידותיהם פינה חמה ומגנה, לפני הקפיצה לים החיים. מן בריכה חמימה ושקטה, שגובה המים בה מבוקר, הגלים שבה מווסתים בעדינות, ושומר חמור סבר מווסת את הנכנסות שתתאמנה זו לזו ואף אחת לא תאתגר מדי את השניה.

אבל אחרי שש שנים זה נגמר, ואת משקיפה אל הים הגדול והסוער-למראה ומשקשקת….

אם נחזור לפתגם שפתחתי בו, אין לי שום מושג האם קופים אכן מפחדים לפני שהם קופצים למים, אבל בני אדם – אין ספק שהם חווים את זה.

יש לי כל מיני מילים של גדולים להגיד לך, החל מ'יו, גם אני הייתי שם' ועד 'תגדלי זה יעבור'. איזה את בוחרת?

האמת – שאת לא צריכה כלום מכל אלה.

את יודעת שזה נורמלי, ואת יודעת שאת יכולה.

פיק הברכיים שאת חשה עכשיו היא חלק בלתי נפרד משלב המעבר.

זוכרת שהיית פעם בכיתה ח'?

איזה חתיכת מעבר זה היה, המעבר לתיכון.

להתקבל לאחד הסמינרים המוכרים, למצוא חברות חדשות, להיפרד מהישנות, לעבור את כל מכונת הכביסה הזו המהפכת קרביים של כיתה ט'/ א' סמינר.

זוכרת את זה?

תראי איך צברת ביטחון, איך מצאת לעצמך את מקומך בחברה, איך אפילו התקבלת למסלול נחשב. תראי איזו דרך עשית.

תחשבי מה היית אומרת ל'את' הצעירה של כיתה ח'.

איך היית מרגיעה אותה לפני השינוי הגדול בחייה. אלו כלים יש לה והיא יכולה להשתמש בהם. כל אלה קיימים גם היום בתוכך, וזמינים לך. הם – ועוד הרבה דברים שרכשת, אולי אפילו בלי לשים לב, בשש השנים שחלפו מאז.

לא דיברתי עם חברותייך לכיתה או למחזור, אבל איכשהו יש לי מין תחושת בטן שאם אני אשאל אותו כמה ביטחון ותחושת עצמאות יש להן, הן תספרנה בדיוק כמוך על פרפרים קטנים-גדולים, ועל הפחד מלגדול. אז למה הן נראות כאלה עצמאיות ומסוגלות? כי ככה אנחנו בני אדם. כולם נראים לנו יותר בטוחים ומסוגלים מאשר עצמנו. (ואולי נכון יותר להגיד שככה אנחנו בנות האדם? יש מצב.)

פעם, כשהייתי במחנה של סוף כיתה י"א, או אולי י"ב בעצם, כל כיתה היתה צריכה לשלוח נציגה אחת לבמה. המנחה אמרה לכולן: עכשיו אני בוחרת תכונה מסוימת שאתן בקהל לא יודעות מהי, ואני מגלה אותה רק לנציגות שעל הבמה. כל אחת מהן אומרת שני מספרים, המספר הראשון זה הציון שמייצג כמה נראה לה שחברות שלה חושבות שיש לה מהתכונה הזו. המספר השני מייצג כמה היא בעצמה חושבת שיש לה את התכונה הזו.

הפתקים היו כתובים מספרים כמו 10 ו- 3, 9 ו- 4. ומה התכונה? כל הקהל ניחש תוך רגע – ביטחון עצמי.

כנראה שביטחון עצמי זה אחד הדברים שתמיד נראה לנו שיש לנו מעט מדי, ולאחרים איכשהו יש די והותר.

אבל דגש על "נראה".

אז תצאי בעזרת ה' לחיים, ותגיעי לעבודה ראשונה, ותעשי טעויות של מתחילים… הכל טוב.

לא מתחתנים עם העבודה. תמיד יש הזדמנות שניה להתנסות, להשתפר, לחוות עוד הצלחה בס"ד. ועם כל משימה 'אמיתית' שעברה בהצלחה, גם מתחילה להתעצב מבפנים זהות מקצועית, בטחון שאת יודעת מה שאת עושה, וידיעה פנימית במה את טובה. בדרך דומה, עם כל אינטראקציה בין-אישית בעבודה את לומדת איך אומרים מה ולמי, איך מסתדרים כשיש פוליטיקות פנימיות, איך שומרים יחסים טובים וקונקרטיים עם כל מי שצריך גם אם הוא הכי לא 'החברה שלך מהסמינר', ועוד. החיים הם מסע מרתק.

אני מאד ממליצה לך להתחיל לקרוא ספרים על קריירה ועל ניהול (אם אם אינך מתכוונת להיות מנהלת) ולהרחיב את ההיכרות שלך עם עולם העבודה כבר מעכשיו. יש מאות ספרים כאלה, כך שיקשה עלי לכוון אותך לספר ספציפי. הכי ישן והכי בסיסי, עדיין, זה ספרו של דייל קארנגי "כיצד תרכוש ידידים והשפעה". זו המלצה אישית מאד, כי הוא פתח לי אופקים חדשים לגמרי בגיל 19, בעבודה הראשונה שלי. למרות שהספר חוגג כ 100 שנים, התובנות הבסיסיות שבו עדיין נכונות.

בהצלחה במסע, תהני!!!

דבורה.