פונה יקרה,

שאלתך מרתקת ומאתגרת, ומלמדת אותי כי הנך בחורה חושבת, עמקנית, שמבקשת לרדת לעומקם של דברים (אולי באמת מתאים לך להיות שופטת או מנתחת מוח). אני נרגשת לחשוב על השיח הפתוח והמשתף המתנהל בביתכם בשולחן שבת, שבו את מרגישה בנוח לבטא בפני הוריך את חלומותיך הכמוסים, והם משתפים אותך מנגד במחשבותיהם ובעמדתם.

בטרם אכנס לפרטי שאלתך – אומר כבר עתה. רפואה הינו מקצוע מופלא ושליחות קדושה ואין סיבה והצדקה לדחוק את הנישואין או להתעכב בלידת ילדים לשם כך.

כעת אנסה להרכיב מסגרת תאורטית על הדו-שיח המתנהל ביניכם.

את מחפשת 'איפה זה כתוב' , או כדבריך "אם זה מה שהתורה אומרת",  את המצוה או ההלכה המסויימת שבה מופיעה החובה להביא ילדים לעולם, או לחילופין איסור מפורש על אישה להיות רופאה או מנתחת מוח.

ואמך כנגדך עונה לך: (כך אני מפרשת את דבריה, כפי המשתמע מבין השיטין של מילותיה) מה זה משנה איפה כתוב? אנו לא רק עסוקים וממלאים רק את מה שכתוב. אנו יהודים יראי ה' המבקשים לעשות את רצונו כפי שהוא עולה מתוך מחשבת התורה היהדות וההלכה. איננו רוצים רק לקיים את לשון ההלכה היבשה והפורמלית אלא גם את 'רוח ההלכה', להגשים את מטרותיה וערכיה אשר הן חלק בלתי נפרד מכוונת הבורא אשר חוקק וצווה את מצוותיה. רצונו זה מגולם בחובה שהיא זכות ללדת ילדים, 'פרו ורבו ומלאו את הארץ',  'לא לתוהו בראה לשבת יצרה', לישב את העולם, ללדת את הדור הבא, ולחיות עבורו חיים של נתינה והקרבה ויצירת עתיד לעם היהודי ולקיום האנושי בכלל,  מבלי לחשוב רק על עצמינו ועל התפתחותנו האישית לבדה.

כדי לסבר את אוזנך אביא דוגמא מעולם המשפט:

אדם נכנס לפארק משחקים שאמור להיות מקום בטוח לילדים ולהוריהם להתהלך בו. בכניסה לפארק יש שלט – "אסור לכלי רכב ממונע להכנס לפארק". מגיע אדם שאליו מתלווה נכה בכיסא גלגלים ממונע. האם הוא רשאי להכנס לפארק?

אם נתבונן באיסור הפורמלי – בלשון הכתוב, בלשון החוק, הרי שאכן אסור לו, משום שכיסא גלגלים ממונע ככל הנראה הוא גם  כלי רכב ממונע.

אך אם נשאל את עצמינו, מהי מטרת המחוקק? למה התכוון מי שנתן וכתב הוראה הזו? וכי ברצונו למנוע מנכים ומוגבלים ליהנות משהייה בפארק , ובכך להכאיב להם ? או שמא רק לשמור על בטיחות הילדים המסתובבים בו? שואל זה תר, לא את לשון החוק בלבד, אלא גם את רוחו, את 'כוונת המחוקק' וממילא את המטרות אותם ביקש הוא להשיג. בעקבות חיפוש זה הוא עשוי לענות לעצמו תשובה אחרת לגמרי והיא:  מותר להכנס עם כיסא גלגלים ממונע משום שלא לכך התכוון נותן ההוראה.

כמו שאת רואה – לכל גישה בהתייחסות זו לחוק ולהוראות,  יש הגיון משלה וערך משלה. מה שאיננו שמים לב לעיתים, כי לבחירה באחת האפשרויות – תמיד יהיה בצידה גם 'פספוס' מסויים, ו'מחיר' אותו נשלם אם נצעד לאור בחירה זו.

אם המשל הובן נשוב לדון בשאלתך.

העמדה שאת מבטאת תרה אחרי הפורמליזם ההלכתי – לשון ההלכה הפורמלית, הכתובה. לדעתך, אם לא תמצאי את החוק/ההלכה האוסרת אזי את מבקשת ללכת עם חלומך למרות המחירים שודאי יהיו לבחירה כזו. (נישואין מאוחרים, לידת ילדים בגיל מבוגר, סיכונים בריאותיים הכרוכים בכך לאם ולעובר, מרחק גילאי וממילא גם תרבותי בין ההורה לילדו באופן שעשוי להשליך על טיב הקשר ביניהם, במקרי קיצון- גם "פספוס הרכבת" והאפשרות שכשתרצי וכבר יתאים לך, יתכן וכבר לא תוכלי ועוד ועוד).

אמך כנגדך – שמה דגש על רוח ההלכה, מאחורי מילותיה מסתתרת התחינה (ואולי גם ממרום גילה היא מיטיבה לצפות את המחירים שעשוים להיות לבחירתך הנ"ל כפי שפירטתי לעיל) והיא מבקשת:  אל תהיי 'נבל ברשות התורה'. אפשר לקיים כל מילה שכתובה בתורה, לא לעבור על שום הלכה מפורשת, ובכל זאת חז"ל מכנים זאת בכינוי החמור 'נבל'. שכן את, ביתה היקרה והאהובה, עשויה לאבד במו ידיך ערכים חשובים נוספים שאותם התורה ומחשבת ההלכה מבקשים  לקדם.

המתח הזה בין לשון החוק לרוח החוק, בין הנאמנות לפורמליזם ההלכתי לגישה השניה השמה דגש על רוח החוק ו/או על כוונת המחוקק עשוי לבוא לידי ביטוי בהלכות רבות. כאשר לכל גישה עשויים להיות מחירים בצידה אותם עלינו לעבוד קשה כדי להמנע מליפול בהם.

שימת דגש על הישום של הלכות מבלי לחשוב על מטרתם עשויה להצמיח התנהגות לא ראויה למרות שכביכול לא עברנו על שום הלכה. למשל בסוגיית הצניעות וכיסוי הראש. מי שמקפידה בדיוק על מה שכתוב, עשויה להראות לא צנועה למרות שלא עברה לכאורה על שום הלכה מפורשת. פיאה הנדמית כשיער טבעי באופן שלא ניכר שהאישה מכסה את ראשה , זו דוגמא למי שממלאת את לשון החוק אך חוטאת חלילה לרוחו ולמטרתו.

מנגד, ישנן הלכות שאם נשים דגש רק על 'רוח החוק' ולא נייחס חשיבות לפרטים המעשיים 'הכתובים' אנו עשויים חלילה לוותר עליהן כליל. למשל-  חלילה לנו אם לא נעשר פירות וירקות בטענה שמטרת דיני המעשרות  הייתה לשמש כמתנות עניים וכהנים ולתמוך בהם מבחינה סוציאלית, ואילו היום שמטרות אלו לא מושגות (אנו מעשרים וזורקים) אזי אין מקום לקיים הלכות אלו כלל. אם נחשוב רק על ה'רוח' ונתעלם מהחובות המעשיות של מילוי הפרטים הקטנים והפורמלים אנו עשויים לגלות באיחור שאיננו מצליחים להוריש לילדינו את מסורת הדורות, שכן זו נשמרת לא מהיותינו 'יהודים בלב' בלבד, אלא העולם הרוחני שלנו מעוגן בהמון חובות קטנות ומעשיות המקיפות את סדר יומינו.

כמו שאת רואה – לכל גישה יש הגיון פנימי וערך שאין לזלזל בהם, רצוי להתעמק בהם,  ובטרם מקבלים החלטה שעשויה להשפיע על כל חייך ועל הדרך שבה הם יתנהלו, עליך להבין מה המחירים שתשלמי על כל בחירה שתנקטי בה.

נראה לי שבחיפוש אחר 'איפה זה כתוב' את מממשת את הנטיה הרווחת היום במחוזותינו לפורמליזם הלכתי, ששם דגש על מה שכתוב (וכפי שראית, אינני מזלזלת בחשיבותו, משום שהוא גם זה שבעקבותיו אנו מקפידים על פרטי הדינים ככתבם וכלשונם כפי שההלכה דורשת מאיתנו) אך הוא עשוי גם לסכן את עולמינו הדתי והרוחני כאשר אנו עסוקים בפרטים הטכנים ושוכחים את רוחן וכוונתן של המצוות כפי שהדגמתי לעיל.

אחר כל זאת, אומר לך: איננו מכונות ליצור ילדים. החובה ללדת ילדים מבחינה הלכתית פורמלית (מדאורייתא) היא מצוותו של הגבר המחוייב ב'פרו ורבו', ואף הוא מבחינה הלכתית פורמלית מחוייב להוליד בן ובת הראויים בעצמם להוליד ילדים. הגמרא ביבמות מביאה ברייתא המזהירה את האדם להוסיף ולהוליד ילדים גם לאחר קיום החובה מדאורייתא, על פי הפסוק בקהלת: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".

אך כפי שאת  ודאי מבינה, בהביאינו ילדים ובהרחבת המשפחה אנו דואגים לישובו של עולם, לביסוסה של המשפחה היהודית, לצמיחתו של העולם היהודי, לגידול הדור הבא של עובדי ה' ובכך מקדשים ומאדירים את שם ה' בעולם.

מצד שני – כדי להצליח לעבוד את ה' בשמחה אנו צריכים לפעול בעולם המעשה בתחומים שמביאים לנו שמחה וסיפוק, מתאימים לאישיותינו ולחלומותינו, ומזמנים לנו צמיחה מתוך בריאות נפשית והתפתחות רוחנית.

בהתייחס למהות האישה אומר ר' יצחק עראמה על שתי שמותיה כפי שהם מופיעים בבראשית:

(ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק שער תשיעי)

והנה בשני השמות "אשה", "חוה", נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד – מה שיורה עליו שם "אשה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות כאשר יורה פשט פרשת אשת חיל. והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה שם "חוה – אם כל חי".

והנה תהיה האשה כאשר לא תלד  מנועה מהתכלית הקטן ותשאר להרע או להטיב כמו האיש אשר לא יוליד, ונאמר עליהם: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות"…על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה:"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד".

בדיוק כפי שהאישה איננה 'כמת' אם אין ביכולתה ללדת ילדים, כי היא נותרה עם מהותה הנוספת של היותה 'אישה' , כך גם המהות של הולדת ילדים איננה בלעדית עבורה.

האישה היא גם וגם. גם היותה כחוה-אם כל חי, המביאה חיים לעולם, אך גם בבחינת 'אישה' – יצור תבוני בעל יכולת ושאיפות להבין ולהשכיל ולהתפתח מבחינה אינטלקטואלית. דומני שיהיה זה אך מצער לבחור בהגשמה של אידיאל אחד בלבד, של מהות אחת בלבד, מתוך ויתור כואב ומייסר על המהות השניה שאף היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

אין חובה בהכרח לוותר על אחד מחלומותיך. ניתן להקים משפחה לתפארת וגם להיות רופאה ולהציל חיים. ניתן להיות מדענית מוח וגם להיות נשואה באושר לבן זוג תומך שבשותפות מלאה עימך תגדלו באהבה את ילדיכם ומשפחתכם. הייתי ממליצה לך לשוחח עם נשים חרדיות המגדלות משפחה וגם לומדות רפואה או משפטים או תחומים נוספים שכיום פתוחים בפני נשים חרדיות.

בטוחה אני שברוחב דעתך, האמביציה והשאפתנות הנושבים משאלתך תעמדי בהצלחה בשתי המשימות ותגשימי במלואך את שני כוחותיך, לשמחת ליבך ולאושרם של הוריך.

מקווה שתשובתי הניחה את דעתך

ורדית

[email protected]