שלום לך שואלת יקרה.

כאבתי מאד את כאבך.

דחיה חברתית בגיל ההתבגרות זו שריטה כואבת ומדממת.

לחוות דחיה זו חוויה משפילה וקשה בכל גיל, אבל במיוחד בגיל ההתבגרות שבו מעמד החברה ודעת החברות הן הדבר החשוב ביותר והמשפיע במיוחד על מצבו הנפשי של המתבגר.

התיאור שכתבת על חוסר האונים שלך מול החברות נגע לליבי וכאב לי ביותר.

חמלתי על בדידותך בכאב הזה.

קל להגיד "אל תשימי לב…אל תראי להן שאכפת לך…" אבל הרגשות חזקים יותר מאמירות שכליות.

והכאב גם אם מונעים ממנו לצאת הוא פורץ החוצה במגוון דרכים שונות ומגוונות.

את ביקשת בסוף השאלה לסלוח לעצמך ולחברות.

לסלוח לעצמך?

למה ?

למה את מאשימה את עצמך בסבל שעברת?

וכי איך יכולת לקום ולעבור סמינר בכוחות עצמך, הסביבה שידרה לך שהכל בסדר ושאת יכולה להישאר.

את היית במצב רגשי לא פשוט. למה את מבקרת את עצמך לחומרה ודורשת מעצמך שבמצב רגיש כזה תמצאי בתוכך כוחות לא פשוטים לקום ולעשות מעשה? האם להחליף מוסד לימודים זו פעולה קלה ופשוטה בעיניך? חשבי עלייך כנערה צעירה ורכה בט' האם זו משימה שמתאימה לנערה בגיל כזה ובמצב כזה?

ראשית נעצור כאן, נשוב אחורה במנהרת הזמן לנערה הדחויה והמבוהלת, אבל הפעם במבט בוגר ומבין.

קודם כל קראי לנערה המבוהלת שנמצאת בתוכך, זו שאף אחד לא מבין למה היא עושה בלגן מקצת צחוק שצחקו עליה…הנערה הרגישה שסובלת ואף אחד לא נמצא שם בשביל להגיד לה מילים פשוטות ומרגיעות כמו: " זה באמת לא נעים, זה אפילו די מאיים כשחברות צוחקות עלייך ואת כל כך חוששת."

חבקי אותה, תבכי איתה, תני לה רגע ארוך של הבנה לכאב. אל תטיפי לה מוסר ואל תבקרי את פחדיה. זה כ"כ נורמלי לחשוש מחברות בתחילת כיתה ט'. אמרי לה שאת איתה, מבינה ומכילה אותה.

ורק אח"כ רק אחרי שתהיי איתה ותפייסי אותה, תוכלי להמשיך לבחון ולבדוק את התקשורת שלך כיום.

לא ממקום שופט ומבקר כלפי עצמך אלא ממקום שרוצה להתקדם ולהבין.

את מתארת מערכות קשרים שבהם את לא באמת מביאה את כולך , את כאילו מסתתרת ומסתירה חלקים מאישיותך.

וכואב לך שלא רואים חלקים אלו.

ובנוסף, את מתארת שוב ושוב שאנשים מדברים עלייך מאחורי גבך, ואת נפגעת ממה שהם אומרים.

מערכות הקשרים שלנו הם מראה לדפוסים פנימיים שפיתחנו ועיצבנו.

הם מקרינים החוצה תפיסות עולם שונות שהפנמנו בגלל סיבות שונות ומגוונות בילדותנו.

כאשר אנו נתקלים במהלך חיינו הבוגרים בדפוס שחוזר על עצמו בתקשורת שלנו עם אנשים. דפוס שמקשה על חיינו, אנו מפנים את המבט פנימה ובודקים מה המניע לדפוס שחוזר שוב ושוב.

הסביבה היא לא הבעיה, אנו משליכים עליה את ה"סרט" הפנימי שלנו.

אז נכון שאנשים מדברים עליך, אבל זהו רק הסימפטום החיצוני.

הרשי לי לשאול אותך-

מה גורם לך להסתגר ולא להביא את הכוחות הטובים שבך?

למה את נמנעת מלהגן על עצמך?

אלו הן שאלות שבמפגש עם דמות מקצועית מקשיבה תוכלי להבין יותר טוב את עצמך.

לזהות דפוסי חשיבה מוטעים על עצמך ועל העולם.

לבדוק מחדש תגובות שונות למצבים שאליהם את נקלעת.

ציינת בסוף מכתבך שאת רוצה להתנתק מהעבר.

אני חושבת שאת באמת רוצה להתחיל לפרוץ את מחסום התקיעות שגורם לך שוב ושוב להגיב באותו אופן למצבים חברתיים שאליהם את נחשפת.

היכולת לשנות דפוס התנהגות לא באה ממקום של התנתקות מהעבר, אלא ממקום של הבנה מה גרם לי להתנהג כך בעבר, מה מתאים לי כיום ומה כבר לא.

אינני מכירה אותך ולא חשפת בפניי את ילדותך ואת הקשר שלך עם הסביבה הקרובה אלייך בשנות חייך הראשונות.

יתכן שדפוס זה של הימנעות ומחסום חברתי היווה עבורך הגנה, מעטפה שסייעה לך להתגבר על פחד מפני חברה וקשרים עמוקים.

ההגנה עזרה לך לצלוח את החיים עד היום, אבל כנראה שהיא כבר מיותרת לך.

יש בך כוחות שרוצים לפרוץ החוצה, להעיז לדבר, להגיד את האמת שבתוכך, יש בך קול שאומר לך: את שווה יותר, את יכולה, תנסי, תעיזי…

והקול הזה גרם לך לכתוב את המכתב.

הוא מאמין בך וביכולות שלך.

הקול הזה שבתוכך, זו את שמסוגלת להוביל את חייך ולא להיגרר יותר.

תני לעצמך הזדמנות להתבונן בתוכך, להקשיב לקול החיים המפעם בך ולהתחיל לחיות באושר ובטוב.

אם תצטרכי כתובת למקום טיפולי או שתרצי לנסות לחשוב יותר לעומק מה גרם לדפוס זה להתקבע בתוכך, אשמח להיות לך לעזר.

בהצלחה והרבה טוב ואור,

אסתי

[email protected]